פסק דין
1.התובע, יליד 14.2.54 נפצע בתאונת דרכים בתאריך 10.11.04.
התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, וועדת הערעורים של המוסד לביטוח לאומי קבעה, כי נכויותיו של התובע, כתוצאה מפציעתו בתאונה הן כדלקמן:
א. 10% בהתאם לסע' 34 ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי, שעניינה "סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים, המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה" ;
ב. 10% בהתאם לסע' 51(5)א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי, בגין דלדול בשריר ירך שמאל;
בהתאם לכך, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 19%, והיות ומדובר בקביעה על פי דין, בהתאם לסע' 6 ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), הרי שקביעת נכות זו מחייבת את בית המשפט.
2.התובע הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי, אולם בקשה זו נדחתה בהחלטתי מתאריך 16.1.11, ועל כן, הדיון הארוך במסגרת הסיכומים, אשר בגדרו מבקש התובע לשכנע את בית המשפט, כי נכותו הרפואית גבוהה משיעור הנכות שנקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי, הינו מיותר לחלוטין.
3.במסגרת התובענה עותרים התובעים – התובע ורעייתו – לפיצויים בגין הפסדי השתכרות שנגרמו לכל אחד מהם כתוצאה מהתאונה; בגין עזרה לתובע לעבר ולעתיד; הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד; עזרה במשק הבית; הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד; עזרת בעלי מקצוע; כאב וסבל.
4.זה המקום לציין, כי במסגרת ניהול התובענה ניתנו לצדדים מספר הצעות לסיום התיק בפשרה, אולם ההצעות נדחו על ידי התובעים, בעיקר בשל טענתם, על פיה נזקי חברת קסטרו שירות למרכבים בע"מ (להלן: "חברת קסטרו"), ככל שיוכחו, הינם למעשה נזקיו האישיים של התובע כתוצאה מפציעתו בתאונה, וכן בשל טענתם, על פיה הפסדי חברת תיאטרונוער ולביאה קסטרו בע"מ הינם למעשה נזקיה האישיים של התובעת – אשת התובע – נזקים שנגרמו, לכאורה עקב חוסר יכולתה לנהל את עסקי החברה, כתוצאה מהצורך לסייע לבעלה, שנזקק לעזרה רבה בתקופת החלמתו מפציעתו.
נכותו התפקודית של התובע
5.כפי שציינתי, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 19%, כאשר 10% מהנכות מיוחסים לנכות בתחום הנפשי, ו- 10% נוספים מיוחסים לנכות בתחום האורטופדי.
התובע טוען בסיכומיו, כי נכותו התפקודית, עולה לאין ערוך על נכותו הרפואית, ומבקש להעמידה על שיעור של 50%, אלא, שלאחר שמיעת הראיות, שוכנעתי, כי נכותו התפקודית של התובע, ככל שקיימת, פחותה מהנכות הרפואית, ואבאר.
התובע צירף מספר תצהירי עדות ראשית של עדים מטעמו, ומתצהירים אלו הצטיירה תמונה של אדם, שהפך לשבר כלי לאחר התאונה, אדם, שכמעט שאינו מתפקד ונתון למצבי רוח משתנים, ומבלה זמנו בבהייה, אולם במהלך שמיעת הראיות התברר, כי מדובר בעדים מוטים מאוד, אשר עשו מאמץ גדול לחזור "ולדקלם" את עיקרי האמור בתצהיריהם, בהתייחס לתפקודו הלקוי, לכאורה, של התובע, אלא שעדויותיהם – ובמיוחד עדותה של רעיית התובע, הגב' לביאה קסטרו – לא עוררו אמון, וניכר היה רצונם של העדים להגזים ולהעצים את נזקיו של התובע כתוצאה מפציעתו, אלא שדבריהם לא עלו בקנה אחד עם תיאור מצבו של התובע, כפי שעלה מהתיעוד הרפואי שצורף, ואף לא מהתנהלותו התפקודית של התובע, כפי שהוכחה. ודוק: לא בכדי ציטט ב"כ התובע, בסיכומיו, את תיאורי העדים, כפי שנכתבו בתצהירים, ומיעט לצטט את דבריהם בחקירותיהם הנגדיות בבית המשפט.
עדת התביעה, גב' נעמה צדוק, החלה לעבוד בחברת קסטרו, ביוני 2004, כמזכירתו של התובע. מתצהירה עלה, כי התובע היה "מנהל מקצועי ביותר, חרוץ, בעל מוטיבציה גבוהה, יסודי, אסרטיבי, כריזמטי, בעל רעיונות ויוזמות, בעל כושר ביטוי ושכנוע ויכולת לניהול מו"מ, אדיב וחברותי..."(סע' 8 לתצהירה), ובהתייחסה לתפקודו לאחר התאונה, תיארה גב' צדוק אדם בלתי מתפקד לחלוטין. לדבריה, הוא "לא עשה דבר במהלך היום, לא תיקשר עם העובדים ולא דיבר עם לקוחות, היה קצר רוח, מבולבל, אימפולסיבי, ביקורתי, רגזן... במהלך כל היום הוא היה יושב במשרדו, מנותק מהסביבה, לא עניין אותו דבר, ולמעשה – רוב שעות היום הוא היה משחק במחשב... " (סע' 17, 18) וכך הלאה והלאה.
בעדותה טענה גב' צדוק, כי לאחר פציעתו בתאונה, נעדר התובע מעבודתו כשישה חודשים (עמ' 17 שורה 10), עובדה העומדת בניגוד גמור לעדויות אחרות ולתיעוד הרפואי, כפי שיבואר בהמשך. עוד טענה גב' צדוק, כי בתקופת החלמתו של התובע, היא באה לבקרו, ולדבריה "יושב בן אדם בכסא גלגלים ובוהה בך..." (עמ' 17 שורה 16), תיאור דרמטי בעליל. אלא מאי? הוא נשמע תמוה ובלתי אמין לחלוטין, וניכר היה, כי העדה מנסה בכל כוחה להגזים בתיאור מצבו של התובע. ודוק: התאונה התרחשה בשנת 2004, ומוזר היה לשמוע תיאור כל מפורט באשר למצבו של התובע, חרף חלוף השנים הרבות מאז התאונה ועד מתן העדות בבית המשפט (11/12). תהייה זו אף גברה כאשר התברר, שהעדה איננה זוכרת, למשל, את מר אלי רג'ואן מחב' שופרסל, שהיה בקשרים עסקיים מהותיים עם חברת קסטרו, לכאורה – מול התובע, ובהמשך התברר, כי היא איננה זוכרת אפילו את תאריך הולדתו של בנה (עמ' 22), ונוצר הרושם, כי דברי העדה בתצהירה ובעדותה אינם פרי זכרונה, אלא פרי רצונה למסור תיאור דרמטי ומופרך, שלא בא לעולם, אלא לצרכי המשפט.
עד נוסף, שהעיד מטעמו של התובע הינו שותפו לשעבר בחברת קסטרו – מר איזי יוגב. מר יוגב הכיר את התובע בשנת 1978, וכאשר הוחלט על ייסודה של חברת קסטרו, חברו להקמתה שלושה שותפים: רונן מזרחי, איזי יוגב וכן התובע, שאחז ב- 24% ממניות החברה.
יוגב הצהיר, כי לאחר התאונה היה התובע "שבר כלי", וכי "היה לי ברור שזמן השיקום יהיה ארוך" (סע' 10 לתצהירו). לדבריו, "לאחר התאונה, הלל למעשה לא תפקד, ואף קיבל החלטות מבלי להפעיל שיקול דעת. זכור לי מקרה, שהלל נתן בונוסים גדולים לעובדים בלי להיוועץ בי, כעסתי עליו מאוד" (סע' 11 לתצהיר).
בחקירתו, ובניגוד לדברי גב' צדוק, אישר מר יוגב, כי התובע נעדר מהעבודה "שישה שבועות עד חודשיים אשר במהלכן הוא היה שבר כלי, סמרטוט אמיתי" (עמ' 57 שורות 4 - 5), כלומר, אין מדובר בהיעדרות בת שישה חודשים, כפי שטענה גב' צדוק.
בהמשך טען מר יוגב, כי "היות שהלל לא חזר לכושר וליכולות שלו מאז התאונה, נאלצו להוסיף לו כח אדם נוסף במשך שנה אחת, ואחר כך ועד היום מעסיקים עובד ניהולי נוסף" (עמ' 57 שורות 22 – 23), ובהמשך אף הגדיל לעשות, בהעידו "הוספנו לא מעט אנשים" (עמ' 59 שורה 3), אלא שאז התברר, שלא רק שאינו זוכר את שמות, או מספר האנשים שנוספו, לכאורה לחברה, בגין תפקודו הלקוי של התובע, אלא שכלל לא הוכח שנוספו עובדים, או שהוספו בשל תפקודו הלקוי לכאורה של התובע.
מר יוגב נדרש בחקירתו, לדוגמה שהביא בתצהירו לחוסר תפקודו הלכאורי של התובע, לאחר ששב לעבודתו, כאשר "קיבל החלטות מבלי להפעיל שיקול דעת... נתן בונוסים גדולים לעובדים מבלי להיוועץ בו" , במר יוגב (סע' 11 לתצהיר).