קדם נ' והבה

ב"כ התובע: עו"ד גייר

ב"כ הנתבע: עו"ד חיות, עו"ד שוחט

פסק דין

תביעה לפיצוי בשל נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונה שארעה במהלך עבודתו אצל הנתבע. אין חולק בדבר אחריותו של הנתבע שהורשע בפלילים בעקבות התאונה, ועיקר המחלוקות נוגע לשאלת קיומו של אשם תורם של התובע, למידת הפגיעה התפקודית ולהיקף הכנסותיו של התובע עובר לתאונה.

התובע יליד 1970, עבד בתחום הבניה, בעיקר בשיפוצים. עובר לתאונה עבד לפרקים כעצמאי ולפרקים כשכיר, ובמועד התאונה עבד, במשך מספר ימים, כעובד שכיר של הנתבע.

הנתבע עוסק אף הוא בבניה ובשיפוצים. בראשית ינואר 2003 התקשר הנתבע עם מר שלמה דלל (שהיה צד שלישי בתיק, אך ההודעה נגדו נמחקה) לביצוע עבודות שיפוץ והריסת קירות בבניין שברחוב סוקולוב 16 בחולון. בסמוך לאחר מכן החל הנתבע מעסיק את התובע.

התאונה: ב-9/1/2003, שלושה ימים לאחר תחילת העבודות, עסק התובע בהריסת קיר פנימי במבנה באמצעות פטיש. אותה עת שהה הנתבע מחוץ למבנה. בחדר השירותים בו בוצעה ההריסה היה מזווה מונמך (בוידעם) ובמהלך הריסת הקיר התמוטט המזווה ופלטת בטון במשקל של כ-920 ק"ג, בה תמך הקיר, נפלה על התובע וגרמה לו פגיעות גוף קשות לרבות שברים בחוליות, פגיעות בגפיים, בעיקר בברך, שברים בצלעות ופגיעות פנימיות שחייבו, בין בשאר, כריתת חלק מן המעיים.

בעקבות התאונה הוגש כתב אישום כנגד הנתבע, וב-17/10/07 הורשע על-פי הודאתו בעבירות של חבלה ברשלנות בניגוד לסעיף 241 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; אי נקיטת אמצעי בטיחות, בניגוד לתקנה 130 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988 (להלן – התקנות) וסעיף 223 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970 (להלן – הפקודה); אי מינוי מנהל עבודה, בניגוד לתקנה 2 לתקנות וסעיף 223 לפקודה; והפרת חובה של מנהל עבודה בניגוד לתקנה 5(ג) לתקנות וסעיף 223 לפקודה.

על הנתבע נגזרו עונשי מאסר על תנאי, קנס כספי בסך 5,000 ₪ ופיצוי לתובע בסך 25,000 ₪ (ת.פ 2744/06, ראשל"צ). פסק הדין הפלילי הפך חלוט.

התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבעה לתובע נכות.

אחריות ואשם תורם

הנתבע, כמעביד, חב חובת זהירות מושגית כלפי התובע, כעובדו, ובכלל זה היה עליו להנהיג סביבת עבודה בטוחה, לדאוג לקיומה, לרכז פיקוח ולוודא ביצוע (השוו, למשל, ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 211 [1980]; ע"א 3463/95 מ"י נ' דרעי, פ"ד נ(3) 433 [1996]). נוכח הרשעתו בפלילים על פי הודאתו נמצא כי הנתבע הפר את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע ואת החובות המוטלות עליו בדין, בין השאר, בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות שמכוחה, והוא אחראי בנזיקין על-פי הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בהיותו מפר חובה חקוקה. יתרה מכך, הנתבע, כמעביד סביר, צריך היה לצפות כי הפרת הוראות הפקודה והתקנות, שנועדו למנוע תאונות כגון אלו, עשויה לגרום לסיכון לעובדיו, ועל כן ניתן לראותו גם כמי שהתרשל והוא אחראי בנזיקין גם מכוח סעיף 35 לפקודה.

עד כאן לעניין אחריות הנתבע, אלא שב"כ הנתבע טוען כי קיימת גם רשלנות תורמת של התובע לקרות התאונה. טעם הדבר: התובע הוא אדם מיומן ומנוסה בתחום הבניה. הוא עסק בשיפוצים במשך שנים, עבד כקבלן עצמאי (בדומה לנתבע), העסיק פועלים, ואף נטל קורסי הכשרה מקצועיים בתחום. אדם בעל כישורים כאלו חייב היה להבחין כי מדובר בקיר תומך ולהימנע מלעמוד מתחת לפלטת הבטון שהתמוטטה. לעניין זה מדגיש ב"כ הנתבע כי ההריסה בוצעה מתחת למזווה מונמך (בוידעם) והיה על התובע לצפות את האפשרות שהקיר אותו הוא הורס תומך בהנמכה וכי התקרה עלולה להתמוטט. ב"כ התובע, מצדו, טוען כי לא היתה כל רשלנות תורמת, ומדגיש כי התובע היה פועל שכיר שביצע את הוראות המעביד.

המסגרת הנורמטיבית במקרים כגון אלו נקבעה בשורה של פסקי דין, ונפסק כי בתאונות עבודה יש להקפיד בכל הנוגע להטלת אחריות על מעביד ולצמצם בייחוס הטלת אחריות תורמת על העובד. אכן, גם על העובד מוטלת חובה להיזהר בבואו לבצע את עבודתו, אולם אחריות תורמת תוטל רק במקום בו הוכיח המעביד כי תרומתו של העובד לקרות התאונה בולטת וברורה. עמד על כך בית-המשפט בע"א 655/80 מפעלי קירור צפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 [1982], 603-604:

"במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד."

הלכה זו השתרשה במשפט הישראלי ונפסק כי "המדיניות הנקוטה בעניין זה לגבי המעביד כמעוול והעובד כניזוק [היא כי] לא בנקל ייחס בית המשפט לעובד רשלנות שגרמה או תרמה לתאונה" (ע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' מריומה [2007]; אכן, "לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור" (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז [2010]"; נטל ההוכחה להוכיח את האשם התורם מוטל על המעביד [ע"א 3398/05, לעיל]. ראו עוד, למשל: ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449, 456 [1982]; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1), 415, 426-425 [1988]; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 81 [2004].

במקרה הנוכחי, לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לקבוע רשלנות תורמת של התובע עצמו לקרות התאונה. אכן, התובע הינו אדם מיומן בתחום הבניה, ולכן שכר אותו הנתבע, ברם מן הראיות עולה כי התובע שימש כפועל גרידא והרס את הקיר על-פי הוראות הנתבע מבלי ששותף לתכנון העבודה ובלא שיכול היה להיות ער לסיכונים. הנתבע, לעומתו, היה האחראי על העבודה, והוא אף נפגש עם אדריכלים ומהנדסים מטעם בעלי הקרקע וקיבל מהם הנחיות. כפי שהבהיר הנתבע – התובע לא שותף בפגישה זו משום ששימש כפועל בלבד (עמ' 14 לפרוטוקול):

ש. אתה מכיר אותם [האדריכלים] מזה שהם הגיעו אחרי העבודות?

ת. רק מהפרויקט הזה, וזה היה יום טרם התאונה. במקום הם לא היו. פגשתי אותם יום טרם התאונה כדי שהם יסבירו מה הם רוצים שנעשה. פגשתי מהנדס בשם מארק מטעמם.

ש. ארז [התובע] היה בפגישה?