קובי ואח' נ' גולן ואח'

פסק דין

הצדדים ועיקרי הטענות

לפני תביעה, אשר הוגשה בשנת 2005, והגיעה לדיון בעקבות ביטולו של פסק הדין, אשר ניתן בהעדר הנתבע 1, על ידי בית המשפט המחוזי. התובע 1 הגיש תביעה בטענה כי לא שולם לו שכר עבודה, כפי שהובטח לו. ביום 2.11.05 ניתן פסק דין בהעדר התייצבות, ביום 31.1.06 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין, אלא שהנתבע לא התייצב לדיון ופסק הדין נותר על כנו. בקשה נוספת שהוגשה על ידי הנתבע, לביטול פסק הדין, התקבלה בשנת 2012 בכפוף להפקדת סך של 4,000 ₪. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של הנתבע וביטל את פסק הדין, ללא חיוב בהפקדה כלשהי.

בחודש ספטמבר 2013 הוגש כתב תביעה מתוקן, אליו צורף אביו של התובע 1, כתובע נוסף וכן נטען כי חלוף הזמן מחייב פיצוי בסך של 33,000 ₪, הן בשל הפרשי ריבית והצמדה, והן נוכח הוצאות המשפט.

התובע 2 הינו אביו של התובע 1. לא נטענה כל טענה, וממילא לא הונחה כל תשתית ראייתית, המקימה לתובע 2 עילת תביעה כנגד מי מהנתבעים.

בכתב התביעה נטען כי התובע 1 עבד כקבלן משנה, אצל הנתבעת 2, ועסק בצילום מערכות ביוב באמצעות רובוט. סוכם בין התובע 1 לבין הנתבעים כי ישולם לתובע סך של 60% מתמחור העבודה, כשעל התובע להגיע לעבודה עם רכבו ועם עובד נוסף, ולעשות שימוש בציוד הייחודי של החברה. בחודש הראשון, בוצעו עבודות בסך של 27,000 ₪, אך התובע קיבל 5,000 ₪ בלבד. הנתבע 1 הסביר לו כי מתוך הסכום שהתקבל, נוכה שכר למר אבי רון, המנהל הלוגיסטי, בסך של 12,000 ₪, וכן שכר למזכירה בסך של 6,000 ₪ וכן הוצאות נוספות.

עקב מצוקתו הכלכלית, הסכים התובע לקבל סך של 5,000 ₪, וביקש הבהרות נוספות. בחודש שלאחר מכן נקרא לשירות מילואים, ושולם לו סך של 5,000 ₪ במקום 11,400 ₪. בפגישה שהתקיימה בין התובע, הנתבע 1 וחשב החברה סוכם כי לא יורידו עוד הוצאות משכרו, כי יקבל באופן קבוע סך של 7,000 ₪ וכן 60% מעבודות הצילום. עוד סוכם כי העובד של התובע, יקבל את שכרו מהנתבעת 2. עבור חודש מרץ קיבל התובע לידיו, פעם נוספת סך של 5,000 ₪, וכן 2,000 ש"ח מקדמה לחודש הבא. בהמשך קיבל שתי המחאות על סך של 5,000 ₪ כל אחת, אשר האחת בוטלה על ידי הנתבעת 2.

בכתב ההגנה נטען כי טענות החוב אינן נסמכות על כל ראייה, והן נטענות באופן סתמי. כמו כן נטען כי הצדדים לסכסוך הם הנתבעת 2, והחברה "תים תקשורת ואחזקות", מטעמה עבד התובע (ולא התובע 1 והנתבע 1). מכתב ההגנה עולה כי בנתבעת 2 שותפות שתי חברות בע"מ, וכי הנתבע 1 איננו שותף כלל בנתבעת 2. עוד עולה מכתב ההגנה כי התובע עבד באמצעות חברה הנקראת "תים תקשורת ואחזקות".

לגופו של עניין נטען בכתב ההגנה כי הנתבעת 1 שילמה ל"תים תקשורת ואחזקות" מעבר למה שהיה עליה לשלם.

לכתב ההגנה צורפה, בין היתר, רשימת המחאות, אשר ניתנו ל"תים תקשורת ואחזקות", ממנה עולה כי ניתנה המחאה על סך של 5,000 ₪, ע"ח צילום לחודשים ינואר-פברואר, וזאת ליום 1.3.05, המחאה נוספת ע"ס 5,000 ₪ ליום 30.3.05, אף היא ע"ח צילום, חשבונית נוספת המהווה גמר חשבון מרץ, ליום 5.5.05 על סך של 5,000 ₪, חשבונית ע"ח אפריל, על סך של 2,000 ₪, ליום 5.5.05, חשבונית נוספת ע"ח עבודות צילום ליום 25.5.05, על סך של 5,000 ₪, המחאה נוספת ליום 15.6.05 על סך של 2,890 ₪ - מע"מ חשבונית נוספת על סך של 5,000 ₪, ליום 20.6.05.

צורפה כרטסת המתייחסת ל"תים תקשורת ואחזקות", ממנה עולה כי בין יום 1.3.05 ועד ליום 20.6.05 שולמו ל"תים תקשורת ואחזקות" סך של 29,890 ₪, תוך חיובה של "תים" בסך של 24,890 ₪, וכן ביטול המחאה על סך של 5,000 ₪. כמו כן צורפה חשבונית ריקה של "תים תקשורת ואחזקות" ממנה עולה כי השם אינו של חברה בע"מ, כפי שטוענים הנתבעים, אלא עוסק מורשה, וכן רשימת ימי העבודה והתקבולים עבור תים תקשורת. מהרשימה עולה כי בוצעו עבודות ברחבי הארץ וכי התקבל אצל הנתבעת 1 סך של 51,741 ₪.

בדיון שהתקיים ביום 6.2.14 העיד התובע וטען כי הנתבע 1 התחייב לשלם לו שכר, כשהוא יודע שהחברה, הנתבעת 2, בקריסה. התובע עתר לחייב את הנתבע 1 באופן אישי. לדברי התובע העסיק עובד, ונסע ברחבי הארץ על מנת להפעיל ציוד צילום, באמצעותו מצלמים צינורות ניקוז.

לדברי התובע הציג עצמו הנתבע 1 כבעל חברה מצליחה, וביקש כי התובע יפעיל ציוד צילום לאורך צינורות ניקוז. סוכם בין הצדדים כי התובע יקבל עבור כל עבודה, 60% מהתשלום שיתקבל עבורה. במשך ארבעה חודשים ב הם עבד התובע, שולם לו סך של 24,000 ₪. התובע סבור שהיה על הנתבע לשלם לו עבור חודש העבודה הראשון, סך של 18,000 ₪. הנתבע הפחית מהסכום אותו היה עליו לשלם לתובע, את הוצאות המשרד, תשלום למנכ"ל ולמזכירה, וכן הוצאות תפעול נוספות. עוד טען התובע כי הנתבע ביטל שיק שנתן לו, על סך של 5,000 ₪, לגביו הוגשה תביעה אחרת. התובע עותר לחייב את הנתבע באופן אישי, בטענה שהוא זה שניהל את ענייני החברה. התובע הפנה לפרוטוקול דיון אשר התקיים בפני כב' הרשם הבכיר סומך, ממנו עלה כי השותפות פורקה בשנת 2003.

לדברי התובע נערך הסכם בינו לבין הנתבע, בו נקבע כי יזכה לתשלום סך של 60% מהתשלום שיתקבל עבור העבודות אותן יבצע. לא נקבע בהסכם כי מסכום זה ינוכו הוצאות המשרד. העתק ההסכם לא נמסר לו, אלא הושם בתיקו האישי במשרדי החברה, כשביקש לקבלו, לא נמצא העתק ההסכם בתיק.

באשר לטענת הנתבע לפיה נערך ההסכם עם חברת "תים תקשורת" השיב כי עבד תחת שם זה, באופן עצמאי, ואין המדובר בתאגיד.

לטענת הנתבע יחסי העבודה של התובע היו עם השותפות ולא אתו באופן אישי, ואין מקום לבצע "הרמת מסך". הנתבע הסביר כי השותפות מוחזקת על ידי שתי חברות בע"מ, כאשר הוא, הנתבע, הבעלים של חברת טיג וטג, אשר הינה הבעלים של חברת קלידור בע"מ, אחת השותפות בנתבעת 2. לדברי הנתבע הפך להיות הבעלים של נתבעת 2 באמצעות החברות המחזיקות בה.

לאחר הדיון הגישו הצדדים מסמכים, והוסיפו טיעונים בכתב.

הנתבע טען כי הנתבעת 2 ניהלה את עסקיה בהגינות וכי בשנת 2005 קרסה פעילותה העסקית שלה חברה. הנתבע 1, אשר היה ערב לחובות השותפות באופן אישי נותר חסר כל.

הנתבע צירף מסמכים המעידים על פעילות כספית של השותפות בשנת 2005. בין היתר צירף הנתבע מסמכים המעידים על פעילות כספית של הנתבעת בשנת 2005, עם זאת עולה מהמסמכים כי חשבונה של השותפות, אותה עת, היה ביתרת חובה.

התובע אף הוא צירף מסמכים, וחזר על טיעוניו. בין המסמכים שצורפו, העתקי תמלילים, אשר לא ניתן לייחס להם כל משקל, שכן הדוברים לא זומנו למתן עדות בבית המשפט וכן מסמכים המעידים, לטענת התובע, על כך שיש לחייב את הנתבע 1 באופן אישי.