1. לפני ערעור על החלטת מותב בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר מחלב ומר קוגן; עב 2115/02), מיום 9.5.2007, בה נדחתה טענת המערער לפיה על המותב לפסול עצמו מלשבת בדין, וכי יש להעביר את התובענה להידון בפני בית דין אזורי אחר בשל היותו של בא כוח המשיבות נשוי לרשמת דורית פיינשטיין המכהנת בבית הדין האזורי בירושלים.
2. המערער עתר בחודש אוגוסט 2002 לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתביעה להורות על ביטול פיטוריו במשיבות, והשבתו לעבודה, לתשלום הפסדי שכר וזכויות נוספות, ולחלופין - לחייב את המשיבות בתשלום זכויות שונות מכוח משפט העבודה.
ביום 11.8.2002 במהלך דיון קדם בפני סגנית השופטת הראשית (כתוארה דאז) רונית רוזנפלד, הועלתה על ידה שאלת הפסלות והעברת הדיון לבית דין אחר, מן הטעם שבא כוח המשיבות נשוי לרשמת המכהנת בבית הדין האזורי בירושלים. באותה העת, לא התנגד המערער להותרת הדיון בבית הדין האזורי בירושלים.
ביום 26.4.2007 העלה המערער טענת פסלות. בהסכמת הצדדים, ובא כוח המערער, בקשת הפסלות הוגשה מטעם המערער בעצמו, ולא באמצעות בא כוחו.
בית הדין האזורי דחה את הבקשה, ומכאן הערעור שלפני.
3. במסגרת הערעור, טוען המערער כי במהלך הדיונים חש הוא באי נוחות גדולה ביותר, בכל הנוגע לעובדה כי בא כוח המשיבות נשוי לרשמת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים. לטענתו, בקשות רבות, מהותיות, אשר הגיש נדחו, או שהחלטה בהן ניתנה לאחר שיהוי ניכר ובלתי מוסבר. מוסיף המערער וטוען לחוסר תום לב מצד בית הדין בתיאורו את המצב העובדתי הנוגע להליך במסגרת ההחלטה מושא ערעור דנא.
כך, טוען המערער כי בית הדין הביא רשימה של בקשות אשר הוגשו מטעם המערער, והתקבלו. ואולם, טוען המערער כי המדובר בבקשות דיוניות, כאשר מנגד, נמנע בית הדין מלהזכיר בקשות מהותיות אשר הגיש, ונדחו.
עוד טוען המערער, כי הבקשה לפסילת נציג הציבור שהתקבלה בדיון מיום 26.11.2006 הוגשה על ידי המשיבות, והתקבלה חרף התנגדותו. זאת, בניגוד לאמור בהחלטת בית הדין לפיה הבקשה הוגשה מטעמו.
4. לאחר שנתתי דעתי לטענות המערער, ועיינתי בתיק בית דין קמא, נחה דעתי כי
דין הערעור להידחות,מן הטעמים המפורטים להלן:
5.
שיהוי בהגשת הבקשה - ראש וראשית,
סעיף 112ב לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובע כדלקמן:
112ב. מועד לטענת פסלות
בתחילת הדיון בתובענה או בערעור, ולפני כל טענה אחרת, רשאי בעל דין לטעון טענת פסלות; לא היה באפשרותו לטעון אותה טענה בשלב האמור, רשאי הוא לטענה לאחר מכן, ובלבד שיעשה זאת מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות.
במקרה דנא, עילת הפסלות היתה ידועה למערער עוד בטרם החל הדיון. הדבר אף הועלה בדיון מקדים שנערך בפני סגנית השופטת הראשית (כתוארה דאז) רונית רוזנפלד, והועלתה האפשרות להעביר את הדיון להתברר בפני בית דין אחר. המערער הסכים להותיר את התובענה בפני בית הדין האזורי בירושלים, ועל כן אין מקום לשמוע טענתו בדבר עילת פסלות הקמה מהיותו של בא כוח המשיבות נשוי לרשמת בית הדין, דבר שכאמור, היה ידוע למערער עוד בשלב המקדמי של ההליך.
בנוסף, טוען המערער כי "
התחושה הזאת [אי נוחות גדולה ביותר בכל הנוגע לקרבת המשפחה של בא כוח המשיבות לרשמת בית הדין, ס.א.] ליוותה אותי עוד מתחילת הדרך
". חרף זאת, לא העלה המערער את טענת הפסלות אלא לאחר סיום פרשת התביעה.
יוער, כי היותו של בא כוח צד לתובענה נשוי לרשמת או שופטת בית הדין, אינו בא בגדר אחד המקרים המנויים
בסעיף 77א(א1)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המוחל בבתי הדין לעבודה מכוח
סעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.
6.
חשש ממשי למשוא פנים - משקבענו כאמור לעיל, נותר לבחון את טיעוני המערער בדבר קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, במנותק מעניין קירבת משפחתו של בא כוח המשיבות לרשמת בית הדין.
כדי שתקום עילת פסילה, מוטלת על בעל הדין החובה להראות כי קיימות נסיבות אובייקטיביות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. הלכה פסוקה היא, כי על מנת שתתקבל טענת פסלות, אין די בקיומו של חשש או חשד בלבד, ונימוקי הפסילה ייבחנו בשים לב להיותו של השופט, היושב בדין, שופט מקצועי ומיומן "
הנושא בלבו את ההכשרה המקצועית ואת הנסיון המצטבר מן ההתייחסות לבעלי דין, לטענותיהם.... להתנהגות לסוגיה, ויודע איך לארגן ולהפנים את המכלול, תוך שמירה על האיזון והנייטרליות שהם אות ההיכר הטבוע של מלאכת השפיטה
" (ראו: מ' שמגר
על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, 106).
במקרה דנא, סומך המערער טיעונו לניהול המשפט במשוא פנים, על החלטות ביניים שונות אשר יצאו מלפני בית הדין האזורי. ואולם, כלל הוא שחוסר שביעות רצון של בעל דין מהחלטות השופט היושב לדין, אין בו כדי להוות עילה לפסילתו. ככל שצד להליך מבקש להשיג על החלטה שניתנה על ידי גורם שיפוטי, שומה עליו לעשות זאת בדרך של הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על אותה החלטה, לפי העניין, ולא בדרך של בקשה לפסילה (ראו: ע"א 7349/06
יוסף בן שיטרית נ' מיכאלינה פריאל קלפון, ניתן ביום 3.6.2007; ע"א 2730/98
תנופה שירותי כח אדם בע"מ ואח' נ' גיאורגיצאנו ואח', פ"ד נב(2) 427; עא"ח 23/03
שרית ארנסטי - המשביר מחסני אופנה, ניתן ביום 5.11.2003). כך היה על המערער לנהוג באשר לכל החלטה אשר, לגישתו, בטעות יסודה היא.
7.
חוסר תום לב - במסגרת טיעוניו, מרחיק לכת המערער וטוען כי החלטת בית הדין האזורי נגועה בחוסר תום לב, המגיע כדי הטעייה מכוונת. בסעיף 5 להחלטת בית דין קמא, נאמר בזו הלשון: