קהילת ציון אמריקאית נ' עיריית קרית אתא

פסק דין

ערעור מיום 24/9/2012 על החלטה מיום 5/7/2012 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת אריקה פריאל) בת"א 42118-11-11.

דר' עדי זרנקין – שופט

1. המערערת חברה בפירוק, הגישה כנגד המשיב תובענה על סך של 1,247,606 ₪ להשבת כספים אשר שילמה, תחת מחאה, בעקבות דרישה שקיבלה מצד המשיב לשאת בהיטלים שונים ובהם היטל ביוב.

המשיב הגיש בקשה לסילוק על הסף של חלק מן התביעה אשר מתייחס להשבת הכספים בגין היטל ביוב, בטענה כי לבית המשפט אין סמכות להידרש לעניין זה, והוא מסור באופן בלעדי לוועדת ערר מכוח סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962.

2. טענת המערערת הייתה כי מעת שנחקק חוק תאגידי המים וביוב תשס"א-2002 (להלן: "חוק תאגידי המים"), אין עוד תפקיד לעיריות, ובכלל זה המשיב, בתחום זה של מים וביוב, ואף הזכות לגביית חובות ניטלה ממנה.

המערערת הוסיפה וטענה בבית המשפט קמא כי, ככל שהמדובר בחיוב אשר קדם לכניסתו לתוקף של חוק תאגידי המים, נבצר ממנה לפנות לוועדת הערר, שכן העירייה לא המציאה לה במועד דרישות תשלום, ולפיכך, אם קיים חוב בגין היטל ביוב, הרי שהוא התיישן.

עוד טענה המערערת בבית משפט קמא כי הואיל ותביעתה הינה להשבה, הרי הסמכות להידרש לה נתונה לבית המשפט קמא, ואף הוסיפה וטענה כי הואיל וכרכה בתביעתה אף עילה לפי פקודת הנזיקין הרי שמוסמך בית המשפט להידרש לתביעה בכללותה, גם באותו חלק הדן בהשבת היטל הביוב.

3.מעיון בפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי ההנחה שהייתה בבסיסו הינה, כי הודעות החיוב לתשלום היטל ביוב הוצאו על ידי המשיב למערערת עוד לפני שהוקם בתחומו של המשיב תאגיד המים והביוב, והוא נפנה לבחון את השאלה, האם במצב דברים אשר כזה, עדיין הטריבונל הנכון אליו יש להגיש השגה על הודעות החיוב הינו ועדת הערר על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), או שמא צודקת המערערת בטענתה כי סמכויות ועדת הערר אינן קיימות עוד, ולפיכך בדין הוגשה תביעת ההשבה לבית המשפט קמא.

4. בית המשפט קמא סקר את הוראות החוק הרלוונטיות ובהן חוק תאגידי המים, חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) תשס"ט-2009 (להלן: "חוק ההתייעלות"), והגיע לכלל מסקנה כי ככל שהדבר נוגע לחיוב מטעם הרשות המקומית, אשר מקורו במועד שקדם לתחילת פעילות תאגיד המים והביוב, נשמרות סמכויותיהן של וועדות הערר, וכל הרואה עצמו נפגע מחיוב שנתקבל כאמור, עליו להגיש ערר לוועדות הערר, כפי המצב החוקי ששרר לפני הקמת תאגידי המים והביוב, על פי חוק תאגידי המים.

5. בית משפט קמא קבע כי את ההוראה המנויה בסעיף 139(א) לחוק תאגידי המים הקובעת כי "החל מיום תחילת פעילות החברה (להלן – הרשות המקומית) משוחררת מחובותיה להספקת שירותי המים ושירותי ביוב...וינטלו ממנה סמכויותיה על פי כל דין בכל הנוגע לאספקתם ולהטלה ולגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם", וכן את ההוראה המנויה בסעיף 139(ב) על פיה "הרשות המקומית לא תפעל לעניין אספקת שירותי מים ושירותי ביוב ולעניין שהיא העבירה לחברה" יש לפרש כחלה על עניינים הנוגעים למים ולביוב, אשר מתייחסים לתקופה החל ממועד תחילת פעילותו של תאגיד המים והביוב, ואילו כאשר המדובר בעניינים הנוגעים לתקופה מוקדמת למועד תחילת פעילותו של התאגיד, עדיין חל ההסדר החוקי הקודם על פי חוק הרשויות המקומיות, ובכלל זה ההוראה בסעיף 30 בו, העוסקת בהגשת ערר לוועדות הערר.

6. בית המשפט קמא ביסס את פרשנותו זו על אף הוראת סעיף 12 חוק תאגידי המים על פיה "כל תביעה שהייתה תלויה ועומדת מטעם הרשות המקומית או נגדה לפני יום תחילת פעילות החברה בקשה לתפעול משק המים והביוב... וכן כל עילה של תביעה כזו שהייתה קיימת אותו זמן יוסיפו לעמוד בתוקפן כאילו לא נעשתה ההעברה האמורה".

7.בית המשפט קמא אף נדרש להוראת סעיף 76(ג)(3) לחוק ההתייעלות אשר קבע כי לגבי רשות מקומית שהוקם בה תאגיד לא יחולו הוראות פרק שלישי לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), וקבע כי הוראה זו לא באה לסתור את האמור בסעיף 12 לחוק תאגידי המים, אשר הותיר בידי הרשויות המקומית שבהם הוקם תאגיד מים וביוב סמכויות בנושא טיפול בתביעות התלויות ועומדות ערב הקמתם של תאגידי המים.

8. משזו הייתה פרשנותו של בית המשפט קמא את המצב החוקי אליו נדרש, הורה הוא על דחיה על הסף של אותו חלק מהתובענה שעניינו השבת תשלומים ששולמו בגין היטל ביוב.

9.המערערת, לא נחה דעת מהחלטתו זו של בית המשפט, ובערעורה היא טענה כי נפלה שגגה מתחת ידיו של בית המשפט קמא, וביקשה כי ייקבע, שהסמכות להידרש לתביעתה נתונה לבית המשפט קמא, מאחר ולגרסתה סמכותן של וועדות ערר לביוב בוטלה על ידי המחוקק באופן גורף, ואין להם עוד סמכות לדון בענייני ביוב כלל.

10. המערערת אף טענה טענה חילופית, על פיה, לאחר הקמת תאגיד המים מוסמכת המשיבה לגבות היטלים, וממילא להידרש לעררים בגינם, רק במקום שנשלחה לגביהם דרישת תשלום, ואשר טעם עבר המועד להתיישנותה. עוד טענה המערערת טענה חלופית על פיה טעה בית משפט קמא כאשר קבע שלמשיבה הייתה עילת תביעה שנוצרה טרם הקמת התאגיד, וזאת מבלי שניתנה למערערת הזדמנות לטעון לעניין זה, ואף מבלי שנשמעו הוכחות בשאלה זו, וזאת בשעה שהמדובר בשאלה עובדתית השנויה במחלוקת אשר צצה ועולה מתוך כתבי הטענות. בעניין זה הטעימה המערערת, כי לטענתה לא נוצרה למשיבה עילת תביעה כנגדה, טרם הקמתו של התאגיד.

11. המשיבה טוענת כי החלטתו של בית המשט קמא נכונה אף נכונה, וכי מאחר ועסקינן בהיטל ביוב בו חוייבה המערערת על ידי המשיבה, שנים רבות טרם הקמת תאגיד המים והביוב בתחום שיפוטה, הרי שהסמכות להידרש להשגה על חיוב זה מסורה לוועדת ערר ולא לבית משפט קמא. בעניין זה מטעימה המשיבה כי הדרישה לתשלום היטל ביוב נשלחה למערערת בשנים 2002-2004 והמערערת הייתה רשאית להשיג או לערור על דרישות תשלום אלו בפני וועדות הערר וזאת בתוך 30 יום ממשלוח דרישות התשלום אליה, והגשת התביעה על ידה לבית משפט קמא לא באה אלא להתגבר על הקושי הנובע מכך שהמערערת איחרה איחור רב את המועד להגשת ערר על פי הדין.

12. המשיבה טוענת כי צודק בית משפט קמא בפרשנותו להוראות החוק הרלוונטיות, וכי אכן על פי סעיף 12 לחוק תאגידי המים כל עילת תביעה שהייתה לעירייה ערב תחילת פעילות התאגיד תוסיף לעמוד בתוקפה כאילו לא בוצעה העברת הזכויות והנכסים מהעירייה לתאגיד.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי ככל שהדבר נוגע לחיוב בהיטל ביוב הרי עילת החיוב הראשונית קמה במועד הנחת התשתית העירונית ועל רקע זה יש להבין את הוראת סעיף 12 לחוק תאגידי מים, על פיו המערכת הנורמטיבית שנטלה מן המשיבה את הסמכות למתן שירותי ביוב, והוצאת חיובים וגבייתם, אינה חלה על דרישות היטלי ביוב אשר עילתן התגבשה טרם הקמת התאגיד העירוני.

הכרעה