קליפה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק דין

הצדדים הסמיכו את בית הדין לפסוק לפשרה בהליך זה, בהתאם לסעיף 79(א) לחוק

בתי המשפט, התשמ"ד-1984.

הצדדים הסכימו על הגשת סיכומים בכתב ופסיקה על בסיס החומר שהצטבר בתיק, תוך מתן נימוקים קצרים בלבד.

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

1.מר שרלי קליפה (להלן: "התובע"), יליד שנת 1943, החל לעבוד בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הנתבע" או "הבנק") ביום 22.1.96, בהיותו בן 52.2.ביום 21.11.1999 חתם התובע על הסכם עבודה המחיל על עבודתו את הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם ביום 18.2.1980, ותוקן ביום 4.3.1988 (להלן ייקרא: "הסכם הקשישים").

2.יחסי העבודה בבנק ותנאי העבודה של העובדים בו נקבעו בשורה של הסכמים קיבוציים ובהוראות חוקת העבודה לעובדי הבנק (להלן גם "חוקת העבודה"). בהסכם הקשישים, אשר נחתם כאמור ביום 18.2.80 ועודכן ביום 4.3.88, נכתב בפרק המבוא כדלקמן:

"הואיל והוסכם בין הבנק לבין ההסתדרות כי חוקת העבודה לעובדי הבנק לא תחול על עובדים גברים שנתקבלו לעבודה בבנק בגיל 55 שנה ומעלה ולא על נשים שנתקבלו לעבודה בגיל 55 ומעלה.

והואיל והוסכם בין הבנק להסתדרות כי על עובדים שיתקבלו לעבודה בגיל 55 (נשים 55) ומעלה יחולו הוראות הסכם זה (למעט מורשי חתימה ופקידים מעל הדרגות)".

עוד קבע ההסכם בסעיף 17 כדלקמן:

"מוסכם בזה, כי הבנק רשאי לפטר עובד שהועסק בבנק פחות מ-5 שנים בהודעה מוקדמת של שבועיים. לעובד שהועסק בבנק 5 שנים ויותר תינתן הודעה מוקדמת של חודש... בכל מקרה תסתיים העסקת העובד בהגיעו לגיל 72".

בעותק של הסכם 1988 שצירף העובד (נספח א' לכתב התביעה), מופיע הגיל 72 בכתב יד ללא חתימה לצדו. קיימת מחלוקת בדבר האותנטיות של הגיל הרשום. אולם, אין מחלוקת בין הצדדים כי בעבר הונהגה בבנק מדיניות לפיה התאפשר לעובדים עליהם חל הסכם 1988 לעבוד עד גיל 72.

יצוין כי קיים הסכם קיבוצי מיום 1.8.88 שתיקן את סעיף 17 להסכם 1988 לעיל כך שהמלים "בכל מקרה תסתיים העסקת העובד בהגיעו לגיל 65" – נמחקו.

3.בחודש 1/10 קיבל התובע מכתב שבו הודע לו כי העסקתו בבנק תסתיים ביום 30.09.10, עם הגיעו לגיל 67- גיל הפרישה החוקי בהתאם לחוק גיל פרישה, התשס"ד- 2004 (נספח ב' לכתב התביעה). ואכן, ביום 30.9.10 נסתיימה העסקתו של התובע בבנק.

עד כאן העובדות הצריכות לענייננו.

בתביעתו הנוכחית עתר התובע להכיר במעמדו בבנק בתקופת עבודתו כבמעמד של "עובד קבוע", וטען כי פיטוריו בוצעו שלא כדין ובניגוד לחוקת העבודה והם נגועים בהפליה פסולה מחמת גיל. לאור האמור, עתר התובע לסעד של ביטול פיטוריו והשבתו לעבודה או לחלופין לסעד כספי של "פיצוי בגין פיטורים שלא כדין" ופיצוי בגין נזק לא ממוני, וכן לסעדים כספיים הנובעים מהשוואת מעמדו לזה של עובד קבוע בבנק.

עמדתו זו התבססה על מצג מפורש, לטענתו, של מדיניות מצד הבנק שאפשרה העסקתו מעבר לגיל הפרישה החוקי ועד לגיל 72, מדיניות אשר הבנק החליט לשנותה ולהתכחש לה בשלב מסוים.

הבנק, מצידו מודה שהייתה מדיניות כזו שאפשרה להעסיק עובדים מכוח הסכם הקשישים עד לגיל 72, אולם לטענתו, מדיניות זו שונתה משנת 2008 ולא היה כל מצג או הבטחה כלפי העובד לאפשר לו לעבוד מעבר לגיל הפרישה החוקי. לטענת הבנק, ההבחנה בין סוגי העובדים לא נעשתה "מחמת גיל", אלא היא בוצעה משיקולים ענייניים, לפי קריטריונים של השכלה וסוג התפקיד, כאשר מדיניותו של הבנק אינה מאפשרות קליטת עובדים קבועים בתפקידים שאינם "תפקידי ליבה". לאורך השנים שינה "הסכם הקשישים" את ייעודו והפך ל"הסכם לתפקידי היקף כלליים", שהינם כאמור מחוץ למעגל של "תפקידי הליבה" בבנק. מרבית המועסקים מכוחו של הסכם זה נקלטו לעבודה בהיותם בני פחות מ-50. הבנק הוסיף, כי עבודתו של העובד הסתיימה בגיל פרישה החוקי כמו, כלל עובדי הבנק, ושינוי המדיניות היה ידוע לכולם.

בין כך ובין כך, הצדדים הסכימו לסיים את ההליך באופן שביה"ד יפסוק לפשרה, תוך מתן נימוקים קצרים, וזאת לאחר שניתנה להם ההזדמנות לסכם טענותיהם בכתב.

בהתחשב בכל החומר שהצטבר בתיק ביה"ד, אנו מחליטים כדלקמן: