בתאריך
4.9.2013 הוצע לצדדים להגיע לידי הסכמה אשר תייתר את הצורך בכתיבת פסק דין. המועד אשר ניתן לכך חלף זה מכבר,והמסקנה היא כי אין הסכמה בין הצדדים, ועל כן ניתן בזה פסק הדין.
עניינה של תביעה זו, על פי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "
החוק") הוא כתבה, אשר פורסמה במגזין "טרפזיון מדריך הבידור והטלוויזיה", היוצא בשפה הערבית בחיפה. הכתבה פורסמה, על פי כתב התביעה בתאריך
24.8.07.האחראים לפרסום בדפוס היו הנתבעים
4-2.
הנפשות הפועלות בתיק זה קשורות לעולם הקולנוע והתאטרון. התובע (להלן: "
התובע" או "
מר נסאר") הוא תסריטאי ובמאי במקצועו, וכך גם הנתבע אשר בנוסף עוסק במחזאות ובתאטרון.
הכתבה היא למעשה ראיון, אשר נערך עם הנתבע, מר
עסמאעיל פאיק נג'יב (להלן: "
הנתבע" או "
מר אסמאעיל"). המראיינת היתה הגב' פאטמה בטחיש (נתבעת מספר
4). במסגרת הראיון האשים הנתבע את התובע כי "גנב" ממנו תסריט לסרטו של התובע, הנקרא "שביל החלב".
באותו ראיון פרט הנתבע את "תולדות הגניבה": הנתבע היה תלמיד אשר למד במגמת הקולנוע במכללת תל-חי, כתב תסריט לסרט וקרא לו "
המשתמט". תסריט זה הגיש כעבודה. הנתבע נתן את התסריט לתובע בכדי להסתייע בו לצורך הדרכה להפקת סרט על סמך התסריט. בסופו של דבר, מחמת חוסר תקציב, לא צלח הדבר בידי הנתבע ולא הגיעלכדי הפקת סרט. כעבור תקופת מה התגלה לו שהתובע "גנב" את התסריט ושילב אותו בסרט שהוא הפיק, שנקרא "שביל החלב".
לטענת התובע, דבריו של הנתבע באותו ראיון מהווים לשון הרע והוצאת דיבה. לטענתו, אין כל דמיון ולא זהות בין התסריט שכתב הנתבע, לבין הסרט שהוא הפיק.
התובע צרף לכתב תביעתו, העתק הכתבה בשפה הערבית, ולאחר החלטת בית המשפט מיום
17.6.08, צורף תרגום חלקי בלבד.
לטענת התובע, הנתבע התכוון בדבריו אלו לבזותו ולהשפילו והוא אף גרם לו נזק תדמיתי ונפשי ועיכב את עבודתו.
התביעה הוגשה כנגד ארבעת הנתבעים. בין התובע לנתבעים
2-4 נחתם הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין בתאריך
1.11.10. ההצעה לגישור בין התובע לנתבע
1 לא עלתה יפה ועל כן נשמעו ראיות הצדדים.
התביעה הוגשה ע"ס
150,000 ש"ח, על פי ס'
7 א ו-
ב לחוק, ובנוסף פיצוי בגין עוגמת הנפש והנזק שנגרם. בסיכומיו של התובע הועמד סכום הפיצוי הנדרש ע"ס
130,000 ש"ח.
הנתבע
1 טען להגנתו, "
אמת דיברתי". התסריט אותו הכין במסגרת לימודיו ועבודת הגמר, כאשר למד במכללת תל חי מקצועות: בימוי,עריכה ותסריטאות, בין השנים
1988-1990, הוא תסריט לגבי סיפור אמיתי אשר התרחש בתקופת השלטון הטורקי בארץ, והוא נסוב סביב הסתכנותו של אדם יהודי בזיוף חותמת על מנת לסייע לחברו הערבי, מבלי לבקש תמורה ובשל יחסי חברות ואנושיות בלבד. כל העובדות המתוארות בכתבה הן אמת, שכן נודע לנתבע מספר
1 כי התובע הפיק בשנת
1998, סרט המבוסס על הרעיון שהיה בתסריט שהוא הכין ומסר לתובע וזאת עשה התובע מבלי שקיבל ממנו רשות.
טענת ההגנה של הנתבע היא, כי קמה לו הגנת החוק עפ"י סעיפים
14 ו-
15 לחוק, שכן דבריו הם עובדות נכונות, ומשום כך נאמרו בתום לב. יתר על כן, הנתבע אמר דברים אלו לתובע עצמו, כאשר ראה את הסרט ואין בכך שום חידוש. עוד טען הנתבע, כי האחריות על הפרסום היא על נתבעים
2 ו-
4. הוא אינו אחראי על הפרסום ואין לו שליטה על הפרסום, מיקומו ומועדו.
טענה נוספת בפי הנתבע, כי גם אם נגרם לתובע נזק, הוא עניין של מה בכך. הוא עצמו לא התכוון לפגוע ואם יש אשם בעניין, הרי הוא בתובע בעצמו שגרם לנזק, ויש לפסוק כי הוא נושא באשם תורם של
100%.
הנתבע טען, כי סכום הפיצוי הנדרש הוא מופרז ואם יפסוק בית המשפט פיצויים, יש להתחשב בהקלות המצויות בסעיף
19 לחוק. הנתבע טען כי קיימת התיישנות, שכן הדברים נאמרו לראשונה בשנת
1998עם צאת הסרט "שביל החלב" ואילו הפרסום בכתבה הוא חזרה על אותם דברים. מכיוון שעילת התביעה נודעה לתובע כבר בשנת
1998, התביעה התיישנה.
על טענה זו לא חזר הנתבע בסיכומיו.
התביעה:
התובע העיד בעצמו. הוגש לבית המשפט עותק הסרט, מתורגם לאנגלית. בתצהיר עדות ראשית (
ת/1), התובע תיאר את עברו המקצועי כבמאי ותסריטאי ומנה את הסרטים אשר ביים, ביניהם הסרט נשוא התביעה, "
שביל החלב". סרט זה הוא סרט עלילתי ארוך בן 108 דקות. התובע הצהיר כי הוא זה אשר כתב את התסריט לסרט זה, כמו גם לשאר הסרטים האחרים שלו, פרט לסרט אחר ששמו "המינקת".
התובע הצהיר על עצמו כי סרטיו מוצגים ברחבי העולם בפסטיבלים שונים, הן בארץ והן בעולם, וזכו לפרסום ופרסים.
התובע הצהיר כי אכן זכור לו כי לפני שנים רבות הנתבע פנה אליו, הציג עצמו כמי שלומד במכללת תל-חי וביקש ממנו, כמקובל במכללות לקולנוע בארץ, כי יהיה לו כחונך ומדריך לסרט קצר, שהוא הנתבע, אמור להגיש במסגרת הלימודים. התובע אישר בתצהירו כי אכן הנתבע העביר לו תסריט בשם "
פרארי", שמשמעותו בעברית הוא "
המשתמט". התסריט היה בן
5 עמודים, כתוב בצורה לא טובה לדעתו והיה צריך לכתוב אותו מחדש. הוא עצמו לא טרח להתקשר אל הנתבע, על מנת שלא להביכו, והנתבע, לא חזר אליו יותר.