קליינמן נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה לביטול פסילה מנהלית, אשר הוטלה על המבקשת ע"י קצין משטרה בתאריך 9/1/11 למשך 30 ימים. מפרוטוקול השימוע עולה כי הרישיון לא הופקד בידי הקצין במועד השימוע, לטענתה משום שנלקח ע"י השוטר בזירת העבירה.

עפ"י כתב האישום, נהגה המבקשת ברכב במהירות של 139 קמ"ש, מקום בו המהירות המירבית המותרת הנה 80 קמ"ש.

ב"כ המבקשת טען כנגד קיומן של ראיות לכאורה, כיון שהשוטרת ביצעה פרסה אך לא ציינה ששמרה על קשר עין עם רכב המבקשת ומשום שיחד עם השוטרת היה שוטר נוסף שלא ערך מזכר בטענה שלא היה מעורב בטיפול בעבירה. ב"כ המבקשת הפנה לעברה התעבורתי של המבקשת וטען כי איננו מכביד ומעיד שאינה מסוכנת. בבקשתו בכתב טען ב"כ המבקשת לנסיבותיה האישיות כמי שפרנסתה תלויה בנהיגה וכאם לשלושה ילדים קטינים שאחד מהם עם בעיות קשב.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה וטענה לקיומן של ראיות לכאורה תוך הפניה לזכ"ד ביחס למכשיר הדבורה לפיו היה קשר עין רצוף עם הרכב עד לעצירתו. עוד טענה למסוכנות העולה מעברה התעבורתי של המבקשת ומחומרת העבירה דנן.

לאחר עיון בתיק החקירה, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למבקשת בכתב האישום.

עפ"י דו"ח "הזמנה לדין וכתב אישום" נמדדה מהירות נסיעת המבקשת, באמצעות מכשיר הדבורה ונמצא כי נהגה במהירות של 139 קמ"ש, לאחר הפחתה, בדרך בינעירונית בה המהירות המותרת הנה 80 קמ"ש.

מדו"ח "נסיבות המקרה" עולה כי הניידת נסעה בנתיב הנגדי לכוון נסיעת המבקשת, כאשר מדובר בכביש בעל נתיב נסיעה אחד לכל כוון. לאחר המתנה של כ-3 שניות ננעל המכשיר על מהירות של 144 קמ"ש. השוטרת סימנה לנהגת לעצור באמצעות הבהוב אורות והנהגת נעצרה. השוטרת ביצעה פניית פרסה לעבר המבקשת, כאשר אין רכב נוסף בין המבקשת לרכב המשטרתי.

בתיק החקירה "זכרון דברים להפעלת מכשיר מדגם BEE III IL", לפיו מדובר במכשיר המותקן ברכב משטרתי סמוי, אשר בוצעו לו בדיקות תקינות בתחילת המשמרת ובסופה.

מזכרון הדברים עולה כי המדידה בוצעה באמצעות אנטנה קדמית במצב רדאר נייד בכיוון נגדי לתנועת הניידת וכי לפני ביצוע נעילת המהירות היתה המתנה של כ-3 שניות.

עוד עולה כי בשדה הראיה היה רכב המטרה בודד בכוון נסיעתו, כי נשמר קשר עין רצוף בין הניידת לבין רכב המבקשת, כי לא ירד גשם או שלג בעת המדידה והיה אור יום. תוואי השטח במקום המדידה מישורי ולא קיימת מסילת ברזל סמוך לכביש.

תוצאות המדידה הוצגו בפני המבקשת.

בעת עיכובה ע"י השוטרת טענה המבקשת: "לא שמתי לב". המבקשת לא הכחישה, אפוא, בזירת האירוע כי נהגה במהירות מופרזת ואמרתה בזירה מהווה ראשית הודיה במיוחס לה.

בשימוע שנערך למבקשת יומיים לאחר מכן הודתה המבקשת בנהיגה במהירות הנקובה בדו"ח: "מודה במהירות הנקובה בדו"ח...לא שמתי לב למהירות...אני אמא ל-3 ילדים. מבקשת להתחשב. בעלי נוהג".

צודק ב"כ המבקשת כי מדו"ח "הזמנה לדין וכתב אישום" עולה שיחד עם השוטרת שערכה את הדו"ח היה גם שוטר צבאי שאינו מוסמך להפעלת הדבורה. השוטרת רשמה כי השוטר הצבאי "לא משמש כעד לעבירה". השוטר הצבאי אף הוא ערך מזכר שבו טען כי איננו מוסמך להפעלת מכשיר הדבורה ולא היה מעורב בטיפול באירוע.

עד זה לא ערך מזכר אודות נסיבות ביצוע המדידה, לרבות ביחס לשמירת קשר עין עם רכב המבקשת וכיוצב' פרטים עליהם יכול היה להעיד עדות ישירה ללא כל קשר למכשיר.

עם זאת השלכות חסרונו של מזכר מטעם השוטר הצבאי, מקומן להבחן במסגרת התיק העיקרי ולא בשלב דיוני זה. במסגרת בקשה זו נדרש בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה בלבד ודרישה ראייתית זו מתמלאת נוכח הודאת המבקשת במסגרת השימוע ובמסגרת "נסיבות המקרה" כמו גם נוכח הדו"חות שערכה השוטרת שביצעה את המדידה.

לאור האמור, הנני קובעת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקשת בכתב האישום.

נהיגה במהירות גבוהה מהווה סכנה לביטחון הציבור והנה גורם שכיח לתאונות דרכים.

במקרה זה מדובר במהירות של 139 קמ"ש (לאחר הפחתה) מקום בו המהירות המירבית המותרת הנה 80 קמ"ש. דהינו, 59 קמ"ש (!) מעל למהירות המירבית המותרת.