קלזן נ' מימון

פסק דין

בפניי תביעה כספית.

1. עילת התביעה בשכירות דירה השייכת לתובע. אין חולק כי התובע השכיר את דירתו. אין חולק, כי הנתבעת היתה שוכרת בדירה, ביחד עם שותפה או שותפות, בתקופה 1.8.09 – 31.12.09. לתובע טענות שונות בדבר חובות של הנתבעת ביחס לתקופה זו, וכן ביחס לחודש ינואר 2010. אדון בטענות הטעונות דיון והכרעה.

2. (א) שיעור דמי השכירות. אין מחלוקת, כי כשנכנסה הנתבעת לדירה, דמי השכירות היו 3,600 ₪. באותה עת, היו בדירה שתי שותפות נוספות. חלקה של התובעת בדמי השכירות עמד, לכתחילה, על 1,200 ₪.

(ב) התובע טוען, כי לאחר כחודש שכירות, הנתבעת סילקה מן הדירה את אחת השותפות, והסכימה לשלם דמי שכירות חודשיים בסך של 2,000 ₪ במקום 1,200 ₪.

(ג) אין חולק, כי אחת השותפות אכן עזבה את הדירה זמן קצר לאחר כניסת הנתבעת. עם זאת, הטענה כי הנתבעת הסכימה לשלם דמי שכירות בסך של 2,000 ₪ מעוררת קושי. הנתבעת הציגה מסמך מזמן אמת ממנו עולה כי הסכמה כאמור שלה, כלפי השותפה שנותרה, הותנתה בחתימה על הסכם עם התובע. היא חזרה על הדברים בעדותה. היא הסבירה את הגיונם בכך שהיתה מעוניינת בהתחייבות של התובע לשנה. אין חולק, כי חוזה כאמור לא נחתם בין הצדדים.

(ד) זו אף זו, הוצגה על ידי הנתבעת קבלה על תשלום דמי שכירות בסך של 1,200 ₪, בגין חודש ספטמבר 2009. קבלה זו אינה תואמת את הנטען בכתב התביעה לגבי הסכום ששולם בגין אותו חודש. היא אינה תואמת את הנטען בכתב התביעה לעניין הסכמה בין הצדדים כי לגבי חודש ספטמבר ואילך הסכימה הנתבעת לדמי שכירות חודשיים של 2,000 ₪.

(ה) אוסיף, כי טענות התובע לפיהן הנתבעת מנעה משותפות פוטנציאליות להיכנס לדירה הינן טענות כבושות, אשר לא ניתן להן פירוט, ולא הועלו בכתב התביעה. בנסיבות אלה, לא אוכל לייחס להן משקל רב.

(ו) נוכח כל האמור, לא אוכל לקבל את טענות התובע בנקודה זו. אני קובע, כי דמי השכירות של הנתבעת היו ונותרו 1,200 ₪ לחודש, המייצגים שליש מדמי השכירות החודשיים, וזאת עד לסוף 2009. בנושא ינואר 2010, אדון בנפרד.

3. חבות בדמי שכירות עד סוף 2009. מן החומר שבפניי עולה כי לא הוצגו על ידי הנתבעת קבלות ביחס לתשלום דמי השכירות לגבי החודשים אוקטובר, נובמבר, דצמבר 2009. המדובר בסך כולל של 3,600 ₪ אותו חבה הנתבעת לתובע.

4. דמי ועד בית עד סוף 2009. התובע טען כי הנתבעת חבה בגין דמי ועד בית לגבי כל התקופה. הוא לא הציג קבלה על תשלום שנעשה על ידו של דמי ועד הבית. עם זאת, לא יכולה להיות מחלוקת שהנתבעת חבה בדמי ועד בית על התקופה בה התגוררה בדירה. לא הוצגו קבלות שלה על תשלום של דמי ועד הבית. במצב זה, נותרה החבות בגין אותם סכומים על שכמי התובע, הבעלים, והוא זכאי לפיצוי. המדובר בסכום כולל, עד לסוף שנת 2009, של 1,680 ₪, על פי הפירוט שנמסר על ידי התובע. הנתבעת חבה בשליש של הסכום האמור, היינו 560 ₪.

5. חשבונות חשמל. הוצגו חשבונות חשמל המתייחסים לתקופה הרלוונטית. בסך הכל (ובניכוי מחצית החשבון המתייחס לתקופה 30.6.09 – 30.8.09, בה לא גרה הנתבעת במקום), מתקבל סכום של 1,105. הנתבעת חבה בשליש של הסכום האמור, היינו 365 ₪.

6. ארנונה. הוצג חשבון המלמד כי הארנונה השנתית בגין הנכס עמדה בתקופה הרלוונטית על סך של 5,838 ₪. מדובר בסכום חודשי של 487 ₪. בתקופה שעד דצמבר 2009, מדובר בחמישה חודשים, אשר הנתבעת חבה בשליש בגינם, היינו סכום של 810 ₪.

7. מים. הוצג חשבונות מים, המתייחסים לתקופה הרלוונטית, בסכום כולל של 509 ₪ (לעניין זה יש להתחשב רק בחלק של חשבון, אשר מתייחס לצריכת מים שתחילתה ביום 15.7.09, קודם לכניסת הנתבעת לדירה). הנתבעת חבה בשליש של סכום זה, היינו בסך של כ – 170 ₪.

8. שמירת חפצים. התובע טוען כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום בגין שמירה על חפציה, שנותרו בדירה. מן החומר (ראו מכתב בא כוח הנתבעת מיום 20.1.10) עולה כי אכן נותרו חפצים של הנתבעת בדירה, ובהם מכונת כביסה. עם זאת, איני רואה מקום לחיוב כאמור. לא הוצבע על נזק ממוני כתוצאה מעניין זה. לא הוצבע על טובת הנאה ממשית שצמחה לנתבעת כתוצאה מעניין זה. זו אף זו, גם אם היה מדובר בנזק, היה על התובע להקטינו, בדרך של פינוי המטלטלין, לאחר התראה נאותה לנתבעת. נוכח כל האמור, איני רואה מקום להעתר לתביעה בנקודה זו.

9. (א) חודש ינואר 2010. הצדדים חלוקים ביחס למועד בו פונתה הדירה על ידי הנתבעת. התובע טוען כי הדירה פונתה ביום 20.1.10. הנתבעת טוענת כי הפינוי היה ביום 1.1.10. אין בידי להכריע במחלוקת זו על פי הראיות שבפניי, הן מצד הרושם שעוררו העדים, והן מצד המסמכים הכתובים שהוגשו. אכן, הנתבעת הגישה לתיק התראה בכתב של התובע על כך שעליה להתפנות עד ליום 1.1.10. אין במסמך זה כדי להעיד על מועד הפינוי בפועל. יוצא, כי אין בחומר תשובה ברורה לשאלה זו. משכך, והואיל והתובע נושא בנטל השכנוע, לא אוכל לקבל כי הנתבעת פינתה את הדירה לאחר יום 1.1.10.

(ב) שקלתי אם התובע זכאי לפיצוי בגין פרק הזמן מן הפינוי ועד למציאת שוכר חלופי. בפן העקרוני, התובע היה זכאי לזמן סביר לצורך מציאת שוכר חלופי. בנסיבות העניין, עולה מעדותו כי מצא שוכר כאמור תוך 10 ימים לאחר פינוי הדירה על ידי הנתבעת. מדובר בפרק זמן קצר, המהווה זמן סביר להתארגנות במצב של החלפת שוכרים. בנסיבות אלה, לא מצאתי הצדקה לפסוק לתובע פיצוי בגין עניין זה.

10. עוגמת נפש. התובע טוען לפיצוי בגין עוגמת נפש. מן הצד העקרוני, ניתן לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני, במקרה של הפרת חוזה. במקרה זה הצדדים חלוקים ביחס לסיבה לכך שלא נחתם חוזה ביניהם. הם מטילים את האחריות לכך האחד על רעהו. עמדתי לעיל על אינדיקציה לקושי בעדות התובע, ביחס לדמי השכירות. עם זאת, יש להביא בחשבון קיומן של אינדיקציות לכך שהנתבעת אכן עזבה את הדירה, בהותירה מיטלטלין שלה, ולא נטלה אותם עד עתה. בסופו של יום, לא אוכל לקבוע ממצא, לכאן או לכאן, עם מי הצדק במחלוקת שבין הצדדים. במצב זה, לא מצאתי הצדקה מספקת לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש.

11. סיכום. נוכח כל האמור, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,496 ₪. כמו כן, על הנתבעת לשאת בהוצאות משפט בסך של 300 ₪. כל הסכומים ישולמו לא יאוחר מיום 22.7.10.

ניתן היום, ג' תמוז תש"ע, 15 יוני 2010, בהעדר הצדדים.