פסק דין
לפני בקשה לסילוק על הסף של בקשה להכרה בתובענה כייצוגית, וזאת בהתבסס על הטענה כי עילת התביעה עליה מתבססת הבקשה להכרה בתובענה כייצוגית איננה נופלת לאף אחת מהחלופות הקבועות בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשנ"ו – 2006.
העילה המרכזית בגינה הוגשה הבקשה להכרה בתובענה כייצוגית היא הפרת סעיף 4ב. לחוק חנייה לנכים, תשנ"ד – 1993, שכותרת השוליים שלו היא "פטור מתשלום בעד חניה במקום ציבורי", וזו לשונו:
"מקום ציבורי שהגישה הנגישה היחידה אליו לאדם עם מוגבלות היא דרך חניה במקום הציבורי הכרוכה בתשלום, תחול על המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי חובה לשלם בעד חניה במקום האמור, בשל האדם עם המוגבלות, ככל שנדרש לאדם כאמור מקום חניה"
להשלמת התמונה יצויין כי בצד עילה זו נמנו שורה של עילות נוספות, כדוגמת הטעיה צרכנית, ניצול מצוקה צרכנית, הפרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מגבלויות, הפרת חובה חקוקה, רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, פגיעה באוטונומיה וכן הלאה. ואולם כל העילות הנוספות הללו נטענו בעלמא, בחלקן ברור שאין ממש, ובאחרות אין כדי לשנות את מהות העניין.
טענת המבקש היא כי המשיבה, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הבטל"א"), איננה מקיימת את הוראת החוק האמורה בסניף הבטל"א המצוי ב"מרכז שרונה" אשר בצומת רעננה - כפר סבא, אלא מחייבת גם אנשים עם מוגבלות בתשלום דמי החניה, ואינה מוכנה לשפותם בגין עלות זו.
עוד בטרם הגשת תשובה לבקשה להכרה בתובענה כייצוגית, הגיש הבטל"א בקשה לסילוק על הסף, בהתבסס על הטענה כי התובענה איננה יכולה להתברר כתובענה ייצוגית, וזאת מהטעם שעילת התביעה איננה נופלת לאף אחת מהחלופות המנויות בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות.
ויובהר, על פי סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית". חוק חנייה לנכים אינו קובע כי ניתן להגיש בגין הפרתו תובענה ייצוגית, ומכאן שהאפשרות היחידה להגשת תובענה בגין הפרת הוראות חוק זה היא במסגרת אחת מ- 13 החלופות שבתוספת השניה לחוק.
בתשובתו לבקשת הסילוק על הסף, טען המבקש כי בקשתו נכנסת למסגרת החלופה הראשונה שבתוספת השניה, דהיינו שמדובר ב"תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". ואולם, פשיטא כי הבטל"א אינו יכול להיחשב, באופן כללי, כעוסק, שכן אין הוא "מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן" (כהגדרת המונח "עוסק" בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981), אלא רשות ציבורית המעניקה שירותי רווחה מכוח הדין.
ודוק, הפסיקה הכירה בכך שגם רשות ציבורית עשויה להוות עוסק בהקשרים מסויימים. כך, למשל, רשות המוכרת מוצרי מזון ומזכרות או רשות הגובה תשלום בגין אוטובוסים שהיא מעמידה לרשות הציבור תיחשב כעוסק לעניין הפעילויות הללו (ראו רע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק, פ"ד נו(2) 876 (2002)). ואולם, בעניננו אין המדובר בתביעה המתייחסת להיבט מסחרי-פרטי של פעולת הבטל"א, אלא בתביעה המתייחסת למכלול הפונים למשרדי הבטל"א – פונים אשר רובם ככולם הם אנשים המבקשים לממש את זכאותם מכוח החוק, או להסדיר את חבויותיהם כלפי הבטל"א. במילים אחרות, עסקינן בתביעה הנוגעת לפעילות הבטל"א במישור הציבורי-שלטוני, ולא בתביעה הנוגעת לפעילות מסחרית-פרטית של הבטל"א (ככל שקיימת פעילות כזו).
במצב דברים זה לא ניתן להגיש את התביעה שלפני למסגרת הפריט הראשון בתוספת השניה, וזאת גם אם מבחינה מהותית אין, בהקשר בו עסקינן, אבחנה בין חובתיו של העוסק הפרטי לחובותיה של הרשות הציבורית (שהרי החובה לתת פטור מתשלום בעד חניה במקום ציבורי מכוח סעיף 4ב. לחוק חניה לנכים חלה הן על רשות ציבורית והן על עוסק פרטי המפעילים או מחזיקים במקום ציבורי).
ודוק, הקביעה שכנגד רשות ציבורית, בכובעה הציבורי-שלטוני, לא ניתן להגיש תביעה ייצוגית במסגרת הפריט הראשון, אין משמעה כי הרשות השלטונית פטורה מהחובה לתת שירות המתחייב מכוח החוק לנזקקים לשירותיה. רחוק מכך. חובתה של הרשות השלטונית כלפי הנזקקים לשירותיה (בעניננו חובתה לאפשר חניה חינם מכוח החוק לציבור האנשים עם מוגבלויות הנזקקים לשירותיה) שרירה וקיימת, ואולם המנגנון הדיוני לאכיפת חובה זו יכול שיהיה שונה. ודוק, אם קיים פריט אחר בתוספת השניה המאפשר הגשת תובענה ייצוגית כנגד הרשות, ניתן לאכוף על הרשות הציבורית את חובותיה באמצעות המנגנון של תובענה ייצוגית במסגרת אותו פריט (כך, למשל, כשמדובר בהפליה בכניסה למקום ציבורי, והתביעה מוגשת במסגרת הפריט השביעי לתוספת השניה). לעומת זאת, אם, כמו בענייננו, לא ניתן להביא את התביעה למסגרת פריט אחר בתוספת השניה, אזי המסלול של הגשת תבוענה ייצוגית חסום בפני הנזקקים לשירותי הרשות, ואת סעדם עליהם למצוא בנתיבים דיוניים חלופיים (לדוגמא, הגשת עתירה מנהלית כנגד הרשות).
לאור האמור לעיל אינני רואה מנוס מקבלת בקשת הבטל"א, וסילוק הבקשה להכרה בתובענה כייצוגית שלפני על הסף. בצער אני עושה כן, וזאת משני טעמים: ראשית, ספק בעיני אם דווקא רשות ציבורית כדוגמת הבטל"א צריכה להיות חסינה ממנגנון האכיפה שייצר חוק תובענות ייצוגיות במקרים כגון זה שלפני; שנית, דומה כי המחוקק ביקש לאפשר אכיפה של החוקים המבקשים להבטיח שוויון מהותי לאנשים עם מוגבלויות באמצעות מנגנון התובענה הייצוגית, אולם מסיבה בלתי ברורה, ואולי מחמת שכחה, נמנע מלכלול את חוק חניה לנכים במסגרת הפריט המתאים בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות (ראו הפריט התשיעי לתוספת השניה, המאפשר הגשת תבוענה ייצוגית בגין הפרה של חוקים אחרים שתכליתם הגנה על זכויות אנשים עם מגבלויות).
לפיכך תימחק הבקשה להכרה בתובענה כייצוגית שהוגשה בתיק זה ללא צו להוצאות.
המזכירות תעביר עותק של החלטה זו למנכ"ל משרד המשפטים על מנת שיתן דעתו לאמור בפסקה 10 לעיל.
כן תעביר המזכירות עותק של ההחלטה למנהל בתי המשפט על מנת שיעדכן את פנקס התובענות הייצוגיות.
ניתן היום, ד' אב תשע"ב, 23 יולי 2012, בהעדר הצדדים.