קציר נ' עיריית חיפה

פסק דין

1.העותר, אזרח תושב חיפה, כבן 80, הגיש עתירה זו בשל מבנה המדרכות באזורים מסוימים בעיר חיפה וברחובות ירקון ונחשון בפרט. מדובר במדרכה "גלית" שאמורה לפתור את בעיית כניסת רכב לחצרות הבתים. במקום אבני שפה שיהוו אפשרות עליה לרכב, מונמכת המדרכה עד לקו הכביש בכל מקום כניסה כזה, מה שיוצר "גליות" במדרכה לכל אורכה. דהיינו, הולך רגל הצועד על גבי המדרכה, עולה עם הגל ויורד עם הגל , ובמקביל מתמודד גם עם השיפוע הרוחבי, זה שמביא את המדרכה לקו האפס עם הכביש.

2.העותר טען בעתירתו כי המדרכה שייכת להולכי הרגל ולנוחיותם ולצורך זה יש להתקינה כמדרכה חלקה וישרה ללא ירידות ועליות. יש ליתן עדיפות במדרכות להולכי רגל על פני המכוניות ודי אם בכניסה לחניית רכב תושם אבן שפה בזווית של 45 מעלות שתאפשר את כניסת הרכב , בד בבד עם שמירה על מדרכה ישרה ללא ירידות ועליות.

העותר טוען כי המהמורות בהליכה על פני המדרכה מהוות מכשלה להולכי הרגל. אנשים רבים צועדים על גבי המדרכה, ביניהם אנשים מבוגרים "שעושים הליכה" מטעמים בריאותיים ומטעמי כושר גופני והמבנה הגלי של המדרכה מהווה סכנה ומכשול. העותר טוען כי נוח יותר להולך רגל היום ללכת על הכביש שהוא ישר וחלק במקום ללכת על מדרכה גלית.

3.העותר מתגורר בסמוך לרחובות הירקון ונחשון. מדובר באזור מגורים ותיק. נציגת העירייה טענה כי הכביש נסלל שם בשנות ה – 50 ואילו הבתים במקום, מרביתם נבנו בשנות ה – 60 וה – 70. קיימים הפרשים מהותיים בין מפלס הבתים למפלס הכביש שיש לגשר עליו. רוחב המדרכה במקומות אלו , לטענת נציגת העיריה , אינו עולה על כ-2 מ'. המדרכות ברחובות הנחשון והירקון חודשו לפני כ – 3 או 4 שנים ונבנו בצורה "גלית" דהיינו, בכל מקום בו יש כניסה לרכב, המדרכה מתאחדת עם גובה הכביש, מה שיוצר שיפועים לאורכה של המדרכה, אלו המכונים "גלים", ושיפועים לרוחבה.

4.המשיבה טענה לדחיית העתירה מטעמים של שיהוי , אי צירוף תצהיר, וכן מהטעם שבית המשפט איננו יכול להחליף את שיקול דעת העירייה .

5.המחלוקת בתיק זה היא למעשה מקצועית, ועניינה אופן הסדרת כניסות לחניות דרך המדרכות ברחבי העיר. ברחובות מושא העתירה מתחייבת כניסת רכב מידי 25 מ' לערך. נציגת העירייה הבהירה שיש בעיקרון שתי שיטות לביצוע כניסת הרכב :

שיטה ראשונה היא שיטת "הצמתים". בכל מקום בו יש צורך בכניסת רכב למגרש הפרטי, תקטע המדרכה ותיסלל כניסה לחניה. שיטה זו קוטעת את המדרכה באופן שמידי כניסת רכב צריך לרדת מהמדרכה ולאחר מכן שוב לעלות עליה. שיטה זו יוצרת לטענתה בעיה בהתחשב בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות תשנ"ח – 1998 והתקנות שהותקנו מכוחו, שכן בכל ירידה מהמדרכה לכביש הכניסה ובכל עליה ממנו, יש ליצור שיפוע כנדרש בחוק ובתקנות, באופן שמתמזג עם מפלס הכביש לצורך אפשרות ניידות של כסא גלגלים. שיפוע כזה ייצור ממילא שיפועים במדרכה לקראת כל כביש כניסה חוצה מדרכה ובכל עליה ממנו.

השיטה השניה היא יצירת מעבר לרכב על גבי המדרכה. נטען על ידי נציגת העירייה כי אבן השפה היחידה הקיימת היום בשוק ומהווה את אבן העליה, היא אבן בשיפוע של 33 מעלות ורוחבה הוא 45 ס"מ (להלן: "אבן עליה מצויה"). הצבת אבן עליה לרכב במדרכות צרות יוצרת מפגע ממשי להולכי רגל. אבן כזו מותירה מדרכה צרה מידי ולכן הצבת האבן הופכת למפגע במדרכה.

6.נציגת העירייה, גב' פלדמן, הינה מהנדסת תחבורה בהכשרתה ועובדת כ-13 שנה באגף תכנון תנועה דרכים ונוף בעירית חיפה. גב' פלדמן ציינה כי גם היא ערה למפגעים שיוצרת מדרכה "גלית" ועל כן נערכה המחלקה לתכנון דרכים בניהולה ליצור פרטים חדשים לאבן עליה לרכב בכניסה לחניה במצבים שונים. לגבי מידות אבן העליה הבהירה נציגת העירייה כי בשוק הקיים קיימת רק אבן עליה מצויה ולא ניתן להשיג אבן עליה בשיפוע של 45 מעלות, כך בממצאיה מול 4 ספקים ראשיים בשוק, ענין שראוי לבררו לעומק, ועוד ציינה כי אבן עליה כזו גם יוצרת מפגע לכלי הרכב העולים בשיפוע זה.

הוצגה חוברת מ – 2014 שהופצה לדבריה מטעמה לכל הקבלנים שעובדים עם העירייה ולמשרדי התכנון. תחת פרט דר/24-5000 מופיעים ארבעה שרטוטים המציעים פתרונות לאבני עליה לרכב ,כאשר שיפוע המדרכה הוא לכל היותר 2% (להלן: "מדרכה ישרה") וללא הגליות שמהווה מפגע. דהיינו, העירייה נערכת על מנת שלא תותקן מדרכה גלית ופתרונות המעבר לכלי רכב שאמורים לעלות על גביה למגרש הפרטי, לא יחייבו מדרכה גלית.

7.המדרכות ברחוב הירקון ונחשון נבנו לפני כ – 3 או 4 שנים. למותר לציין כי במהלך כל שנים אלו לא פנה העותר בעתירה מנהלית. העותר מציין שפנה לעירייה (ללא ציון תאריך), נפגש עם גב' פלדמן (גם זאת ללא תאריך), אך עתירתו הוגשה לראשונה ביום 28.1.14.

לענין השיהוי ראו עע"מ 6881/07 ברגר נ' המועצה המקומית עמק חפר (14.6.10)

כידוע לשיהוי שלושה יסודות:

השיהוי הסובייקטיבי,

השיהוי האובייקטיבי

וחומרת הפגיעה בשלטון החוק.

בבחינת השיהוי הסובייקטיבי יבחן אופן התנהגות העותרים והשאלה האם התנהגותם זו מלמדת כי ויתרו על זכויותיהם; בבחינת השיהוי האובייקטיבי יבחן האם הייתה פגיעה באינטרסים ראויים להגנה של הרשות המנהלית או של צדדים שלישים בעקבות האיחור בהגשת העתירה וכן יבחן האם אלו שינו את מצבם לרעה כתוצאה מאיחור זה; מנגד - תבחן השאלה האם הימנעותו של בית המשפט להידרש לעתירה מחמת השיהוי בהגשתה תביא לפגיעה קשה וחמורה בחוק או בשלטון החוק [ראו: עע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נ' החברה להגנת הטבע פ"ד נו(3)673, 679-678 (2002); עע"ם 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון, פ"ד נח(6)728, 735-733 (2004); עע"ם 4768/05 מרי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הדרום ([פורסם בנבו], 29.3.2006), פסקה 8 לפסק הדין (להלן: עניין מרי); עע"ם 8412/07 חברת מלון ומלון סוויטות אפ.אס.אר בירושלים בע"מ נ' הורן ([פורסם בנבו], 4.3.2009), פסקה 26 לפסק הדין].

על היחס בין יסודות אלו עמדה כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בעע"ם 7142/01 הנ"ל:

"היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל, אפוא, בית המשפט מערכת איזונים על פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק"