כב' השופט ישעיהו שנלר, סגן נשיאה- אב"ד:
ערעור על החלטת ועדת הערעורים (להלן:
הועדה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 (להלן:
חוק הנכים) (בראשות כב' השופטת שלומית יעקבוביץ') שניתנה ביום 17.10.11 בע"נ 90-08.
הועדה דחתה את הערעור, באופן שהחלטת המשיב מיום 19.2.08 לדחות על הסף את תביעת המערער להכרת זכות על פי חוק הנכים, מחמת התיישנות והעדר "חבלה רשומה", נותרה על כנה.
הרקע וההליכים:
1. המערער נולד בשנת 1959, התגייס בשנת 1976 והשתחרר משירות סדיר ב- 1979. החל משחרורו עובד המערער בהתקנת תריסים ואף שרת במילואים כלוחם בפלוגת חרמ"ש בגדוד, כך גם השתתף כלוחם במלחמת שלום הגליל בשנת 1982 (להלן:
מלחמת שלום הגליל או
המלחמה). כך גם שירת במילואים בשנת 1983, כאשר בשנת 1993 המערער שוחרר משירות מילואים, לאחר שסווג כעריק, ריצה עונש מאסר כאשר וועדה רפואית הורידה את הפרופיל הצבאי שלו ל-21, בגין הפרעת אישיות המנעותית עם קשיי תפקוד קשים.
2. בשנת 1991 הכיר את בת זוגו, איתה חי לסירוגין, ולהם שני ילדים משותפים.
3. רק ביום 15.10.06, דהיינו כחלוף למעלה מ- 20 שנה, הגיש המערער תביעה למשיב, להכרה בזכות על-פי חוק הנכים, במסגרתה ביקש לקבוע שלקה בנפשו "תוך ועקב" שירותו במלחמת שלום הגליל. תביעה זו נדחתה על ידי המשיב ביום 19.2.08, מטעמי התיישנות ואי התקיימות תנאי סעיף 32א לחוק הנכים. כך, העדר חבלה רשומה, וכי השיהוי בהגשת הבקשה עשוי להקשות על בירורה לאחר שחלף זמן רב. עוד צוין במסגרת ההחלטה, כי על-פי החומר, אין מדובר בתסמונת פוסט טראומטית.
4. בעקבות כך, הגיש המערער את ערעורו לועדה, הנתמך בחוות דעת רפואית מיום 31.12.08 שנערכה על ידי פרופ' פניג (להלן:
חוות הדעת מטעם המערער).
בפרק הסיכום, קבע פרופ' פניג כי בתקופת המלחמה נחשף המערער לאירועים מלחמתיים. אמנם בזמן המלחמה, הוא אכן תיפקד, ואין עדות להתפתחות הפרעת דחק חריפה בזמן המלחמה, אולם ההפרעה התפתחה מייד אחר חזרתו מהמלחמה.
עם חזרתו, הסתגר ולא היה מסוגל לשרת במילואים, התחמק, עד שעמד בפני ועדה רפואית ושוחרר, כאשר הועדה הרפואית התרשמה ממצוקתו, וכשסעיף הליקוי התייחס להפרעה במצב הרוח, כך גם התרשמו מהתנהגות הימנעותית, וכי לא מדובר בהפרעת אישיות גרידא.
עוד הפנה המומחה לתיאורו של המערער, לפיו בשנים הראשונות סבל מסיוטים וממראות שחזרו אליו מהמלחמה, וכי אכן לא קיים כל תיעוד מאותן שנים על פניה לגורמי טיפול, הואיל והמערער נמנע מלבקש עזרה, כפי שנמנע מכל קשר חברתי, וכשבהתאם לתיעוד בשנים האחרונות, אין ספק שהמערער סובל מחרדה ומפוביה חברתית קשה.
כך הפנה המומחה לתיאורשל אנשים קרובים למערער, שהעידו כי השינוי הדרמטי אצל המערער החל מייד לאחר המלחמה.
עם זאת, גם המומחה מטעם המערער ציין כי בבדיקה ביחידה לתגובות קרב, לא הייתה עדות ל- PTSD טיפוסי, וכי גם בעת בדיקתו הקלינית, המערער אינו מתאר אירועים חזרתיים טיפוסיים, וכי המערער מודה כי בעשר השנים האחרונות אינו סובל מאותם סימפטומים.
פרופ' פניג דחה את סימני השאלה שהעלו ביחידה לתגובות קרב, לגבי המוטיבציה האמיתית של המערער לקבלת טיפול, וציין כי התרשם מאמינותו, אשר נתמכה בעדות בת-זוגו, כך גם מבדיקות שערך המומחה.
כך גם הדגיש המומחה כי לא תוארה טראומה אחרת של המערער, לבד מהמלחמה, וכי קיימת סמיכות זמנים ברורה בין התפתחות ההפרעה והמלחמה, וזאת בהתבסס על תיעוד דברי המערער והקרובים לו. משכך, הוא גם התנגד לאבחנה של הפרעת אישיות, ולשיטתו, מדובר בצורה שונה של תגובה פוסט-טראומטית, המופיעה בסמיכות לאירועים הטראומתיים, ואשר הולכת ומחמירה במשך השנים.
מסקנתו, כי קיימת נכות נפשית משמעותית
"המתבטאת כיום בפוביה חברתית מפושטת המגבילה את חייו של הנבדק וגורמת לנכות משמעותית...", וכשלדעתו קיים קשר בין השירות הצבאי להתפתחות ההפרעה הנפשית, לרבות ההתנהגות ההימנעותית.
בהתייחס לשאלת ההתיישנות, מפנה המומחה להתנהגות ההימנעותית, אשר היא זו שאיפשרה למערער לשרוד, תוך ניתוק מגע עם כל גורמים צה"ליים ועוד.
5. לאור הגשת חוות הדעת מטעם המערער, המשיב הגיש חוות דעת מגיבה מיום 1.12.09 שנערכה על ידי ד"ר בירגר (להלן:
חוות הדעת מטעם המשיב).
בפרק סקירת קורות המחלה, ציין ד"ר בירגר, כי תימוכין לדברי המערער אודות חשיפתו במלחמה למראות קשים וכן השתתפותו במלחמה, ניתן למצוא במכתביו של מפקדו, המ"מ אמיר בלום. כך גם הפנה לאשר צוין על-ידי ד"ר מוסין בעת שהמערער פנה לטיפול פסיכיאטרי, וזאת בשנת 2006, כי יתכן וקיים קשר בין הבעיות הנפשיות הנוכחיות לבין ההיחשפות של המערער לחוויות טראומתיות בעת פעולה צבאית. מאידך, הפנה אף הוא לעולה ממסמכי היחידה לתגובת קרב, אף זאת משנת 2006, לפיה לא הייתה עדות לתסמונת בתר חבלתית מלאה, כך לא הייתה עדות לתסמינים של עוררות יתר או היזכרות, אלא הימנעות בלבד. כך גם כי לא ניתן לשלול התחזות.