החלטה
בפניי בקשה לסילוק על הסף שהגישה המבקשת כנגד המשיבים. לגרסת המבקשת, יש לסלק על הסף את התובענה מחמת השתק ומניעות מאחר והמשיבה (להלן: "קוסמי") לא הגישה ערעור לביטול הגבלת חשבונה לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א 1981 (להלן: "החוק"). בנוסף, טוענת המבקשת כי יש לסלק על הסף גם את תביעתו של משיב 2 מחמת העדר יריבות והעדר עילה בינו לבין הבנק.
לטענת המבקשת, אם לקוח סבור כי חשבונו הוגבל שלא כדין הרי עליו לפעול בהתאם לסעיף 10 (א') לחוק, המורה כדלקמן:
"לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית המשפט השלום שיבטל הבאת שיק במניין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה:
(1) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות
(2) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון
(3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם איתו..."
אכן המחוקק קבע את "דרך המלך" בה על לקוח לטעון כנגד סירוב פירעון שיק שהביא את החשבון להגבלה בהתאם לאמור בסעיף 10 לחוק. סעיף 10 לחוק איננו מכיל עילות רשלנות, הפרת חובה חקוקה וכן הלאה, אלא מכיל רשימה סגורה של טענות כנגד הבאת שיק במניין השיקים שסורבו.
המבקשת הביאה מספר רב של פסקי דין הן של ביהמ"ש השלום והן של ביהמ"ש המחוזי, בהם נקבע מפורשות כי הימנעות מהגשת בקשה לפי סעיף 10 לחוק מהווה ויתור על הזכות להעלות טענות בעניין סירוב השיקים והגבלת החשבון. ראה את הפסיקה הענפה המאוזכרת בבקשת המבקשת בסעיף 7 לבקשה על כל סעיפי המשנה שבו.
עיינתי בפסיקה שצורפה, ואני סבורה שאכן אין מקום להתיר תקיפה עקיפה של החלת ההגבלה, שעה שהמחוקק קבע מסלול מיוחד לצורך זה. ובמה דברים אמורים? אין המחוקק הגביל את הלקוח לתבוע ככל שיחפוץ לנכון את הבנק אם הוא סבור כי הלה פעל ברשלנות, בהפרת חובה חקוקה או בחוסר תום לב. אלא, שביהמ"ש לא יוכל להגיע למסקנה עובדתית כי שיק אחד או מספר שיקים סורבו שלא כדין, שכן כאמור עובדה זו יש לטעון בהזדמנות הראשונה כפי שקבע המחוקק ובהתאם לסעיף 10 לחוק. משויתר הלקוח על מסלול זה שהתווה המחוקק, משמעו היא אחת- המשמעות כי כל השיקים סורבו כדין וכי החשבון הוגבל כפועל יוצא מכך כדין. ייתכן ובמהלכים שקדמו לסירוב השיקים פעל הבנק שלא כדין, והמחוקק לא חסם את הדרך של הלקוח לתבוע בעילות אחרות.
בענייננו, עיינתי היטב בכתב התביעה ובייחוד בפרק הדן בסעיף ההגבלה. פרק ה' בכתב התביעה מדבר על החזר שיק ע"ס 30,000 ש"ח מיום 9.7.08, שיק שלא היה מצוי ברשימת השיקים המעותדים אותם הבטיחו נציגי הבנק לפרוע, שיק זה שהיה לטובת בנק לאומי ונמשך במסגרת הסדרי חובות לחברות "האחיות" של התובעת, הוא שגרם להגבלת החשבון בסופו של יום. כל פרק זה פרק ה' בכתב התביעה מנועים התובעים מלטעון אותו, שכן אין בכל פרק זה ולו עילה אחת שלא מצויה בסעיף 10 לחוק. פרק ה' בכתב התביעה מפרט מדוע היה על הבנק לפרוע שיק זה על אף שלא מצוי היה ברשימת השיקים המעותדים שהועברה לבנק. סעיף 46 ואילך לכתב התביעה מפרט כי התובעים לא חרגו ממסגרת האשראי, ולפיכך היה מקום לכבד את השיק. בסעיף 55 ואילך, טוענים התובעים כי הבנק סירב לכבד תגבול דולרי בסך של כ- 26,000 דולר שהיה אמור להקטין את החובה בחשבון. בסופו של יום, נטען בסעיף 60 לכתב התביעה כי עקב אי כיבוד שיק זה חשבון החברה הפך למוגבל. כל הטענות כפי שעינינו רואות, נכנסות למסגרת סעיף 10 לחוק הגבלת שיקים. אי פעולה בהגשת תובענה לביהמ"ש במתווה זה, איננה יכולה לאפשר לתובעים להגיש תביעה בגין נזקים שאירעו עקב הגבלה שלא כדין. עצם ויתור על המתווה הקבוע בחוק, משמעו שכל השיקים סורבו כדין, ופועל יוצא מכך שלא ניתן לתקוף את הגבלת החשבון.
אם אכן נצא מנקודת הנחת עבודה כי הגבלת החשבון היתה כדין ולא נפל בה כל פגם, הרי כל נזק הנטען שנגרם בגין פעולה זו, הוא נזק שלא ניתן לתבוע בגינו. צודקת המבקשת, כי טענת לשון הרע שמהווה את מרבית סכום התביעה היא נגזרת ישירה של הגבלת החשבון, נזק זה לא ניתן לתבוע במסגרת תביעה זו, שכן כל בחינה של הנזק צריכה להביא בהכרח את בחינת הגבלת השיקים, ובדיוק סוגיה זו היתה צריכה להתברר לפי סעיף 10 לחוק.
כמו כן, צודקת המבקשת כי תביעת המשיב 2 גם היא צריכה להידחות בהעדר יריבות. עיקר טענתו של משיב 2 היא בדבר ירידת ערך המניות שצנחו עקב הגבלתה, ודי בעניין זה לעיין בסעיף 100 לכתב התביעה, על פיו המשקיע הפוטנציאלי מר שמיר ביטל את האופציה שהיתה לו לרכוש את מניות המשיב 2 אצל משיבה 1, שכן לדבריו החברה "מוכתמת" מחמת חשבונה שהוגבל. היינו, ירידת ערך המניות ו"בריחה" של המשקיע הפוטנציאלי גם הוא נזק ישיר של אותה הגבלת חשבון שהיתה כדין כל עוד לא תקפו אותה המשיבים בהתאם לסעיף 10 לחוק.
יחד עם זאת, אין מקום לסלק את התביעה על הסף כי מעיון מדוקדק בכתב התביעה, עולה כי קיימים ראשי נזק נוספים שאינם שייכים באופן ישיר לנושא הגבלת השיקים. אם נעיין בפרק ו' לכתב התביעה, נמצא כי קיימת טרוניה לעניין אי כיבוד הוראת קבע בטרם הוגבל החשבון. כך גם בפרק ז' לכתב התביעה, שם נטען כי עיכוב פירעון חלק מהפיקדון הדולרי בשווי של 20,000 ש"ח והתעקשות הבנק לפרוע את כל הפיקדון הדולרי על מנת לפרוע את הלוואת ה"און קול" גרמה לנזק כספי למשיבים בגין הפרשי שער הדולר בסכום של 267,789 ש"ח (ראה סעיף 106,107 לפרק י"א בכתב התביעה). כמו כן, פרק י"ב לכתב התביעה מפרט עילות נוספות שאינן בהכרח קשורות באופן ישיר לנושא הגבלת השיקים. לא ברור מסעיפי המשנה בפרק זה, כיצד העובדות מתיישבות עם כל עילה ועילה, ואולם די אם נעיין בסעיף 108 ו-109 לכתב התביעה על מנת להיווכח כי אין אלה דווקא משויכים להגבלת השיקים.
לסיכום, אוכל לומר כי הטיעון התיאורטי של המשיבים כי ניתן לתקוף תקיפה עקיפה את הגבלת השיקים בעילות שאינן מאוזכרות בסעיף 10 לחוק הגבלת שיקים, הוא טיעון שלטעמי אקדמי בלבד בתביעה זו, כפי שפרטתי לעיל כתב התביעה לא מייחס ולו טענה עובדתית אחת שאיננה יכולה להיכנס לגדר סעיף 10 לחוק, ו"דרך המלך" שהתווה המחוקק על מנת לתקוף את אי כיבוד אחד מעשרת השיקים שהוביל להגבלה, היא על פי סעיף 10 לחוק בלבד ולא בכל דרך עקיפה אחרת. היינו, גם אם היה כתב התביעה מפרט עובדות שאינן נכנסות לגדר סעיף 10 לחוק, סבורני שלא ניתן היה לתקוף את ההגבלה עצמה, אלא לטעון לנזקים אחרים בגין עילות אחרות ולא בגין ההגבלה.
מרבית הנזקים הנטענים בכתב התביעה מקורם בעצם ההגבלה, וכאמור משלא תקפו המשיבים את עצם אי כיבוד עשרת השיקים לא ניתן לתבוע נזקים שמקורם באי כיבוד שיקים אלה. יחד עם זאת, כפי שפרטתי לעיל קיימים נזקים נוספים שמקורם לא שייך להגבלה כלל ואותם אין מקום לסלק על הסף.
אני מורה לתובעים לתקן את כתב תביעתם בתוך 30 יום מהיום, באופן שכתב תביעה זה יכיל נזקים שאינם שייכים להגבלת החשבון בעקבות סירוב השיקים.
מאחר והבקשה התקבלה בחלקה באופן שחלקים מכתב התביעה נמחקו וחלקים ממנו הושארו, אינני מוצאת מקום לעשות צו להוצאות וקובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תשלח החלטתי זו לבאי כח הצדדים עם אישור מסירה .
ניתנה היום, י' ניסן תש"ע, 25 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.