1. לפני תביעה של חברות העוסקות בייזום פרוייקטים לבנייה, להשבת כספים ששילמו לעיריית מודיעין כאגרת חיבור מים.
2. על טעוני הצדדים וסדרי ההליך עמדתי בהחלטת 29.7.08. לנוחות הקריאה, נחזור על עיקרי הדברים.
תמצית טעוני הצדדים בכתבי הטענות
3. לפי הנטען בכתב התביעה, התובעות נאלצו לשלם לנתבעת (העיריה), כתנאי לקבלת היתרי בנייה בתחומה המוניציפאלי, סכומים שונים כאגרת חיבור מים. לשיטת התובעות, החיובים שהושתו אינם עולים בקנה אחד עם הדין, הינם בטלים, ועל הנתבעת להשיבם.
בכתב התביעה נטען כי סמכותה של העיריה להשית אגרת חיבור מים, קמה מכח חוק העזר מודיעין (אספקת מים), תשנ"ו - 1995 ומכח פקודת העיריות (אספקת מים) 1936. מוסיפות התובעות וטוענות כי על פי הפקודה, חוק העזר וכן על פי הפסיקה וכל דין מסמיך אחר, לא יכולה העיריה להשית על התובעות אגרה או היטל בגין חיבור מגרש או פרוייקט למפעל המים, כאשר לא ביצעה את החיבור בפועל.
התובעות טוענות כי העיריה לא ביצעה בפועל עבודת חיבור למפעל המים ככל שהדבר נוגע לחיבור המגרש או הפרוייקט ובהתאם לחוק העזר. את עבודת חיבור הפרוייקטים לרשת המים ביצע משרד הבינוי והשיכון ללא קשר לעיריה, ואת עלותן של עבודות התשתית אשר בוצעו ע"י משרד הבינוי והשיכון, מימנו התובעות מכח הסכמי פיתוח שנחתמו למולו.
התובעות מציינות כי עניינה של העיריה הובא זה מכבר בפני בית המשפט העליון במסגרת ע"א 3888/99 (פ"ד נו(1) 835 (2001)), וכי זה קבע כי העיריה לא היתה מוסמכת בנסיבות הענין לגבות אגרת חיבור מים מהחברות היזמיות. עתירה לדיון נוסף, נדחתה.
התובעות עותרות לחייב את הנתבעת להשיב להן את הסכומים ששולמו בגין אגרת חיבור מים, בצרוף הצמדה וריבית כדין.
4. הנתבעת מצידה טוענת בכתב ההגנה, כי בית המשפט העליון במסגרת ע"א 3888/99 הנ"ל, דן בסוגיה הספציפית של חיבור צינורות מים וקבע כי הנתבעת אינה רשאית לגבות אגרות מכח סעיף 20 לפקודה, אך לא דן כלל בדברי חקיקה נוספים אשר מאפשרים לטעמה את גביית האגרה. הנתבעת מפרטת בכתב ההגנה את ההוראות המאפשרות לגישתה את הגבייה. לשיטת הנתבעת, הבקשה לדיון נוסף נדחתה מבלי שבית המשפט העליון דן כלל בנושא לגופו, עקב אי הבנה בין הצדדים.
מוסיפה הנתבעת וטוענת כי עמדת משרד הפנים, היועץ המשפטי לממשלה והפסיקה הינה כי בגין חיבור למפעל המים, זכאית הנתבעת לגבות אגרה גם אם לא ביצעה את החיבור בפועל, אולם הוציאה הוצאות כלשהן לצורך חיבור צרכני המים למפעל המים.
לפי הנטען בכתב ההגנה, הנתבעת ביצעה בפועל פעולות רבות לצורך חיבור הצרכנים למפעל המים, ובין היתר הקימה מפעל מים והוציאה הוצאות רבות לצורך החיבור (וכך גם נקבע, לפי הטענה, על ידי בית המשפט המחוזי, בתיק אחר).
עוד טוענת הנתבעת בכתב ההגנה, כי גם אם יסתבר שיש בסיס לתביעה כנגדה, הינה פטורה מהשבת התשלומים שכן אלה שימשו כחלק מתקציבה השוטף והוצאו, והשבת הסכומים תגרום לחסרון ולגרעון בתקציב אשר ישפיע מהותית על השירותים שהיא אמורה לתת לתושבים. כן נטען כי חיוב בהשבת הסכומים יביא לעשיית עושר שלא במשפט על ידי התובעות.
5. בשולי הדברים יוער כי הנתבעת הגישה ביחד עם כתב ההגנה, הודעה לצד שלישי כלפי משרד הפנים. לפי החלטה מיום 21.9.05 (כב' השופטת ניב), הופרד הדיון בהליך העיקרי מהדיון בהודעה לצד שלישי ונקבע כי ההודעה לצד שלישי תוכרע בנפרד, לאחר סיום ההתדיינות בתיק העיקרי (וכתב הגנה מטעם הצד השלישי יוגש לאחר סיום ההליכים בתיק העיקרי).
מהלכים דיוניים
6. הליך זה נדון מהלך מספר שנים בפני שופטי (שופטות) מוקד.
במסגרת ההליכים המקדמיים הוגשה ונדחתה בקשת התובעות למחוק סעיפים מכתב ההגנה מחמת מעשה בית דין ועיקרון התקדים המחייב (החלטה מיום 20.3.05 בבש"א 153042/05). התובעות השיגו על ההחלטה הנ"ל בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי מצא שאין להתערב בהחלטת בית משפט קמא לברר את השאלה שבמחלוקת במסגרת ההליך לגופו ולא בהליך מקדמי (החלטה מיום 27.9.05 בבר"ע 1834/05).
עוד הוגשה במסגרת ההליכים המקדמיים, בין היתר, בקשה של הנתבעת לעיון במסמכים והעתקתם. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 21.4.05 (בש"א 158313/05). הנתבעת השיגה על ההחלטה בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן רשות ערעור (החלטה מיום 28.11.05 בבר"ע 2053/05).
7. הן התובעות והן הנתבעת, לא השלימו עם ההחלטות שניתנו בהליך כמתואר לעיל, ופנו לבית המשפט העליון בבקשות למתן רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי. ההליכים בהליך (דכאן) עוכבו.
8. בקשות רשות הערעור של שני הצדדים, נדחו על ידי בית המשפט העליון (רע"א 11942/05 - החלטה מיום 9.4.06, ורע"א 10353/05- החלטה מיום 17.8.06). ההליך הנוכחי חודש, ניתנו הוראות להגשת ראיות, ואלה הוגשו.