השופטת ד' ביניש:
מנהל מס ערך מוסף (להלן: המשיב) דחה את דרישת המערערת להתיר לה לנכות מס תשומות וכן דחה את השגתה על החלטתו. ערעורה של המערערת לבית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' חשין) נדחה אף הוא ועל פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שבפנינו. ערעור זה עניינו בעוסק מורשה המבקש לנכות ממס העסקאות, שאותו הוא חייב, מס תשומות ששולם על ידו כמס ערך מוסף לעוסקים הרשומים ברשות הפלסטינית. למען בהירות התמונה נעמוד בקצרה על התשתית הנורמטיבית שביסוד הערעור ולאחר מכן נפנה לתיאור עובדות הפרשה.
התשתית הנורמטיבית
1. סעיף 38(א) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק המע"מ) קובע את זכותו של העוסק לנכות ממס העסקאות שהוא חייב בו מס תשומות. מס תשומות הוא "מס הערך המוסף שהוטל על מכירת נכסים לעוסק...לצרכי עסקו או לשימוש בעסקו" (סעיף 1 לחוק המע"מ). במלים אחרות, מס תשומות הוא המע"מ שמשלם העוסק בעת שהוא קונה מעוסק אחר נכסים (חומרי גלם, מוצרים) לצורך עסקו. המע"מ שמשלם העוסק-הרוכש בעת רכישת הנכסים מועבר על ידי העוסק-המוכר לרשות המס. בשל כך ניתנת לעוסק-הרוכש הזכות לנכות סכום זה מסכום המע"מ שהוא מעביר לרשות המס ואשר מתקבל אצלו ממכירת נכסיו שלו לגורם הבא בשרשרת - עוסק או צרכן. באופן זה נשמר העיקרון המנחה הקבוע בחוק המע"מ:
"שיטת הטלת מס ערך מוסף בנויה על העקרון כי כל יצרן יחוייב במס על הערך המוסף שהוא תרם למוצר בשרשרת הייצור, מתחילתו ועד הגעתו לצרכן הסופי. (...) הדבר נעשה על ידי חיוב כל יצרן בשרשרת היצור במע"מ, לפי ערך המוצר הנמכר על ידו, וזיכויו במע"מ ששילם לפי ערך המוצר או חומרי הגלם שנרכשו על ידו". (א' נמדר מס ערך מוסף (מהדורה שניה, תשס"א) 521, להלן: נמדר).
הזכות העקרונית הנתונה לעוסק לנכות מס תשומות הותנתה בקיום התנאים המפורטים בסעיף 38(א). בין השאר נדרש בסעיף כי מס התשומות יהיה כלול בחשבונית מס שהוצאה לעוסק כדין וכי הניכוי ייעשה בתוך שישה חודשים מיום הוצאת החשבונית. יודגש, כי "חשבונית מס שהוצאה כדין" היא חשבונית שהוציא מי שרשום כעוסק בישראל. ברור אפוא, כי עוסק בישראל הרוכש נכסים מעוסק זר, שאינו רשום בישראל, אינו רשאי לנכות סכום ששילם כמס ערך מוסף לאותו עוסק זר שכן, חשבונית שהוציא העוסק הזר אינה "חשבונית מס שהוצאה כדין" במשמעות סעיף 38 לחוק המע"מ. ענין זה עולה בקנה אחד עם ההיגיון שכן, העוסק הזר אינו מעביר את המע"מ ששילם לו העוסק הרוכש לרשויות המס בישראל ולכן, אין מקום להכיר בניכוי סכום זה כמס תשומות (ראו: ע"א 7702/98 מ.א. אתין חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נה(5) 433, 435; להלן: פסק דין אתין).
זמן קצר לאחר שנחקק חוק המע"מ הוחלט להנהיג גם בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה מס דומה - מס בלו מוסף (ראו: בג"ץ 69,493/81 אבו עיטה נ' מפקד אזור יהודה והשומרון, פ"ד לז(2) 197). לכאורה, דינן של עסקאות שעשו עוסקים ישראלים עם העוסקים הפלסטינים היה צריך להיות כדינן של העסקאות שנעשו עם כל עוסק זר אחר אולם, לנוכח השליטה של ישראל בשטחי האזור, ולנוכח מערכת היחסים הכלכלית המיוחדת בין ישראל לבין השטחים המוחזקים, ניתנה לעוסקים בישראל האפשרות לנכות כמס תשומות את מס הבלו ששילמו על פי הדין שחל בשטחים המוחזקים. זאת, מכוח הוראת סעיף 44(4) לחוק המע"מ והתקנות שהותקנו מכוחו. במלים אחרות, היחס לעסקה שעשה עוסק ישראלי עם עוסק מהאזור היה כיחס לעסקה שנעשתה בין שני עוסקים ישראלים.
2. בשנת 1994, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, השתנה המצב המשפטי המתואר לעיל. בשנה זו נחתמו בין ישראל והרשות הפלסטינית הסכמים שונים וביניהם הסכם המכונה "הסכם פריס". בין השאר נקבע בהסכם פריס כי מערכת המס בשטחי הרשות תהא עצמאית וכי מערכת זו תופעל על ידי הרשות הפלסטינית במנותק ממערכת המס בישראל. כמו כן נקבע בהסכם כי הרשות תגבה מס ערך מוסף באופן עצמאי מהעוסקים בתחומה (ראו: כתבי אמנה, 1067, כרך 32, בעמודים 143 - 146; להלן: האמנה). לכאורה, בעקבות הסכם זה הושווה מעמדו של עוסק הרשום ברשות הפלסטינית למעמדו של כל עוסק זר אחר ובכך אמור היה להסתם הגולל על יכולתו של עוסק ישראלי לנכות מס ערך מוסף ששילם לעוסק פלסטיני כמס תשומות (ראו: פסק דין אתין, שם). ואולם, לנוכח הקשר המיוחד בין הרשות הפלסטינית שאך נוצרה לבין מדינת ישראל, ועל מנת לאפשר קשרי מסחר תקינים בין עוסקים בישראל לעוסקים ברשות הפלסטינית, הוחלט לייסד מנגנון אשר ישאיר את ההסדר הישן על כנו. במלים אחרות, הוסכם ליצור מנגנון אשר יאפשר לעוסקים ישראלים להמשיך לנכות, כמס תשומות, מע"מ ששילמו בעת רכישה של נכסים מעוסקים פלסטינים, וכן להיפך. על מנת לאפשר את קיומו של המנגנון האמור הסכימו ישראל והרשות הפלסטינית על עריכת התחשבנות ביניהן כך שמע"מ המשולם על ידי עוסקים ישראלים לעוסקים פלסטינים יוחזר לישראל ומע"מ שמשולם על ידי עוסקים פלסטינים לעוסקים ישראלים - יוחזר לרשות הפלסטינית. מנגנון זה נועד להבטיח שרשויות המס לא יסבלו מחסר בעת שהן מכירות בניכוי מס תשומות לעוסקים בתחומן שכן באמצעות המנגנון האמור מועבר אליהן סכום הניכוי מהרשות המקבילה.
הסכם פריס קבע, אפוא, את מנגנון ההתחשבנות הנ"ל וכן נקבעו בו שני תנאים עיקריים ומחייבים ביחס למנגנון זה. התנאי הראשון שנקבע היה כי עסקאות המערבות עוסקים משני הצדדים יתועדו על גבי חשבוניות מיוחדות, והתנאי השני שנקבע היה כי המועד לקיום ההתחשבנות יהיה לכל המאוחר בתוך שישה חודשים מיום הוצאת החשבוניות המיוחדות (ראו: האמנה, בעמודים 144 - 145; כן ראו: דברי ההסבר להצעת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (תיקוני חקיקה), התשנ"ד-1994, ה"ח 2299, 588, בעמוד 604; הצעת חוק יישום ההסכם בדבר העברה מכינה של סמכויות לרשות הפלסטינית (תיקוני חקיקה והוראות שונות), התשנ"ה-1995, ה"ח 2393, 433, בעמוד 434). התוצאה האופרטיבית העולה מתנאי הסכם פריס היתה אפוא כי על מנת שתקום לרשות המס (הישראלית או הפלסטינית) הזכות לדרוש מהרשות הנגדית את סכומי המע"מ ששילמו העוסקים הרשומים בתחומה עליה להציג במסגרת ההתחשבנות עם הרשות הנגדית חשבוניות מיוחדות אשר הוצאו בתוך ששת החודשים שקדמו להתחשבנות. חשבוניות רגילות אינן קבילות לצורך ההתחשבנות וכן אין ניתן להציג בהתחשבנות חשבוניות מיוחדות אשר הוצאו למעלה משישה חודשים לפני מועד קיום ההתחשבנות.
3. בעקבות הסכם פריס, ועל מנת שניתן יהיה להגשים בישראל את ההבנות שהושגו בו, עלה הצורך ליצור את ההסדר החוקי המתאים. בשלב הראשון, נחקק סעיף 38(ג) לחוק המע"מ אשר קבע את זכותו העקרונית של עוסק ישראלי לנכות כמס תשומות מע"מ ששילם לעוסק פלסטיני. לאחר מכן, תוקנו תקנות מס ערך מוסף (קביעת פרטים שיש לכלול בחשבונית מס שהוציא עוסק תושב אזור או תושב שטחי עזה ויריחו או שהוצאה לו), התשנ"ו-1996 (להלן: התקנות) והוצא צו מס ערך מוסף (דרישת דו"חות נוספים), התשנ"ו-1996 (להלן: הצו).
על פי החוק ובהתאם לתקנות ולצו נקבעו שלושה תנאים עיקריים בהם צריך העוסק לעמוד על מנת שיותר לו לנכות מע"מ ששילם לעוסק פלסטיני כמס תשומות. על פי התנאי הראשון, חובה על העוסק לתעד עסקה שעשה עם עוסק פלסטיני על גבי חשבונית מיוחדת לפי הנוסח המופיע בתקנות; על פי התנאי השני, על העוסק לצרף לדו"ח הרגיל שהוא מגיש טופס מיוחד (להלן: טופס 878) בהתאם לנוסח המופיע בצו. בטופס זה על העוסק לרכז בנפרד רק את העסקאות שעשה עם עוסקים פלסטינים על מנת שרשות המס תוכל להבחין בין עסקאות אלו לעסקאות שנעשו עם עוסקים ישראלים; על פי התנאי השלישי על העוסק לבצע את הניכוי בתוך שישה חודשים. המשמעות המצרפית של התנאים האמורים היא כי על מנת לנכות כמס תשומות מע"מ ששילם עוסק ישראלי לעוסק פלסטיני עליו לדאוג לקבל חשבוניות מיוחדות ולהגיש, בנוסף לדו"ח הרגיל, טופס 878 בו יפורטו החשבוניות המיוחדות שהוצאו לו, בתוך שישה חודשים ממועד הוצאתן. יודגש, כי התנאים האמורים שנקבעו בחוק, בתקנות ובצו נועדו לאפשר לרשות המס הישראלית לערוך את ההתחשבנות שנקבעה בהסכם פריס עם רשות המס הפלסטינית. כן יצוין כי, נוסחו של סעיף 38(ג) כיום, כפי שתוקן לאחר המועד הרלוונטי לענייננו, כולל את כל התנאים המפורטים לעיל ואולם תנאים אלו התקיימו מכוח הצו והתקנות גם בתקופה הרלוונטית.
זוהי, אפוא, התשתית הנורמטיבית שביסוד הערעור ונפנה עתה לבחון את עובדות המקרה וטענות הצדדים.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
4. בפרשה שלפנינו לא היתה מחלוקת עובדתית בין הצדדים ולבית המשפט המחוזי הוגשה הודעה מוסכמת מטעמם ביחס לעובדות הרלוונטיות. ואלה היו עיקרי הדברים שנמסרו בהודעה המוסכמת:
המערערת הינה חברה הרשומה בישראל כ"עוסק". בתקופה שבין אוקטובר 1995 לבין ינואר 1998, היא תקופת השומה שבמחלוקת, רכשה המערערת חומרי גלם מעוסקים הרשומים ברשות הפלסטינית וכן מכרה סחורות לעוסקים פלסטינים. בגין חומרי הגלם שרכשה המערערת הוצאו לה חשבוניות מיוחדות כקבוע בתקנות. המערערת הגישה למשיב דו"חות תקופתיים כדין ובמסגרתם ביקשה לנכות את מס הערך המוסף המופיע בחשבוניות המיוחדות הנ"ל כמס תשומות. סך הניכוי על פי החשבוניות המיוחדות היה בסכום של 366,780ש"ח. ואולם, במהלך ביקורת שערך המשיב במשרדי המערערת, נמצא כי המערערת לא הגישה את הטופס המיוחד הנדרש על פי דין - טופס 878 הנזכר לעיל. המערערת טענה כי לא ידעה על הצורך בהגשת טופס 878 והזדרזה להגיש את הטפסים החסרים לכל התקופה. המשיב דחה את הסברה של המערערת וסרב להכיר בניכוי מס התשומות הנ"ל. כן דחה המשיב את בקשת המערערת להפעיל את סמכותו על פי סעיף 116 לחוק המע"מ ולהאריך את המועד להגשת הטפסים. המשיב נימק את החלטתו בכך שעקב שיטת ההתחשבנות עם הרשות הפלסטינית, כפי שנקבעה בהסכם פריס, יגרום הניכוי המבוקש הפסד לקופת המדינה.
כפי שצוין לעיל, בתקופה הרלוונטית לערעור זה עסקה המערערת גם במכירת סחורות לעוסקים פלסטינים. מס העסקאות שהתקבל אצל המערערת בגין מכירות אלו הגיע לסך של כ-10 מיליון שקלים חדשים והמערערת העבירה סכום זה למשיב ביחד עם כל הטפסים הנדרשים. כאמור, על פי הסכם פריס, היתה רשאית רשות המס הפלסטינית לדרוש לקבל לידיה את כל סכום מס העסקאות הנ"ל בתוך שישה חודשים ממועד הוצאת החשבוניות בהן נכלל המס. ואולם, בבדיקה שנערכה ביחס למחצית מכמות החשבוניות שהוצאו בגין מכירותיה של המערערת לעוסקים פלסטינים בתקופה הרלוונטית, התגלה כי המשיב לא העביר לרשות המס הפלסטינית סך של 787,898 שקלים חדשים. זאת, ככל הנראה, משום שסכום זה לא נדרש על ידי רשות המס הפלסטינית. כמו כן, מכיוון שחלפו שישה חודשים ממועד הוצאת החשבוניות איבדה רשות המס הפלסטינית את הזכות לדרוש ולקבל סכום זה מרשות המס הישראלית. התוצאה היתה, אפוא, כי בידי המשיב נותר סכום מס שלא הועבר לרשות בשיעור העולה על סכום הניכוי המבוקש על ידי המערערת.
5. כאמור, המשיב סירב להכיר בניכוי מס התשומות שביקשה המערערת. המשיב טען כי עקב מחדלה של המערערת להגיש את טופס 878 במועד סוכלה זכאותו לדרוש מרשות המס הפלסטינית את סכומי המע"מ ששילמה המערערת לעוסקים פלסטינים ומשחלפו ששת החודשים מאז הוצאו החשבוניות המיוחדות, אבדה זכות זו באופן מוחלט. לפיכך, טען המשיב, אם יוכר הניכוי שמבקשת המערערת, יגרום הדבר, כאמור, הפסד לקופת המדינה. המשיב ציין, כי זו המדיניות הכללית הנקוטה בידו ואין הוא רואה לנכון לחרוג ממנה במקרה דנן.
6. בהשגה שהגישה למשיב העלתה המערערת מספר טענות וכך גם בערעורה בבית המשפט המחוזי. עם זאת, בערעור שלפנינו התמקדה המערערת בטענה עיקרית אחת אשר ממנה נגזרו כל טענותיה האחרות. טענתה העיקרית של המערערת היתה, כי יישום מדיניותו העקרונית של המשיב, לפיה אין להאריך את המועד להגשת טופסי 878, אינה מוצדקת בנסיבות המקרה דנן. לטענת המערערת, מהעובדות המתוארות לעיל עולה באופן ברור כי בעקבות מנגנון ההתחשבנות שנקבע בהסכם פריס התעשרה קופת המדינה בסכום משמעותי אשר עולה בשיעור ניכר על סכום הניכוי המבוקש. על פי טענה זו, מהנתונים המוסכמים עולה כי בידי המשיב נותרו מאות אלפי שקלים שהועברו אליו על ידי המערערת לאחר שהתקבלו אצלה במסגרת עסקאות של מכירה של נכסים לעוסקים פלסטינים. כספים אלו לא נדרשו על ידי רשות המס הפלסטינית במועד הקבוע בהסכם פריס ומשכך אבדה הזכות של רשות המס הפלסטינית לקבלם. לנוכח האמור לעיל טענה המערערת, אין המשיב יכול לנמק את סירובו לאפשר את הניכוי בהפסד שייגרם לקופת המדינה בשעה שלמעשה נוצר רווח לקופה. המערערת טענה, אפוא, כי לנוכח האמור לעיל אין זה מוצדק בנסיבות המקרה ליישם את מדיניותו העקרונית של המשיב שלא להאריך את המועד להגשת טופסי 878 ומכל מקום, העלאתה של הטענה בדבר ההפסד שלכאורה ייגרם אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המשיב. עוד טענה המערערת כי שיטת ההתחשבנות שנקבעה בהסכם פריס לא נועדה להעשיר את קופת המדינה וכי התנהגותו של המשיב מעוותת את הכוונה שעמדה מאחורי הסכם זה.
7. בתשובתו לערעור וכן בעת הדיון לפנינו חזר המשיב על עמדתו, כי על פי המדיניות הנקוטה בידו אין להכיר בניכוי המבוקש. כאמור, לטענת המשיב, מחדלו של עוסק להגיש את טופסי 878 במועד מביא לאובדן הזכות לדרוש מרשות המס הפלסטינית את סכומי המס ששילם העוסק לעוסקים פלסטינים ועל כן, אין לאפשר לעוסק לנכות סכום זה. המשיב חזר וציין כי גם בנסיבות המקרה דנן אין מקום להפעיל את הסמכות להאריך את המועד להגשת טופס 878 שכן הדבר יגרום הפסד לקופת המדינה.