קניאס ואח' נ' ביטון ואח'

החלטה

לפניי שתי בקשות סילוק על הסף: בקשת המבקשים 1-4 (להלן: "המבקשים") לסילוק התביעה שכנגד שהגישו נגדם המשיבים (להלן: "התביעה שכנגד"), וטענות המבקשות 5, 6, שהן נתבעות נוספות בתביעה שכנגד, לסילוק על הסף, טענות הכלולות בכתב הגנתן.

רקע

ביום 17.5.2012 הגישו המבקשים 1-4 כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים, ועתרו בו להורות למשיבים לסלק ידם ממקרקעי המבקשים הידועים כחלקה 596 בגוש 6428 בכפר סבא (להלן: "המקרקעין"), וכן להרוס את החומה המקיפה שטח שיועד ל-4 מקומות חניה לדיירי הבניין המשותף שבמקרקעין, ולבנותה מחדש באופן שלא יפגע במקרקעין שבבעלות המבקשים, וכן לחייב את המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש שביצעו במקרקעין במהלך השנים.

בכתב התביעה טוענים המבקשים כי על פי חוזי הרכישה של דירותיהם (חוזה הרכישה של המבקשים 1-2 מיום 20.4.1992, וחוזה הרכישה של המבקשים 3-4 מיום 1.6.2010) בבעלותם שני שטחי חניה בשטח 12.5 מ"ר כל אחד - אותם סיפחו המשיבים לדירתם, כחלק מגינתם, והקיפום בחומה – ועתרו לסעדים הנזכרים מעלה. בהחלטתי מיום 2.7.2012 קיבלתי את בקשת המבקשים למחוק את כותרת התביעה ולהעבירה לדיון בסדר דין רגיל.

המשיבים הגישו כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. בכתב ההגנה נטען כי המבקשים נסמכים על טעות ברישום בתשריט שהוגש יחד עם הבקשה לרישום הבית המשותף, ושאינו מבטא את המצב בשטח, לפיו קיבלו המבקשים חלק מהשטח שבבעלות התובעים שכנגד (להלן גם: "המשיבים") ושנרשם בטעות בפנקסי המקרקעין כחניות המוצמדות לדירות המבקשים 1-4. המשיבים טוענים עוד כי הרישום השגוי מאוחר לרכישת הזכויות כפי שהן בפועל. לפיכך הגישו המשיבים תביעה שכנגד נגד המבקשים ונגד נתבעים נוספים, הם 6 המשיבים הפורמאליים. בתביעה שכנגד עותרים המשיבים להורות על תיקון מרשם המקרקעין כך ששטח גינתם (להלן: "שטח המחלוקת") – ירשם בבעלותם, ושטחי החניה של המבקשים ושל השכנה הגב' נילי חפץ (להלן: "הגב' חפץ") יתוקנו במרשם המקרקעין כשטחים בהם השתמשו המשיבים והגב' חפץ עד היום. המבקשים הגישו בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף.

המשיבים הגישו תשובה לבקשה לסילוק על הסף. המבקשים ויתרו על זכותם להגיש תשובה לתשובה, ומשהגישו המבקשות 5-6 תשובתן לתשובה, באה העת ליתן החלטה.

בקשת המבקשים לסילוק התביעה שכנגד על הסף:

טענות הצדדים:

המבקשים טוענים לסילוק התביעה שכנגד על הסף בהיעדר עילה. לטענתם, על פי התשריט אשר צורף לבקשה המקורית למתן היתר בניה לבניין כולו ואושר ביום 9.7.1991 - תוכננה החומה המקיפה את חצר ביתם של המשיבים כך שהיא נסוגה בחמישה מטרים מגבול המגרש כדי להותיר מקומות חניה לדיירי הבניין, כנדרש על פי תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) תשמ"ג-1983 (להלן: "תקנות החניה"), ועל כן אין בסיס לטענת המשיבים כי נפלה טעות בעת רישום הבית המשותף.

המבקשים טוענים עוד כי משאין מחלוקת שעל פי הסכמי הרכישה שצירפו, רכשו המבקשים בתום לב ובתמורה שתי חניות המצויות בשטח המשמש כיום בפועל כחלק מחצר ביתם של המשיבים, הרי שמדובר ב"עסקאות נוגדות" לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") וזכותם של המבקשים להירשם כבעלי השטח במחלוקת גוברת על זכות המשיבים.

כן טוענים המבקשים לסילוק התביעה שכנגד על הסף נוכח אי צירוף בעל-דין. לטענתם, חלק מהשטח אותו מבקשים המשיבים לספח לבעלותם מצוי בשטחה של הגב' חפץ, ונוכח ההלכה כי לא יזקק בית המשפט להליך שבו עותרים למתן סעד העלול לפגוע בזכויות צד שלא צורף - יש לסלק את התביעה שכנגד על הסף.

מנגד טוענים המשיבים כי דין הבקשה לדחייה, שכן אם יוכיחו טענותיהם כמפורט בכתב התביעה - יקבלו את הסעד המבוקש לתיקון מרשם המקרקעין, וכן, אף אם סיכויי התביעה נמוכים הרי שבכך אין די כדי להביא לסילוק התביעה על הסף.

המשיבים טוענים כי טענות המבקשים נטענות בחוסר תום לב, ועל כך מעיד השיהוי של 20 שנים בהן חיו המבקשים במצב הקיים, ולא טענו כי קיימת אי התאמה בין המצב הרישומי למצב בשטח.

עוד טוענים המשיבים כי משגילתה הגב' חפץ דעתה במסמך שצורף לכתב התביעה כי אין לה כל טענה נגד המשיבים, וכי היא מכירה בבעלותם בשטח המחלוקת - הרי שאינה בעל דין נחוץ.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, דוחה אני את הבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף.

"מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי על כן שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא, על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי" (ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב יפו פ"ד מ(2) 668, 671 (1986) (להלן: "עניין שמש")).

יוצאת אני מנקודת הנחה, לצורך הדיון בבקשה, כי אף שסיכויי התביעה קלושים, עדיין לא ניתן לבטלם לחלוטין, ודין הבקשה להידחות, שכן: "אפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית המשפט את הדרך לבירור תובענתו, אם קיים סיכוי כלשהו, על פי כתבי הטענות, הנמצאים לפני בית המשפט, שהתובע יצליח בתביעתו" (ר"ע 59/81 ארדיטי נ' ארדיטי, פ"ד לה(2) 811, 812 (1981) (להלן: "עניין ארדיטי")), ואין מוחקים תביעה בשל חוסר עילה אלא אם כן ברור הדבר על פניה, ואף בהנחה שכל האמור בה אכן יוכח, כי דינה לכישלון (ע"א 109/84 מנחם ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ, פ"ד מא(1) 577, 581 (1987)).