קונסטנטין סוסלוב ואח' נ' משרד הפנים

השופט א' שהם:

1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה התבקשנו להורות למשיב ליתן טעם מדוע לא יוענק לעותר 1 מעמד עולה מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות), וזאת בשים לב להחלטתו של שר הפנים, מיום 4.9.2016, לפיה ניתן לעותרים רישיון ישיבה מסוג ב/1 למשך שנה. לעתירה זו נלוותה בקשה למתן צו ארעי לעיכוב הליכי הרחקתו של העותר 1, ובקשה לצו ביניים המורה על שחרורו ממשמורת, עד להכרעה בעתירה.

רקע והליכים קודמים

2. העותר 1 (להלן: העותר) אזרח רוסיה יליד 1973, נישא לעותרת 2 (להלן: העותרת), אזרחית רוסיה ילידת 1971, בשנת 2012. העותר 3, יליד 2002, הוא בנה של העותרת מנישואים קודמים. ביום 30.8.2012, נכנסו העותרים לישראל ברישיון תייר ב/2, אשר הוארך מעת לעת, עד ליום 28.11.2013.

3. ביום 11.11.2012, הגישו העותרים בקשה לקבלת תעודת עולה ואזרחות ישראלית. ביום 30.1.2013, המליצה לשכת הקשר לסרב לבקשה זו, בשל העובדה כי לחובת העותרים 2-1 "עבר פלילי מכביד" ברוסיה. בהקשר זה, מסר המשיב במסגרת תגובתו המקדמית לעתירה, כי העותר הורשע ברוסיה וריצה חמישה עונשי מאסר ממושכים, בגין ביצוע שורה של עבירות, ובין השאר: גניבת רכוש; שוד תוך שימוש בנשק ובאלימות מסכנת חיים; עבירות סמים; וגניבת רכוש המדינה, תוך חדירה למרחב סגור. עוד נמסר, כי העותרת הורשעה ברכישת סם מסוג הרואין לצריכה עצמית, ונידונה לשנת מאסר על תנאי, כאשר בהמשך היא נהנתה מחנינה מעבירה זו.

           ביום 17.6.2013, הגישו העותרים למשרד הפנים בקשה נוספת לקבלת תעודת עולה. כשבועיים לאחר מכן, נעצרו העותרים 2-1, בגין ביצוע עבירות של התפרצות וגניבה. ביום 3.2.2014, נידון העותר ל-12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ול-8 חודשי מאסר על תנאי, וכן חויב בפיצויים למתלונן בסך של 1,000 ₪. ביום 17.9.2017, הורשעה העותרת בעבירה של אי מניעת פשע, ונגזרו עליה 3 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, והיא חויבה בחתימה על התחייבות כספית שלא לעבור את העבירה בה היא הורשעה (ת"פ 15427-10-13). ביום 11.9.2014, לאחר שהעותר סיים לרצות את תקופת מאסרו, הוא הובא למתקן המשמורת "גבעון" ושוחרר בערבות. ביום 28.10.2014, הגישו העותרים בקשה למתן אשרת א/5, עד להחלטה בבקשתם לקבלת אשרת עולה. באותו היום, ניתן לעותרים רישיון תייר מסוג ב/2, אשר עמד בתוקפו עד ליום 28.1.2015. לאחר זאת, ביום 26.2.2015, התפרץ העותר לבית, ובהמשך הוא נתפס כשברשותו סכין ותכשיטים שגנב מהבית. ביום 24.6.2015 נידון העותר ל-21 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בגין ביצוע מעשים אלה (ת"פ 7977-03-15).

           ביום 27.3.2016, הגישו העותרים עתירה, במסגרתה התבקש כי בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, להורות למשיב "ליתן טעם מדוע לא יעניק מעמד עולה ואזרחות ישראלים לעותרים, אשר הינם יהודים זכאי שבות, בהתאם להוראות חוק השבות, התש"י-1950" (להלן: העתירה הראשונה). עתירה זו נמחקה, לנוכח החלטתו של שר הפנים בעניינם של העותרים, לפיה יינתן לעותרים רישיון ישיבה מסוג ב/1 למשך שנה, בכפוף להתחייבות כי לא יעסקו בפלילים, כאשר בתום תקופה זו תיבחן בקשתם בשנית, בהתאם לנסיבות העדכניות (בג"ץ 2470/16). על פי הנמסר בתגובתו המקדמית של המשיב, ביום 13.11.2016 ניתן לעותרים רישיון מסוג ב/1 למשך שישה חודשים, "וזאת לנוכח העובדה שהדרכון שברשותם לא היה בתוקף לשנה". לאחר שהעותרים 3-2 הציגו דרכון בתוקף, הוארך הרישיון שניתן להם בשישה חודשים נוספים, עד ליום 13.11.2017. כשלושה חודשים לאחר שהונפק רישיונו של העותר, ביום 28.2.2017, הוא הורשע, בהתאם להודאתו, בביצוע עבירה של קבלת נכס שהושג במרמה, ונידון 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל, לצד עונשי מאסר מותנה, קנס, ופיצוי למתלונן (ת"פ 61199-11-16).

           עם סיום ריצוי תקופת מאסרו הובא העותר, ביום 26.6.2017, בפני הממונה לביקורת הגבולות, לצורך עריכת שימוע, במסגרת השימוע טען העותר, כי הוא נעצר לאחר שנחשד בגניבת מכשיר טלפון נייד, והוא איננו מעוניין לשוב למדינת מוצאו. בתום השימוע, הוצאו נגד העותר צווי משמורת והרחקה. העותר הגיש בקשה לבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין למשמורת), לשחררו ממשמורת. במסגרת הבקשה נטען, כי יש לשחרר את העותר ממשמורת, שכן בהתאם להחלטתו של שר הפנים, יש להעניק לו רישיון ישיבה מסוג ב/1 למשך שנה, עד ליום 13.11.2017, כאשר בפועל ניתן לו רישיון ישיבה לחצי שנה בלבד מהטעם שדרכונו לא היה בתוקף למלוא התקופה, בעת הנפקת הרישיון. ביום 3.7.2017, דחה בית הדין למשמורת את בקשתו של העותר, בקובעו כי לא עומדת לעותר זכות אוטומטית לחידוש הרישיון, וזאת לנוכח הפרת התחייבותו, שלא לעסוק בפלילים. עוד הוסיף בית הדין למשמורת וקבע, כי "אין למוחזק [לעותר] להלין אלא על עצמו, על כך שמלכתחילה, לא קיבל [רישיון] ב/1 לשנה אלא רק לחצי שנה" (ט' 1482975).

           לאחר זאת, ביום 20.7.2017, הגיש העותר ערר נגד צו ההרחקה שהוצא בעניינו, לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים), ערר אשר נדחה ביום 30.7.2017. בית הדין לעררים הבהיר, כי סמכותו אינה חלה על החלטות המשיב מכוח חוק השבות, ובהסכמת הצדדים הדיון יתמקד בסבירות הנפקת צו ההרחקה בעניינו של העותר. עם זאת, ציין בית הדין לעררים, "זאת, אף אם הדבר אינו נקי מספקות, וניתן לסבור כי מוטל היה על העוררים להביא עניינם דווקא בפני בג"ץ בהתחשב בכך שעל אף שעניינו של ההליך דכאן הוא בהחלטות אשר נתקבלו מכוח חוק הכניסה לישראל, הרי שראשיתו ואחריתו של העניין הינם דווקא בחוק השבות". לגופו של עניין, דחה בית הדין לעררים את טענתו של העותר, לפיה ניתן לו רישיון לשנה, ללא כל תלות במעשיו במהלך שנה זו, וכי רק לאחריה תיבחן התנהגותו של העותר. עוד נקבע, כי העותר שב לבצע מעשים פלילים, "פעם אחר פעם", כך שאין מקום לשחררו ממשמורת. זאת, בהתאם לסייג הקבוע בסעיף 13(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), לפיו השחרור ממשמורת עלול לסכן, בין היתר, את ביטחון הציבור (ערר (ת"א) 3531-17).