קביעת התקופה הקובעת באשר לטובין שלא יובאו ע"פ חוק מיסים עקיפים

1.         מהות הבקשה:

המערערת הגישה ערעור לפי סעיף 5ח(א) לחוק מס קניה (סחורות ושירותים) תשי"ב-1952 (להלן: "חוק מס קניה" או "החוק") על החלטת המשיב בהשגה על שומת מס קניה.

בכתב הערעור נאמר כי המערערת עסקה בתקופה הרלוונטית, שנות המס 2002-2004, בייצור שיווק והתקנה של מזגנים לרכב מסחרי.

בתחילת שנת 97' הוטל מס קניה על מזגנים לרכב, כאשר התקנת מזגן ברכב נותרה פטורה ממס.

המערערת טענה כי היות ולא יצאו מאת המשיב הנחיות ברורות כיצד על המערערת ועוסקים אחרים בענף להפריד בין מחיר מכירה של המזגן לבין מחיר ההתקנה, מתוך המחיר הכולל של המזגן והתקנה בו חוייבו לקוחות המערערת, ערכה המערערת הפרדה בהתבסס על העלויות שלה ביצור ובהתקנה בתוספת רווח סביר.

בנובמבר 2006 הוצאה למערערת הודעת שומה בגין שנות המס כמפורט לעיל. המערערת הגישה השגה על הודעת השומה וההשגה נדחתה ביום 10.6.07.

הערעור מתייחס להחלטה בהשגה, כאשר לטענת המערערת תשלום מס קניה לפי מחיר סיטונאי בגובה 50% במזגנים אחוריים ו- 60% במזגנים קדמיים מהמחיר הכולל התקנה, אינו מהווה תשלום מס בחסר כפי שקבע המשיב אלא מהווה תשלום מס כדין ואולי אף תשלום מס ביתר.

במסגרת נימוקי הערעור נטען כי חלק מהשומה התיישנה.

המערערת הפנתה להוראות סעיף 2 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק מיסים עקיפים").

התקופה הקובעת לענין חוק זה באשר לטובין שלא יובאו, היא 3 שנים מהיום שבו מתהווה החסר או היתר.

לדברי המערערת, מאחר והשומה הוצאה לה ביום 5.10.06, הרי שבסמכות המשיב היה לדרוש חסר בגין 3 שנים שקדמו לכך, כלומר בגין התקופה שבין נוב' 2003 לנוב' 2006. לכן, השומה אשר הוצאה למערערת בגין שנת 2002 ובגין החודשים ינואר - אוקטובר 2003 התיישנה.

הצדדים הגיעו להסכם דיוני על פיו תידון בשלב ראשון סוגיית ההתיישנות, כאשר בניגוד לטענת המערערת כמפורט לעיל, טוען המשיב כי בהתאם לסעיף 5ג' לחוק מס קניה רשאי הוא להוציא שומה לתקופה של 5 שנים מיום הגשת הדו"ח.

עוד טען המשיב כי המערערת לא העלתה את טענת ההתיישנות בשלב ההשגה. לכן, היא מנועה מלהעלותה בשלב הערעור.

הצדדים הסכימו כי יגישו סיכומים בכתב.

2.         טיעוני הצדדים בסיכומים:

א.        טיעוני המערערת:

המערערת שבה וטענה כי עפ"י חוק מיסים עקיפים התקופה הקובעת היא 3 שנים, והארכתה ל- 5 שנים אפשרית לפי הוראות סעיף 2(ב) לחוק מיסים עקיפים. זאת אם נוכח המנהל כי החסר נבע מחמת ידיעה או הצהרה לא נכונה שמסר הנישום, או מחמת שלא מסר ידיעה והנישום לא הוכיח כי המעשה או המחדל היו בתום לב, או אם הנישום ידע או צריך היה לדעת על קיומו של החסר.

מאחר והמנהל לא נתן את אישורו במקרה הנוכחי כי התמלא אחד מהתנאים ולא הוארכה על ידו התקופה, הרי שהתקופה הקובעת היא 3 שנים בלבד.

המערערת הבהירה את המאבק בין שתי הוראות החוק, זו אשר מצויה בחוק מיסים עקיפים וההוראה בחוק מס קניה.