החלטה
לפניי המרצת פתיחה בה מבוקש לקבוע כי התביעה שהגישו המשיבים נגד המבקשת במסגרת בוררות, והליך הבוררות, פקעו זה מכבר; לפסול את הבורר יואב סרי מלדון במחלוקות נשוא התביעות בין הצדדים; ולהורות על עיכוב לאלתר של הליך הבוררות (להלן: "הבקשה").
המבקשת הינה חברה קבלנית אשר נשכרה על ידי המשיבים לבצע בביתם עבודות שיפוץ. לצורך ההתקשרות, נחתם הסכם בין הצדדים אשר נערך על ידי מר יואב סרי. סעיף 20 להסכם הוא סעיף בוררות, בו נקבע כי בכל חילוקי דעות שיתעוררו בין הצדדים הנוגעות להסכם, יפנו הצדדים לבוררות בפני יואב סרי (להלן: "הבורר").
עקב חילוקי דעות פנו הצדדים לבורר. ביום 28.4.10 קיבלה המבקשת את כתב התביעה שהגישו נגדה המשיבים. ביום 14.11.10 הורה הבורר לצדדים להגיש כתבי תביעה עד ליום 31.12.10. המבקשת הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד ביום 3.2.11, לאחר שהתקבלו בקשות לדחייה שהגישה. ביום 18.7.11 התקשר הבורר לנציג המבקשת וביקש שיסור למשרדו על מנת לאסוף כתב תביעה מתוקן שהתקבל מהמשיבים, אשר לטענת הבורר הוגש בד בבד עם כתב ההגנה שהגישה המבקשת, אך מחמת טעות כתב התביעה המתוקן נשכח במשרדו ולא נמסר למבקשת.
ביום 31.7.12, ביקש הבורר לקבוע פגישה עם הצדדים בה ייקבע סדר הדיונים בבוררות. נציג המבקשת ביקש לדחות את הפגישה על מנת שתשקול ותגבש עמדה האם לנהל את הליך הבוררות באמצעות עו"ד, ולאחר מכן ביקשה דחיות נוספות. ביום 8.11.12 פנתה ב"כ המבקשת לבורר וציינה כי בכוונת המבקשת לדרוש את פסילת הבורר, וכי היא מקווה כי ניתן להגיע להסכמה בדבר החלפת הבורר. הבורר ציין בתגובה שאין בכוונתו לפסול את עצמו, כיון שהעילה עליה תבוסס בקשת פסילתו - הקשרים שלו עם המשיבים - הייתה ידועה בזמן חתימת החוזה. ביום 18.11.12 הגישה ב"כ המבקשת בקשת פסילת הבורר. ביום 21.11.12 דחה הבורר את הבקשה, וביום 28.11.12 הוגשה הבקשה שלפניי.
בהחלטה מיום 21.1.13 דחה כב' השופט שחם את הבקשה לעיכוב הליכי הבוררות, כך שנותרה להכרעה בקשת המבקשת להורות על העברת הבורר מתפקידו, ועל פקיעת הבוררות.
המשיבים הגישו תגובה לבקשה, התקיים דיון לפניי ולאחריו הגישו הצדדים השלמת טיעונים בכתב.
דיון והכרעה
על פי הנטען בבקשה, יש להעביר את הבורר מתפקידו משני נימוקים: האחד, כי הליך הבוררות פקע עקב חלוף הזמן מאז שהוגשה התביעה הראשונה לבורר (שנתיים וחצי); והנימוק השני והמרכזי בבקשה, לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"), כי הבורר אינו ראוי לאמון הצדדים.
פקיעת הבוררת עקב חלוף הזמן
המבקשת טוענת כי חלוף הזמן מוביל לפקיעת הליך הבוררות, הואיל והבורר לא קיים את הוראת סעיף טו' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, לפיו "על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חדשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל-דין, הכל לפי המוקדם יותר, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חדשים נוספים". לשיטתה, הואיל וביום 28.4.10 קיבלה המבקשת מהבורר את כתב התביעה שהגישו המשיבים, לכל הפחות החל מיום זה הייתה צריכה הבוררות להסתיים תוך שלושה חודשים; אך למעשה, הבוררות אף לא החלה במשך תקופה זו. לשיטת המבקשת, התנהלות הבורר הובילה לעינוי דין, והדבר מהווה גם עילה להעברתו מתפקידו לפי סעיף 11(2) לחוק.
מנגד, בתגובת המשיבים פורטו מאורעות הליך הבוררות, ונטען כי התנהלות המבקשת היא זו שגרמה לסחבת ממושכת, ולא ראוי כי תיבנה עתה על אותה התמשכות בהליכים שגרמה היא עצמה ותצא נשכרת.
המשיבים מציינים כי בין החודשים מאי – נובמבר 2010, ניסה הבורר לגשר ולפשר בין הצדדים. ביום 22.10.10 הודיעה המבקשת לבורר כי היא מבקשת "להיכנס למהלך של בוררות" ולהגיש כתב הגנה ותביעה שכנגד. לאחר שהליך הפשרה לא צלח, הורה הבורר לצדדים ביום 14.11.10 כי יש להגיש את כתבי התביעה משני הצדדים עד ליום 31.12.10, וכאמור המבקשת ביקשה דחיות להגשה. במקביל הודיע הבורר לצדדים מספר פעמים, כי הליכי הבוררות צפויים להימשך זמן רב מכיוון שיש פרטים רבים הדורשים בירור מעמיק.
מחמת טעות הבורר, כתב התביעה המתוקן שהגישו המשיבים אליו ביום 1.2.11 נמסר למבקשת רק ביום 18.7.11. לטענת המשיבים, בתקופה שבין אוקטובר 2011 – מרץ 2012, הבורר לא היה יכול לקדם את הליכי הבוררות בשל עניינים אישיים הקשורים בבריאות אביו, אשר נפטר בסוף חודש מרץ 2012. לאחר תום ה"שלושים" פנה הבורר לצדדים והודיע, שכעת הוא יכול לשוב ולקדם את הבוררות. דבר לא אירע בחודשים מאי-יוני 2012, לאחר שמנהל המבקשת, מר אלישע לוריא, הודיע לבורר כי מעתה, נציג המבקשת יהיה מר אהוד קהתי, אשר נמצא בחו"ל, ועל כן לא ניתן להתקדם בהליך. ביום 31.7.12 פנה הבורר לצדדים לקבוע פגישה, וההמשך מתואר לעיל.
המשיבים טוענים כי לאור השתלשלות העניינים, לרבות הניסיונות הרבים להגיע לפשרה, והעובדה שהבורר עצמו הודיע לצדדים כי הליכי הבוררות צפויים להתמשך זמן רב, בלי שהם מחו על כך, ניתן להסיק, בין מכללא ובין מהסכמה מפורשת, כי הצדדים הם אשר הסכימו להתמשכות הליכי הבוררות, בלא שהגבילו את משך הזמן לקיומה; וזאת, במיוחד, כאשר בשום שלב לא הופסקה או ננטשה הבוררות ע"י הצדדים. המבקשת המשיכה בבוררות לפני הבורר עד למועד הגשת הבקשה לפסילתו, ולא טענה לפניו קודם לכן נגד התמשכות ההליכים, ולא ביקשה את פסילתו של הבורר ו/או הפסקת הבוררות, דבר שהיא הייתה צריכה לטעון בהזדמנות הראשונה; ולכן, לוּ רק מטעם זה יש לדחות את הבקשה.
בעניין זה דעתי כדעת המשיבים.
המבקשת אינה מכחישה כי בחצי השנה הראשונה מאז הוגשה התביעה נעשה ניסיון לפישור בין הצדדים, והליך הבוררות לא החל הלכה למעשה, הגם שפרט זה נשמט מבקשתה. שנית, במשך כל התקופה החל מיום 14.11.10, המבקשת לא פנתה לבורר בבקשה לקדם את ההליך, ולא הביעה טרוניא על כך שלא קרה דבר במשך מספר חודשים; זאת, להבדיל מהמשיבים, אשר פנו לבורר וביקשו לקדם את ההליך. יתירה מזאת, מספר בקשות לדחייה הוגשו דווקא מטעם המבקשת, בשונה מהמשיבים. אומנם ישנה בעייתיות בכך שהליך הבוררות לא קודם בתקופה שבין פברואר 2011 – ספטמבר 2011, וזאת אף אם נקבל בהבנה את טענת המשיבים כי מאוקטובר 2011 ועד מרץ 2012 הבורר לא היה יכול לפעול עקב מחלת אביו (הגם שהמבקשת טוענת שלא ידעה על כך). ברם, כאמור, המבקשת לא קבלה על העיכוב בבוררות ולא טרחה לברר מדוע ההליך מתעכב.
ברע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט נ' רותם אמפרט נגב, פ"י נה(1) 327, 332 נקבע כדלקמן:
הקביעות שבחוק הן דיספוזיטיביות, והצדדים יכולים להתנות עליהן במפורש או מכללא על ידי התנהגות... ההארכה אינה חייבת להתבטא בהודעה פורמאלית בכתב, ודי בכך שהלכה למעשה, ממשיכים להופיע בפני הבורר או מגלים בהתנהגות שמסכימים להארכת מועד... על כך אמר בית משפט זה, כי חוסר מעש מצד הצדדים או מי מהם אינו יכול להתפרש כשלעצמו כוויתור על הליך הבוררות,ואם הבוררות ממשיכה להתנהל גם לאחר המועד הקבוע בתוספת ללא אומר ודברים מצד מי מהצדדים, ניתן להבין מהתנהגותם כי הסכם הבוררות קיים. שתיקתם של הצדדים אינה יכולה להתפרש אלא כויתור מצדם על עילת הביטול המוקנית להם מכח סעיף 24(8) לחוק הבוררות והיא יכולה ליצור מצג של ויתור על הטענה כי פסק הבורר לא ניתן במועדו (רע"א 2650/95 מרכז ציון חב' לפיתוח ובנין בע"מ נ' כידון, פד"י נ(5) 466, 473).
וכן ראו, רע"א 9910/05 עיריית קרית ים נ' מילאון בע"מ (10.5.07).