קופל ואח' נ' מ.מ. קציר חריש ואח'

החלטה

התובעים הגישו תביעה כנגד שתי נתבעות, ובפני בקשת הנתבעת 2 , לסילוק התביעה שהוגשה נגדה על הסף.

לאחר שעיינתי בבקשה וכן בתגובת התובעים ובתשובת הנתבעת, אני מחליטה לקבל את הבקשה.

הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה שהוגשה נגדה על הסף מכמה טעמים, שהראשון בהם הוא התיישנותה של התביעה.

אני מקבלת את טענותיה בעניין זה.

עניינה של התביעה כספים, ששולמו על ידי התובעים או חליפיהם בשנת 1995, ואשר בעקבות תשלומם טוענים התובעים כי הם זכאים לכך שהנתבעות, או מי מהן, תבצענה הקמת קיר תומך במגרש המצוי בתחום הישוב קציר ואשר לטענתם הם בעלי הזכויות בו.

כנגד טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת 2 טענו התובעים כי אחת מעילות התביעה היא התחייבות הנתבעת, שניתנה ביום 31/10/10, במהלך פגישה שנכחו בה התובע, ראש המועצה ויו"ר האגודה.

לטענתם, ההתחייבות שהתחייבה הנתבעת באותה ישיבה היא עילת תביעה נפרדת, שקמה רק ביום 31/10/10, ואין לומר כי התיישנה בעת הגשת התביעה (סעיף 7 לתגובת התובעים).

אני דוחה טענה זו של התובעים.

מקריאת כתב התביעה כמכלול אחד ברור כי אין מדובר בעילה נפרדת שכן טענת התובעים היא כי בפגישה שהיתה ביום 31/10/10, ככל שהיתה כזו, דנו הצדדים בכספים ששילמו התובעים או חליפיהם בשנת 1995 ובמחויבויות הצדדים כתוצאה מהתשלום הזה.

יוצא, כי אין מדובר בהתחייבות נפרדת ואין מדובר אפוא בעילה נפרדת.

ככל שטענת התובעים היא לכך שבישיבה מיום 31/10/10 הודו הנתבעות, והנתבעת 2 בכלל זה, בחובן כלפי התובעים, ובכך החל מחדש מרוץ ההתיישנות – גם דינה של טענה זו להידחות.

זאת, מאחר שבהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958, רק הודאה שהודה הנתבע "בכתב או בפני בית משפט", יכולה להביא למניין חדש של תקופת ההתיישנות ולכך שההתיישנות תמנה מיום ההודעה.

אין בידי התובעים הודאה שהודתה הנתבעת 2, בכתב או בפני בית משפט, והתובעים סומכים ידם על מסמך שעשה נציג הנתבעת 1 ואשר בו העלה על הכתב, לפי הנטען, תוכן פגישה שהתקיימה בין הצדדים.

אף אם הדבר נכון, אין בכך משום הודאה בכתב מטעמה של הנתבעת 2 (שנציגה הכחיש, בכתב, את הדברים) ואין מקום לכן להאריך את תקופת ההתיישנות.

התובעים ניסו להדוף את טענות הנתבעת 2 בדבר דחיית התביעה על הסף בטענה כי התביעה הוגשה כנגד שתי נתבעות ביחד ולחוד, וכל עוד לא הוכרעה המחלוקת בשאלה מהו היקף חלקה היחסי של כל אחת מהנתבעות, בנוגע לבניית הקיר התומך נשוא התביעה, לא ניתן לדחות את התביעה על הסף כנגד הנתבעת.

אני דוחה גם טענה זו.

התובעים אינם יכולים לעקוף את הוראות חוק ההתיישנות, בנימוק שיש להותיר את התביעה על כנה, על מנת לברר את יחסי הנתבעות בינן לבין עצמן.

ככל שנדרש ברור כזה, אין כל מניעה לעשות אותו תוך כדי ניהול ההליכים כנגד הנתבעת 1 בלבד ואם יתברר כי אין היא אחראית לבניית הקיר התומך, או שהיא אחראית רק באופן חלקי לבנייתו, ממילא יהיה פסק הדין בהתאם.

לאור התוצאה שאליה הגעתי, אין צורך להכריע ביתר טענות הנתבעת 2, כפי שפורטו על ידה בבקשה שהגישה לסילוק התביעה על הסף.