קבלת דו"חות חקירה ע"פ "כלל הזכירה שבעבר"

קבלת דו"חות חקירה ע"פ "כלל הזכירה שבעבר"

1. האם ניתן להגיש ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי?

2. באילו נסיבות תותר הגשת ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי ?

3. האם הצגת דוחות החקירה לשוטרים מהווה עונה על העקרון בדבר כלל "הקפאת הזכירה שבעבר"?

4. האם הצגת הדו"ח עליו מעיד השוטר כאשר השוטר עומד לחקירה נגדית מהווה פגיעה בזכויות הנאשמים?

השופטת ע' ארבל:

1.        העותרים הינם נאשמים בתיק פלילי המתברר בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כב' השופטים א' שוהם, י' שבח, ר' בן יוסף), במסגרתו מיוחסות להם עבירות סמים שבוצעו, על פי הנטען, במסגרת ארגון פשיעה. עניינה של העתירה בבקשתם כי תבוטל החלטת בית המשפט המחוזי במשפטם, לפיה יוגשו עדויות עדי תביעה שהינם שוטרים, מבלי שהם יעידו בחקירה ראשית וכן מבקשים הם כי  עדים אלה יזומנו להעיד בחקירה ראשית על הפעולות שביצעו במהלך פעילותם.

           העותרים מציינים בעתירתם, כי ביום 15.12.05 התקיים דיון בפני בית המשפט המחוזי במסגרתו נבחנה בין היתר השאלה האם, במטרה לצמצם את יריעת המחלוקת בין הצדדים, ניתן להגיש תיק מוצגים בהסכמה, בהתאם להוראת סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: החוק). הסנגורים התנגדו להגשת תיק מוצגים ודרשו כי כל העדים בתיק יזומנו למסירת עדות בחקירה ראשית, אולם התנגדותם נדחתה. בהמשך זומנו שוטרים להעיד מטעם התביעה על פעולות חקירה שונות שביצעו, אולם לטענת העותרים לא התקיימה אלא חקירה ראשית "טכנית" בלבד, במהלכה הוגשו הדו"חות שנערכו על ידי אותם שוטרים לפי עקרון "כלל הקפאת הזכירה שבעבר". הסנגורים התנגדו לדרך חקירה ראשית זו שבמהותה, לשיטתם, עקפה את התנגדותם להגשת תיק המוצגים. ההתנגדויות נדחו תוך שבית המשפט מציין, כי הדו"חות מוגשים במסגרת הכלל בדבר הקפאת הזכירה שבעבר וכי הוא אינו רואה סיבה לחייב את התביעה לחקור עדים אלה מעבר למה שנרשם בדו"חות, כאשר לנאשמים שמורה הזכות לחקור בחקירה נגדית את העדים.

 2.       לטענת העותרים, לשון סעיף 144 לחוק אינה מעניקה בידי בית המשפט סמכות לכפות על ההגנה להגיש מוצגים בהסכמה ועל כן ההחלטה להתיר קבלת המסמכים בהתאם לעקרון "כלל הזכירה שבעבר" הינה החלטה גורפת אשר ניתנה בחוסר סמכות, תוך חריגה מסדרי הדין והוראות פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 ותוך גרימת פגיעה מהותית בזכותם של מרשיהם להליך הוגן. ביתר פירוט מבארים הם מדוע לטעמם החלטת בית המשפט המחוזי היא בבחינת חקיקה שיפוטית הסוטה מן העקרונות עליהם מושתת החוק באשר לאופן בירור ההליך הפלילי, באשר למהותה של העדות ולדרך מסירתה.

3.        כידוע, כלל הוא כי אין ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי ולפיכך גם אין להפוך את בית משפט זה לערכאת ערעור הלכה למעשה על דרך של הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 1598/03 גור נ' בית המשפט המחוזי בתל-אביב (לא פורסם, ניתן ביום 2.3.03); בג"ץ 8445/02 עודה נ' בית המשפט הצבאי בשומרון (לא פורסם, ניתן ביום 1.1.03(; בג"ץ 6876/01 ברלאי נ' שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, זיוה הדסי-הרמן (לא פורסם, ניתן ביום 18.11.01); בג"ץ 2522/02 עטיה נ' בית המשפט המחוזי, כב' השופט משה גל (לא פורסם, ניתן ביום 24.4.02)). בפסיקת בית משפט זו הוכרו חריגים מצומצמים ביותר לכלל זה, שעיקרם מקרים בהם עולה "שאלה שבסמכות, היורדת לשורשו של עניין" (בג"ץ 398/83 אביטן נ' ד"ר א' וינוגרד, ע' שצקי, א' מישר, פ"ד לז(3) 467, 470) או במקרים בהם מתגלית "תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור" (בג"צ 583/87 יהושע הלפרין נ' כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683, 702). המקרה שבפנינו איננו מהמקרים הנכנסים בגדרם של חריגים אלה שכן מדובר בהחלטה דיונית שניתנה במהלכו של משפט פלילי ואין מדובר בעניין שבסמכות (בג"ץ 4318/95 מדינת ישראל נ' השופט חיים פיזם, שופט בית המשפט המחוזי חיפה, פ"ד מט(3) 702). טענות נגד החלטה דיונית זו - לרבות ביחס למשקל העדויות ולמהימנותן - מקומן הראוי להתברר הוא בשלב הסיכומים עובר להכרעת הדין ואף במסגרת ערעור על הכרעת הדין.

           בהחלטתו מיום 15.12.05 קבע בית המשפט:

"בית המשפט עשה מאמץ לקבל הסכמתם של ב"כ הנאשמים להגשת תיק מוצגים, בהתאם למסמך אשר הוכן על ידי התביעה.

כפי שמסר עו"ד פרוסט, מדובר במוצגים שאין כל טענה לגבי כבילותם (כך במקור, ע.א.) ולכל היותר, ניתן לטעון לגבי משקלם. מה גם שבית המשפט הודיע כי יזומן לעדות כל עד מבין עדי התביעה, אשר אמור היה להגיש את המוצג.

חלק מהסנגורים הביעו התנגדות נחרצת להגשת תיק המוצגים, בנמקם זאת בנימוקים שונים, שבחלקם נוגעים לחובתה של התביעה להוכיח את האשמה ולהגיש את כל המוצגים באמצעות העדים הרלבנטיים.

סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, מאפשר לבית המשפט לברר את הסכמתם של הצדדים לשאלות שבעובדה ולקבילות מסמכים ומוצגים, והאפשרות להגשתם שלא באמצעות עדים. סעיף זה אינו מקנה סמכות לידי בית המשפט לכפות על באי כוח הנאשמים להסכים לקבלת תיק המוצגים או לקיומן של עובדות מסוימות, ובהעדר הסכמה מצידם, אין לו לבית המשפט אלא לכבד עמדה זו.

אין ספק כי התנגדות לקבלת תיק המוצגים משמעה התמשכות יתירה בהליכים המשפטיים בתיק זה, וניתן היה לחסוך ישיבות רבות של בית המשפט, אך כאמור בהעדר הסכמה על התביעה לפעול בדרך הרגילה ולהגיש המסמכים והמוצגים באמצעות העדים".

           וכך קורה מאז ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי. עדי התביעה שהינם שוטרים זומנו להעיד וכאשר הוצגו להם דו"חות ומסמכים שונים, אישרו כי הם ערכו את הדו"ח וענו לשאלות התביעה, שעיקרן השאלה האם משקף הדו"ח את שאירע. דו"חות אלה התקבלו וסומנו כמוצגי תביעה. יחד עם זאת ברי, כי מאחר שמדובר בדו"חות הנערכים על ידי שוטרים כחלק מפעילותם השוטפת, ואשר הם נדרשים להעיד עליהם בדרך כלל זמן רב לאחר עריכתם, הרי שעצם הצגת המסמך בפניהם אין בה בדרך כלל כדי לרענן את זכרונם ועדותם מתמצית לאישור טיבו של המסמך ודרך עריכתו. לפיכך, עדותם נופלת על פי רוב אל בין גדריו של כלל "הקפאת הזכירה שבעבר" (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169). למעלה מן הצורך נוסיף, כי העותרים טוענים לפגיעה בזכויותיהם כנאשמים ואולם נראה לכאורה שאין ממש בטענה זו. השוטרים שזומנו להעיד ושמסמכים שערכו הוגשו כמוצגים בתיק, עומדים לחקירה נגדית. במסגרת חקירתם הנגדית בידו של בית המשפט להתרשם מהם ובאפשרותם של הסנגורים לחקרם בכל עניין שהם סבורים כי יש לו חשיבות ונגיעה לעניינם של הנאשמים. העותרים סבורים כי מבלי שעדי התביעה יעידו עדות מפורטת בבית המשפט נפגעת זכותו של הנאשם לדעת מהן העובדות המשמשות בסיס לאישומים נגדו. גם טענה זו לא ראינו לקבל. העובדות המהוות בסיס לאישום מפורטות בכתב האישום ואילו הראיות המבססות עובדות אלה לשיטת התביעה מוצגות בפני בית המשפט וזכותם של הנאשמים-העותרים ביחס לראיות אלה אינה נפגעת כאשר הדו"ח או המסמך עליהם מעיד השוטר מוצג במקום שיעיד על תכנו והוא עומד לחקירה נגדית, בהתאם לשיקול דעתו של הסנגור. במצב דברים זה לא ניתן לומר כי אכן נפגעת זכותם של הנאשמים. יתר על כן, אין להתעלם מכך שמדובר, כפי שמציינים גם העותרים, בתיק מורכב וסבוך במסגרתו אמורים להעיד עדים רבים ואשר יצריך ודאי ישיבות רבות. התנהלותו של בית המשפט המחוזי הדן במשפטם של העותרים באה אמנם לייעל ההליכים בתיק, אך יש בה גם כדי להבטיח את זכויות הנאשמים, שכן "נאשם זכאי שלא להיות נתון במצב מתמשך של עינוי דין. זכות זו זכות מהותית היא, וניהול יעיל ומהיר של ההליכים תורם להגשמתה" (ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת

ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 2.3.06)). על רקע זה מובן רצונו של בית המשפט לייעל ההליך ככל הניתן, כל אימת שאין הדבר פוגע בזכויותיהם של הנאשמים וכאמור, איננו סבורים כי פגיעה שכזו אכן מתקיימת.

           סוף דבר, העתירה נדחית.