הרקע לערעור וטענות הצדדים:
בפני ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (כבוד השופט מסארווה) שניתנה ביום 15.2.09 בב"נ 1477-01-09, לפיה החליט בימ"ש קמא לבטל את צו מניעת הפעולות ו/או צו ההפסקה השיפוטי אשר הוצאו כנגד המשיבות ביום 4.1.09 וביום 7.1.09 על ידי בימ"ש קמא. המשיבה 1 הינה בעלת הנכס שבנדון והמשיבה 2 הינה המחזיקה בנכס, אשר מבצעת את ההכנות לקראת ביצוע העבודות ו/או השימושים. המערערת ביקשה את הצווים בבימ"ש קמא בטענה שהפעולות שנעשות במקום נעשות בסטייה מהיתר שניתן בשנת 1978, לפיו מיועד הנכס לשמש כאולם אירועים. נקבע כי העבודות בוצעו במטרה להפעיל בנכס מועדון חברתי לפגועי נפש.
המערערת טענה כי במהלך ינואר 09' ביקר מפקח מטעם המערערת בנכס ומצא כי מתבצעות בו הכנות ועבודות לשימושים המנוגדים להיתר הבניה ולתוכנית וכן חלוקה אסורה של הנכס ליחידות נוספות. לאור זאת הגישה המערערת לבימ"ש קמא את הבקשות הבאות: בקשה לצו זמני למניעת פעולות, לפיה נטען כי המשיבות מבצעות פעולות הכנה לעבודות ו/או לשימושים אסורים לפי ההיתר; בקשה לתיקון הבקשה למתן צו זמני למניעת פעולות, זאת כדי לציין כי פעולות ההכנה מנוגדות גם לתוכנית; בקשה לצו הפסקה שיפוטי. בתגובה נתן בימ"ש קמא הן את הצו הזמני למניעת פעולות והן את צו ההפסקה השיפוטי. המשיבות הגישו בקשות לביטול צווים אלה ולאחר דיונים ניתנה החלטת בימ"ש קמא נשוא ערעור זה, המבטלת את הצווים.
בימ"ש קמא קבע בהחלטתו כי העבודות שבוצעו על ידי המשיבות הן "שינוי פנימי" כהגדרתו בסעיף 145 לחוק התכנון והבניה ואין המדובר בחלוקה המקימה שתי יחידות נפרדות, עצמאיות. נקבע כי מדובר בחלוקה המגדילה את שטח האולם הקטן על חשבון שטח האולם ומשאירה את יתרת האולם חלל סגור מכל הצדדים, ללא כל שירותים. על כן, יתרת האולם נשארת ללא כל שימוש, שהרי אין גישה אליה מיתרת שטח האולם, אין היא מחוברת למדרגות כדי להגיע אליה מקומת הקרקע ואין בה תשתיות כלשהן. על כן, נקבע כי אין בהקמת קיר הגבס משום עבודות בניה המחייבות קבלת היתר ואין בה כדי להביא לחלוקת השטח לשתי יחידות נפרדות ועצמאיות.
כן נקבע כי מאחר שאין בנמצא ההיתר המקורי של המבנה, אלא רק היתר לשינויים שנתבקשו ואושרו, ובהעדר פירוט היעודים של כל אחת מן היחידות המרכיבות את המבנה, לא ניתן לטעון כי השימוש המיועד הינו שימוש החורג את היתר הבניה.
עוד נקבע על ידי בימ"ש קמא כי אין בשימוש המבוקש להתנהל במקום על ידי המשיבות - מועדון קהילתי לקהילת פגועי הנפש - משום שימוש החורג את היעודים על פי התב"ע החלה במקום.
על כן, קבע בימ"ש קמא כי בקשות המערערת לצו הפסקה שיפוטי וצו מניעת פעולות הוגשו ללא בדיקת העובדות בשטח ותוך התעלמות מהמסמכים הרלבנטיים, כגון היתר הבניה של המבנה, והורה על ביטול הצווים הזמניים שניתנו במעמד צד אחד.
יש לציין כי בהמשך להחלטה נשוא הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה ובימ"ש קמא דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. גם לבימ"ש זה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, אשר נדחתה על ידי בהחלטה מיום 26.2.09.
המערערת טוענת כי בימ"ש קמא שגה כאשר קבע שעבודות הבניה בנכס הינן בגדר "שינוי פנימי" ואינן דורשות היתר בניה. לטענת המערערת, שגה בימ"ש קמא משקבע כי "חלוקה המגדילה את שטח האולם הקטן ע"ח שטח האולם, ומשאירה את יתרת האולם חלל סגור מכל הצדדים, ללא כל שירותים, אינה חלוקת הדירה לשתי יחידות נפרדות" והעיר כי לחלק הסגור לכאורה אין חיבור של חשמל ו/או מים ו/או מערכת לסילוק ביוב מכיוון שפונקציות אלה לכאורה נותרו "ביחידה העצמאית הסמוכה".
המערערת טוענת כי המשיבות לא הוכיחו כי בחלק הסגור לכאורה אין חיבור למים ו/או חשמל ו/או מערכת לסילוק ביוב וידוע כי החלק הסגור לכאורה היה פעיל בטרם עבודות הבניה שביצעו המשיבות ומכאן שחזקה היא כי קיימת בו תשתית, כך עד שיוכח אחרת. המערערת טוענת כי בימ"ש קמא התעלם מהעובדה הבלתי שנויה במחלוקת שהמשיבות מעוניינות ואף יכולות להשכיר את היחידה הסגורה לכאורה לצדדים שלישיים בעתיד. לכן, לטענת המערערת, עולה השאלה כיצד ניתן לומר שלא נוצרה חלוקה לשתי יחידות עצמאיות ופעילות, אשר דורשת קבלת היתר וכן כיצד ניתן לומר כי שטח היחידה לא שונה.
עוד טוענת המערערת כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי ההיתר לשינויים אינו ההיתר נשוא הדיון. במסגרת ההחלטה קבע בימ"ש קמא כי היתר הבניה שעל בסיסו פעלה המערערת אינו היתר הבניה נשוא הדיון ולפיכך לא ניתן לטעון כי השימוש המיועד בנכס חורג מהיתר הבניה. המערערת טוענת כי היתר הבניה שצורף על ידי המערערת מבהיר את מצב הרישוי העדכני והנכון בנכס ומדובר בהיתר שיפוצים ו/או שינויים. יחד עם זאת, מכיוון שהשיפוצים ו/או שינויים שנדרשו בהיתר נוגעים לנכס הספציפי בו מתבצעת הפעילות נשוא הבקשות ומכיוון שבהיתר מפורטת הן הבניה המבוקשת בנכס והן השימוש המבוקש בו (אולם שמחות), הרי שזהו ההיתר היחידי הרלוונטי. המערערת טוענת כי ההיתר הקיים מתיר שימוש במקום לאולם אירועים ומשכך השימוש במקום למועדון חברתי ו/או מרכז תעסוקה לפגועי נפש מהווה שימוש חורג מההיתר.
המערערת מציינת כי ההיתר שניתן למבנה אבד ואינו בנמצא ובנסיבות אלה ההיתר לשינויים הוא ההיתר הקובע. בימ"ש קמא קבע כי בהעדר היתר בניה נבצר ממנו לבדוק באם ועד היכן השימוש המבוקש סותר או חורג מהשימוש על פי ההיתר. המערערת טוענת כי משמעות קביעה זו הינה שנטל הראיה להוכחת השימוש החורג הינו על המערערת ובכך טעה בימ"ש קמא מכיוון שעל המבקש לעשות שימוש בנכס מוטל הנטל לבחון את ההיתר והוא אינו יכול להתחיל בעבודות בניה או בשימוש מבלי שיש היתר בנמצא.
המערערת טוענת כי בימ"ש קמא לא נתן את הדעת לזכויות של בעלים נוספים במבנה נשוא הערעור שזכויותיהם קופחו.
עוד טוענת המערערת כי שגה בימ"ש קמא כאשר העיר כי יתכן והמניע להגשת בקשת הצווים נוגע לעובדה שעסקינן בפגועי נפש. לטענת המערערת, סוגיית חוסים פגועי הנפש וזכויותיהם אינה רלוונטית לשאלה האם יש למבנה היתר המאפשר קיומה של הפעילות אותה מבקשות המשיבות לקיים.
לטענת המערערת, שגה בימ"ש קמא גם משקבע שהמערערת הגישה את הבקשה מבלי לבחון את העובדות בשטח ותוך התעלמות מהיתר הבניה המקורי שחל על הנכס. המערערת טוענת כי בהיעדר ההיתר המקורי בתיק לא נותר לה אלא להסתמך על ההיתר לשינויים, ממנו כאמור ניתן ללמוד כי האולם נשוא הערעור מיועד לשמש כאולם אירועים.
המשיבה 1 טוענת כי כרגע יש באולם שבו מדובר חלק פעיל וחלק סגור שאין אליו כניסה ובעתיד יתכן שהפעילות תתרחב גם לחלק הסגור. כן טוענת היא כי המצהירים מטעמה הצהירו בבימ"ש קמא כי אין בחלק הסגור תשתיות ותצהיריהם לא נסתרו. הוועדה המקומית לא הביאה כל ראיה לתמוך בטענתה כי קיימות תשתיות. עוד טוענת המשיבה 1 וכך גם המשיבה 2 כי אין להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה בהעדר כל ראיה של הוועדה המקומית לסתור את הממצאים שנקבעו.
המשיבה 1 וכן המשיבה 2 טוענות כי אין כל אפשרות מעשית להשכיר את החלק הסגור מאחר שאין גישה אליו ובימ"ש קמא קבע זאת במפורש. כן טוענת המשיבה 1 כי המצהיר מטעם הוועדה הודה שמדובר בחלק שאין בו שימוש פונקציונאלי.
לטענת המשיבה 1, טענת הוועדה כי היתר השינויים בנכס הוא ההיתר הרלוונטי לנכס הופרכה בבימ"ש קמא. כן טוענת המשיבה 1 כי יש ספק אם בכלל מדובר בהיתר שינויים הרלוונטי לנכס שבנדון ובסופו של יום בימ"ש קמא לא נזקק בכלל לשאלה זו וקבע ממילא שבהעדר ההיתר המקורי לא ניתן להכריע בעניין.
המשיבה 1 טוענת כי כאשר מדובר בהליכים פליליים אי אפשר להסתמך על הסקת מסקנות ממסמכים אחרים ויש להציג את ההיתר המקורי. בהעדרו לא ניתן לנקוט בהליכים פליליים וחזקת החפות והספק פועלים לטובת הנאשם. עוד טוענת המשיבה 1 כי מדובר במסמך שהוא בשליטת הוועדה והיה עליה להמציאו. כן טוענת היא כי בימ"ש קמא קבע במפורש שהשימוש שנעשה במקור תואם לתב"ע.