קבלת ערעור נגד החלטת בימ"ש לאשר פסק בורר במעמד צד אחד

1. זהו גלגולו השני של הליך זה. ברקע פסק בוררות שניתן בדיון שהתקיים בין הצדדים. בית משפט קמא אישר את הפסק על פי בקשת המשיבים במעמדם בלבד. המבקש עתר לביטול ההכרעה האמורה. בית משפט קמא דחה את הבקשה. המבקש ביקש להרשות לו לערער על החלטה זו. בקשה זו התקבלה בהליך הקודם בפני בית משפט זה. הנימוק המרכזי שהיטה את הכף נסמך על טענת המבקש לפיה בית משפט המאשר פסק בורר אינו רשאי ליצוק לתוכו תוכן חדש וחיובים כספיים שאינם נכללים בפסק הבוררות עצמו. משפעל בית משפט קמא בניגוד לכלל האמור בהחלטתו לאשר את פסק הבוררות, אין להשאיר את התוצאה של אישור הפסק שניתנה במעמד צד אחד על כנה אלא יש להחזיר את התיק לדיון בנוכחות שני הצדדים. נקבע, כי טענה זו די בה להביא לקיומו של דיון בפני בית משפט קמא.

בהליך החוזר שהתנהל בפני בית משפט קמא נשאל המבקש בעדותו אודות העברת כספים מחשבון לחשבון. התנגדות המבקש לשאלה זו נדחתה. על החלטה זו עותר המבקש להרשות לו לערער. 

2. כדי להבין את הקשר העניין, נכון לפנות לחלק בפסק הבוררות שקובע: "אי לכך החלטנו לחייב את אביטן לשלם 50% מסך מה ששילם הרב אמסלם מחמת הלוואה זו". בקליפת האגוז, טענת המבקש היא שהבורר לא קבע מה הסכום ששילם המשיב. הווה אומר, נפסק שיש לחייב את המבקש ב - 50%, אך לא הובהר מתוך איזה סכום. עמדת המבקש היא כי השאלה הנידונה נועדה לקבל מידע דרכו שישלים את החסר האמור.

בית משפט קמא בהחלטתו שלא לפסול את השאלה הנ"ל התייחס לסמכותו "ליצור תוכן כספי במסגרת אישור הפסק". בית משפט קמא נהג באופן ראוי בהחלטתו הנוספת לעכב את הדיון על מנת לאפשר למבקש להגיש בקשה להרשות לו לערער. צויין כי: "המדובר בהחלטה אשר משפיעה באופן מובהק על מהלך הדיון כולו, ואם יחליט בית המשפט המחוזי כטענת המבקשת, כי אינני רשאית לשמוע ראיות לעניין היקף החיוב הכספי שבו נשאו המשיבים ואשר מכח פסק הבוררות הוטל לפתחו של המבקש, כי אז בוודאי שלא אוכל להתיר לב"כ המשיבים להעמיק חקירתו בכיוון זה".

האמור מהווה תשובה לטענת המשיבים שמטרת השאלה היתה לבחון את אמינותו של המבקש. כפי שעולה מדברי בית משפט, המטרה הינה רחבה יותר.

3. הסוגיה המתעוררת בבקשה זו הינה משפטית. האם בית משפט בפניו מוגשת בקשה לאשר פסק בורר, רשאי לאפשר חקירה שמטרתה בירור עובדתי כדי להשלים או להרחיב את הפסק. לדעתי יש להשיב לשאלה זו בשלילה במקרה זה. מסקנה זו נובעת מטיב ההליך שמתנהל בפני בית המשפט וממהות ההשלמה המתבקשת.

אסביר דבריי.

לאחר מתן פסק בוררות, צד רשאי לעתור לאשר את פסק הבוררות או לבטלו. אישור משמעותו נקיטת עמדה שפסק הבוררות  - שלם הוא - וראוי לזכות בהכרה על ידי בית המשפט. ביטול פסק בוררות משמעותו שקיים חסר בפסק שאינו משתלב עם המשך קיומו כפי שהוא. בפועל יש שני סוגים של תיקון בבקשה לביטול פסק בוררות - הטכני והמהותי. סעיף 22(ד) מסמיך בית משפט לתקן פסק בוררות במצב בו: "נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה" (כלשון סע' 22 (א) (1)). יוצא כי עסקינן בטיעון טכני המזכיר את האפשרות של תיקון טעות בפסק דין, על פי סעיף 81 (א) לחוק בתי המשפט. המישור השני הוא תיקון עניין מהותי המקנה לבית משפט שיקול דעת רחב במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות. סעיף 24 לחוק הבוררות מונה 10 עילות לביטול וסעיף 26 למעשה קובע כי בית משפט מוסמך לאמץ את דוקטרינת הבטלות היחסית. כלשון סעיף 26(ב) "לא יבטל בית המשפט את פסק הבוררות כולו, אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר" (וראה ספרה של פרופ' אוטלנגי "בוררות, דין ונוהל, עמ' 395 וע"א 594/80, אליאב נ' "הסנה" פ"ד לו(3) 543 וע"א 253/84, ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14). לאחרונה התייחס כב' השופט רובינשטיין לתיקון במישור הטכני בעניין אלון כהן בע"מ. " ככלל הותירה המדיניות השיפוטית הבסיסית בנושאי בוררות חותמה גם בתחום זה, קרי, סמכות התיקון איננה חלה מקום שהמדובר בטעות שבשיקול דעת או הטעונה מחשבה מחודשת ולא בפליטת קולמוס גרידא" (רע"א 1285/05 אלון כהן בע"מ נ' פרומודקס).

אולם, המסגרת הדיונית שנבחרה ע"י המבקש בבית משפט קמא, היא אישור פסק בוררות. נדמה כי התוצאה לפיה בית משפט נדרש להשלים או להרחיב פסק בוררות במסגרת אישור פסק בוררות, לוקה בחוסר הגיון פנימי. אם פסק הבוררות ראוי לאישור אין מקום לתיקון ואין צורך כי בית משפט יצוק תוכן לתוכו. ואם ישאל השואל מהי הדרך העומדת בפני בעל דין, היה ופסק הבוררות לוקה בחסר אך הפסיקה לטובתו התשובה היא כי עליו לפנות לבית משפט בבקשה לביטול. אומנם תוצאה זו מפתיעה במבט ראשון. אך אין לשכוח כי המבקש בדוגמא מעוניין לתקן את הפסק, גם אם בהיקף קטן, ולא לאשר את תוכנו ללא כל שינוי. טרם צד יפנה בבקשה לאשר פסק בוררות, עליו לשאול האם מבחינתו הפסק עומד כיחידה שלמה שאינה מצריכה שינוי. לעומת זאת, המסלול של ביטול פסק בוררות מקנה סמכות רחבה לבית משפט לתקן את הפסק.

לעמדה דומה הגיעה פרופ' אוטולנגי בספרה: "ברם אם הזוכה בפסק לא ביקש את האישור, וכל טענתו של המפסיד כלפי הפסק היא טעות בחישוב - כיצד יעתור לביהמ"ש? דומה כי לא תהיה לו ברירה והוא יצטרך לפנות לביהמ"ש בהגשת "בקשה לביטול הפסק", שהיא השם הכללי לבקשה, שאחת מעתירותיה האפשריות היא בקשה לתיקון הפסק. זו היא המסגרת הדיונית היחידה שיוכל לנקוט בה, כדי להשיג את תיקון הפסק בעניינו" (שם, עמ' 396).

4.      עולה מן האמור, כי אין להשאיר את החלטת בימ"ש קמא על כנה. מטרת הבירור שביסוד השאלה שלא נפסלה היא, להשלים את פסק הבוררות ע"י קביעת ממצא שהוא חיוני לכימות חיובו של המבקש. בירור כזה אין מקומו בהליך של אישור פסק בוררות. יתרה מזו, לא מדובר בחסר טכני בחישוב, שבימ"ש בעצמו יכול לערוך אלא בחסר של נתונים עובדתיים.

טרם אסיים, יש מקום להדגיש את ההערה הבאה. ערכאת הערעור נדרשה לסוגייה צרה של החלטת בימ"ש שלא לפסול שאלה. לנוכח המטרה של השאלה והשלכותיה על ההליך הנדון, מצאתי לנכון הן מבחינת הדין והן מטעמים מעשיים, להעניק רשות ערעור ולהתערב בהחלטת בימ"ש קמא. לנוכח הנפסק ייתכן  ויהא על שני הצדדים לשקול את עמדתם. עם זאת, היה והמשיבים עדיין יהיו מעוניינים באישור פסק הבוררות על סמך תוכן הפסק, אין בהחלטה זו למנוע מהם להמשיך לצעוד בדרך הדיונית שננקטה על ידם. לעומת זאת, היה וצד יבקש לפתוח בהליך אחר מזה שנקט, הייתי מציע שלא להקפיד יתר על המידה בעניין הארכת המועדים שנקבעו ע"י המחוקק לנוכח השתלשלות ההליכים עד כה.

5.      לאחר עיון בתגובות הצדדים החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

הערעור מתקבל.

הנני מבטל את החלטת בימ"ש קמא ומורה על פסילת השאלה הרלוונטית.

המשיבים יישאו בהוצאות המבקש בבקשה זו בסך - 1,500 ש"ח להיום.

ניתן היום כ"א ב אדר א, תשס"ח (27 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים.