קבלת ערעור התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית) והתנועה ליהדות מתקדמת (הרפורמית) בעניין שימוש במקואות לשם עריכת טקס גיור

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.             ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגן הנשיא ב' אזולאי) בעת"מ 237/08 מיום 15.3.10, בגדרו נקבע כי לא נפל פגם בהחלטת המועצה הדתית באר שבע למנוע מהתנועה המסורתית (הקונסרבטיבית) והתנועה ליהדות מתקדמת (הרפורמית) להשתמש במקואות שבתחומה לשם עריכת טקס גיור על ידיהן.

רקע והליכים קודמים

ב.             המערערות הן עמותות המקדמות את עניינם של יהודים קונסרבטיבים ורפורמים בישראל. במסגרת פעילותן, מפעילות המערערות מערך גיור פרטי, אשר משמעותו המשפטית תלויה ועומדת בפני בית משפט זה (בג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים ותיקים קשורים), וכן תלויה ועומדת בפנינו הכרעה בהקשר גיורים פרטיים אורתודוכסיים (בג"ץ 7625/06 רגצ'ובה נ' שר הפנים ותיקים קשורים). ביום 7.5.06 עתרו המערערות לאפשר את כניסתם של נציגיהן, המלוים את המתגיירים מטעמן, למקואות ציבוריים לשם עריכת טבילה המהוה מעין "טקס סיום" להליך הגיור (בג"ץ 3775/06). כאן המקום להבהיר, כי השלב האחרון בהליך הגיור הוא טבילת המתגייר, הנעשית בפני בית דין בן שלושה חברים. העתירה נדחתה ביום 2.8.07, תוך שנקבע כי דרך המלך בנידון דידן היא הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. לאחר בירור ראשוני וחליפת מכתבים עם המועצה הדתית בבאר-שבע (להלן המשיבה 1), עתרו המערערות לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, ביום 19.2.08. יצוין, כי המערערות טענו שכניסתן למקואות ככלל אינה מתאפשרת – למעט מקוה אחד בקיבוץ חנתון (קיבוץ קונסרבטיבי) אשר בצפון הארץ – והן נאלצות לערוך את טבילת הגיור במקומות אחרים, דוגמת הים התיכון. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה ביום 15.3.10. נקבע, כי ישנה הבחנה רלבנטית בין מערך הגיור הממלכתי – לו ניתנת גישה למקואות לשם עריכת גיורים – לבין מערך הגיור הפרטי שמפעילות המערערות. הבחנה נוספת שצוינה היא בין גיור בעל נפקות משפטית (הגיור הממלכתי) לבין גיור שאינו בעל נפקות משפטית (הגיור הפרטי). כן נקבע, כי נושא הטבילה לשם גיור אינו כלול בתחום שירותי הדת אשר המועצה הדתית מחויבת לספקו על-פי חוק. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגש לבית משפט זה ביום 5.8.10, לאחר שהתקבלה בקשת המערערות להארכת המועד להגשתו.

טענות הצדדים

ג.              לטענת המערערות, טבילה לצרכי גיור היא "שירות דת" לעניין חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), תשל"א-1971 (להלן חוק שירותי הדת), ולפיכך על המשיבה 1 לספקו. לשיטתן, הפעלת המקואות נעשית מכוח חוק זה, ואין סיבה להפריד בין שימוש במקואות לעניין גיור לבין שימוש במקואות לצרכי טהרה אחרים. עוד נטען, כי המשיבים נוקטים הפליה פסולה מקום שהם מאפשרים לגרים מטעם מערך הגיור הממשלתי לטבול במקואותיהם, אך אוסרים זאת על המתגיירים מטעם המערערות. מעבר לפגיעה העקרונית בערך השויון, נטענת גם עבירה על חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן חוק איסור הפליה). לשיטת המערערות, ההבחנה שעורכים המשיבים בין גיור ממלכתי לגיור פרטי אינה רלבנטית בנסיבות – ולכן היא פסולה. טענה דומה נטענה גם בנוגע להבחנה שעורכים המשיבים בין גיור בעל נפקות משפטית לבין גיור שאינו בעל נפקות משפטית. לשיטת המערערות, על המשיבים לאפשר למתגיירים לטבול במקוה, בין שמדובר בחלק מהליך שישנה את מעמדם המשפטי (לדוגמה – לעניין חוק השבות) ובין אם לאו. עוד טוענות המערערות, כי לא ניתן משקל הולם לחופש הדת ועקרון הפלורליזם, התומכים במתן גישה למקוה למבקשים להתגייר. לטענת המערערות, המשיבים אינם יכולים להיתלות בסעיף 6א לחוק שירותי הדת – המורה, כי המועצה הדתית תפעל לפי פסיקת הרבנות הראשית – להצדקת החלטתן; שכן, לשיטת המערערות, הסעיף רלבנטי להקמת המקואות, אך אינו יכול להכשיר הפליה.

ד.             המשיבה 1 הדגישה, כי אין היא מונעת מאנשים פרטיים לטבול במקוה על בסיס הזרם הדתי אליו הם משתייכים; לשיטתה, לא הצביעו המערערות על מקרה קונקרטי בו נמנעה הגישה למקוה. בנוסף, לשיטתה, אין היא מחויבת לספק שירות של טבילה לצורך גיור פרטי, ואין מדובר בהפליה. המשרד לשירותי דת (להלן המשיב 2) טוען גם הוא, כי גיור אינו בגדר "שירות דת". לשיטתו, הטבילה היא חלק אינהרנטי מן הגיור – אשר אינו "שירות דת" – ולפיכך אין חובה לאפשר טבילה הנעשית במסגרת גיור. עוד נטען, כי ישנה הבחנה רלבנטית בין הגיור הממלכתי – לו רשאית המשיבה 1 לספק שירותי טבילה – לבין הגיור הפרטי; זאת שכן הגיור הממלכתי, בניגוד לפרטי, הוא מפוקח, בעל "מימד ציבורי" ונפקות משפטית. לשיטת המשיב 2, גם אם המדיניות פוגעת במידה מסוימת בחופש הדת והפולחן, מדובר בפגיעה שאינה מצדיקה את התערבות בית המשפט; שכן הטבילה היא אירוע יחיד וחד-פעמי למתגייר, ולכן הטרחה שנוצרת בנסיעה למקוה מרוחק המקבל אותו – כזכור, המערערות ציינו שניתנת להן גישה למקוה אחד אשר ממוקם בקיבוץ חנתון – אינה מהוה פגיעה חמורה בזכויותיו. באשר לחוק איסור הפליה נטען, כי הנידון דידן נופל בגדרי החריג הקבוע בסעיף 3(ד)(1), לפיו "אין רואים הפליה לפי סעיף זה – כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר [...]". כן נטען, כי על המשיבה 1 להפעיל את המקואות שבתחומה בהתאם להנחיות הרבנות הראשית, כפי שנקבע בסעיף 6א לחוק שירותי הדת, והדבר אינו מתיישב עם דרישת המערערות.

ה.             בסיכומי תשובה מטעם המערערות נטען, כי כפי שאין להפלות בתמיכה בפעולות הכנה לגיור (כך נקבע בבג"ץ 11585/05 התנועה ליהדות מתקדמת נ' המשרד לקליטת עליה (2009)), כך אין להפלות בכניסה למקואות לשם עריכת הגיור. הודגש, כי המבקשים להתגייר מטעם המערערות הם אזרחים ותושבים ישראלים בלבד. נטען, כי אין אפשרות להתגייר באופן שאינו אורתודוכסי במסגרת מערך הגיור הממלכתי, וכי המדינה אינה מקדמת מסלול גיור ממלכתי שאינו אורתודוכסי. כן נדחו, לטענת המערערות, הצעותיהן להקמת מקואות לשימושן או הקצאת מקואות קיימים למטרה זו. המערערות טוענות, כי אין זה סביר שתושבי הדרום המבקשים להתגייר באמצעותן ייאלצו לנסוע עד קיבוץ חנתון אשר בצפון לשם הטבילה, שעה שבבאר שבע יש 13 מקואות ציבוריים.

הדיון