קלינגר נ' עמינח תעשיות רהיטים ומזרונים בע"מ

פסק דין

בפני תביעה לשיפוי התובעת בגין נזקים אשר אירעו לה לטענתה, כפועל יוצא מחזרת הנתבעת מהסכמתה להשאיר בידה את ספתה הישנה.

1. לטענת התובעת רכשה מאת הנתבעת בשנת 2005 ספה המשמשת גם לשינה , אשר בשנת 2009 החלה להשמיע רעשים המחייבים תיקונה. לטענתה ביום 28/4/10 בעקבות רעשים אלו, אשר החמירו, הגיע טכנאי מטעם הנתבעת לביתה של התובעת וקבע כי הספה פגומה וכי יש לבצע את התיקון בספה במפעל הנתבעת. משכך, הוסכם בין הצדדים כי התובעת תישא בעלויות ההובלה למפעל הנתבעת ואילו הנתבעת תישא , על חשבונה, בעלויות התיקון.לאור ההסכמה, נשלחה התובעת לבחור ריפוד לספה בחנות הנתבעת בתל אביב. לטענתה, הואיל והריפוד לא התאים לארגז אשר היה לספה שלה (שמהווה למעשה את גוף המיטה), הוסכם בין הצדדים כי יוחלף גם הארגז בתמורה לתשלום סך של 700 ₪ על ידי התובעת בגין הארגז וסך נוסף של 200 ₪ בגין ההובלה כאמור.

לטענת התובעת , לאחר שגובשה בין הצדדים ההסכמה כאמור, היא שאלה את נציגת הנתבעת האם היא יכולה להשאיר בידה את הספה הישנה והתשובה אשר קיבלה הינה כי הנתבעת :"אינה זקוקה לספה " ומשכך, יכולה התובעת להותירה בידה.

לטענת התובעת, לאור הסכמת הנתבעת כאמור, היא מכרה את הספה בתמורה לסך 200 ש"ח וזאת, על מנת לסייע בידה לממן את סך 900 ₪ אשר היה עליה לשלם בהתאם להסכמה בינה לבין הנתבעת.

לטענת התובעת, רק לאחר מכירת הספה כאמור וביצוע תשלום בסך 900 ₪ על ידה, חזרה בה הנתבעת מההסכמה להותיר בידה את הספה הישנה והתנתה אספקת הספה החדשה בהשבת הספה הישנה.

הואיל ומחד , אין בידי התובעת את הספה הישנה ומאידך, היא לא יכולה לקבל את הספה החדשה ללא השבת הישנה – נותרה התובעת ללא ספה – ומשכך, תובעת התובעת אספקת ספה חדשה ללא כל תנאי ותשלום סך 5,000 ₪ כפיצוי בגין עוגמת נפש.

2.לטענת הנתבעת , לא זו בלבד שלא היתה הסכמה של הנתבעת להשאיר בידי התובעת את הספה הישנה , הרי שבמענה לבקשתה בנושא ועוד, טרם ביצוע תשלום על ידי התובעת , הובהר לה מפורשות כי אין אפשרות להשאיר בידה את הספה הישנה. הנתבעת ציינה כי , לפנים משורת הדין, הוצע לתובעת לרכוש ספה חדשה בהנחה משמעותית , תמורת סך 2,500 ₪ ואולם זו סירבה. לאור האמור,הרי שיש לטענת הנתבעת, לדחות את התביעה.

הדיון:

3.במסגרת הדיון בפני, העידו התובעת ונציגי הנתבעת. כן, הוצג בפני בית המשפט תמלול שיחה אשר נערכה בין התובעת לבין נציגת הנתבעת .

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות בתיק, הנני מוצאת כי דין התביעה להדחות ולהלן יפורטו טעמי.

4.אמנם עסקינן בתביעות קטנות בהם בית המשפט מגמיש את דיני הראיות ואולם, גם בבית משפט זה , מוטל על התובעת הנטל להוכיח את תביעתה בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". בהקשר לנטל השכנוע נקבע כי :

"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו"[רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פד"י נז (4) 981].

5.עיון בעדויות ובראיות מעלה כי לא זו בלבד שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה תביעתה, אלא ,שהראיות הצביעו על הטיית המאזניים לכיוון גירסת הנתבעת .

כך, כאמור, הוצג בפני בית המשפט תמלול שיחה אשר נערך בין התובעת לבין נציגת הנתבעת – מתמלול זה עולה באופן ברור כי , הובהר לתובעת, באופן אשר אינו משתמע לשני פנים, שאין כל אפשרות או הסכמה כי תשאיר את הספה הישנה בחזקתה. עוד נובע משיחה זו – כי השיחה בוצעה טרם ביצוע התשלום על ידי התובעת והתשלום כאמור בוצע רק לאחר שהובהר לתובעת, כאמור, כי הספה הישנה לא תישאר בחזקתה.

כך, בעמוד 3 לשיחה נאמר:

"מינה:מה עוד, הסיכום הוא כמו שאמרנו, תשאירי את העסק הזה פתוח, אם הזה, אני מקווה שהם לא ייקחו לי את המיטה.

ריקי: שוב, את חוזרת על זה אז כנראה שלא הגעת לתשובה.

מינה : אני באה לתת לך את זה וזה תשאירי לפנים משורת הדין.

ריקי: מינה, אני לא יכולה להשאיר לך את הארגז ואת המצע, אני אחזור על זה בפעם העשירית, עם כל הכבוד והרצון הטוב לשוחח איתך ...".