קנקוב נ' מדינת ישראל

בשם המערער עו"ד יאיר סטולר

בשם המשיבה עו"ד גב' וייסהוף

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה בחיפה, (להלן-"בימ"ש קמא"), אשר הכרעת הדין בו ניתנה ביום 24.10.10 וגזר הדין ניתן ביום 5.12.11 ע"י השופט ש. יציב.

המערער הובא לדין בבימ"ש קמא בגין עבירה של נהיגה בשכרות, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה, [נוסח חדש], תשכ"א-1961, (להלן –"הפקודה"), סעיף 64ב(א) לפקודה, סעיף 39א לפקודה ותקנה 169א לתקנות התעבורה תשכ"א-1961.

בעובדות כתב האישום נטען כי המערער נהג ביום 20.4.10 שעה 15:05, את רכבו ברח' אלנבי - רוטשילד, שבחיפה בהיותו שיכור. בדיקת הינשוף שנערכה למערער הראתה כי בגופו מצוי ריכוז של 380 מקרו-גרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.

המערער זומן לדיון ליום 24.10.10, אך לא התייצב ועל כן הורשע בהעדרו והטיעונים לעונש נקבעו במועד מאוחר, תוך שבימ"ש קמא מוציא צו הבאה נגד המערער.

המערער התייצב לטיעונים לעונש כשהוא מיוצג ע"י עו"ד ניצה כהן שביקשה ביטול הכרעת הדין. ראוי לציין כי המערער הגיש בעצמו בקשה קודמת לביטול הכרעת הדין שניתנה בהעדר, בקשה שנדחתה על פי החלטת בימ"ש קמא מיום 8.2.11.

בימ"ש קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים:

24 חודשי פסילה בפועל בניכוי חודש פסילה מנהלית, 4 חודשי מאסר ע"ת לשלוש שנים, 3 חודשי פסילה ע"ת לשלוש שנים וקנס כספי בסך של 1000 ₪ שישולם תוך 90 יום.

המערער טען כי הוא טעה והתייצב לדיון למחרת היום בו היה קבוע הדיון, טענה שנדחתה על ידי בימ"ש קמא על יסוד ההלכה הקובעת כי טעות או שכחה של מועד הדיון אינה עילה מוצדקת להיעדרות

הערעור מופנה כנגד החלטות בימ"ש קמא וכנגד גזר הדין.

המערער חזר על טענותיו שהעלה בבימ"ש קמא.

המשיבה ביקשה לדחות את הערעור בהעדר קיומה של עילה אחת משתי העילות המוכרות בפסיקה כנימוק לביטול פסק דין שניתן בהיעדר.

לאחר שעיינתי בהחלטות בימ"ש קמא, בפסק הדין, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

לטעמי, צדק בימ"ש קמא משלא מצא בנימוקי המערער, עילה מוצדקת להיעדרות מהדיון וכמובן שלא מצאתי בסיס לעילה השנייה, קרי, החשש לקיומו הממשי של עיוות הדין – לעניין זה נאמר כבר כי הנטל על המבקש לבטל פסק דין שניתן בהעדר, ובענייננו המערער, להראות קיומה של אחת משתי עילות חלופיות: העילה הראשונה – מתן הסבר סביר להיעדרות והשנייה – להצביע על קיומו של חשש ממשי לעיוות דין – ראו לעניין זה סע' 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982; רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.12.09); רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.2.04); רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.10.03); רע"פ 5377/03 וגדי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.6.03); רע"פ 8333/09 חביבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.10.09); רע"פ 511/10 ג'אודאד על אבו מוהנא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.1.10) וראו גם רע"פ 72/12 פלוני נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 25.1.12).

בנסיבות העניין לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא.

וכעת אתייחס לעניין חומרת העונש הנטענת וההלכה שנקבעה ביחס לערעור על העונש ושבה נקבע כי:

" ...... הלכה ידועה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגזר דינה של הערכאה הדיונית, ותעשה כן רק במצבים חריגים שבהם העונש חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות, מצבים שבהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית. אמנם אין ערוך לחומרת מעשיהם של המשיבים, אך בנסיבות העניין לא מצאנו כי העונש חורג לקולא במידה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור." – ראו ע"פ 3988/11 אלכסנדר צ'רנין נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 13.3.12).

ראו גם ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09), ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09), ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09) וע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3/7/06).