קבינוב נ' מוקד - עורב שמירה ואבטחה בע"מ

פסק דין

1.התובע עבד אצל הנתבעת כשומר, במשך ששה חודשים, החל מיום 18.6.10 ועד יום 1.1.11, במשרה חלקית, היינו ימים ספורים מדי חודש.

התובע התפטר במועד שנוי במחלוקת ולאחר מכן הגיש תביעתו לבית הדין, ברכיבים הבאים: פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ולפיצויים ותוספת שכר ענפית, על פי צו ההרחבה בענף השמירה, פדיון חופשה, דמי נסיעות, הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות וימי מנוחה שבועית והחזר סכומים שנוכו שלא כדין.

2.הנתבעת לא חלקה על חלק מרכיבי התביעה, הגם שהדגישה כי התובע התפטר מעבודתו. המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא בשני נושאים – האם התובע זכאי להפרשי נסיעות, נוכח טענת הנתבעת שהסיעה אותו לאתרים בהם הוצב ואם היה על התובע לתת לה הודעה מוקדמת.

אדון ברכיבי התביעה על פי סדרם, בהתחשב בנתונים העולים מתלושי השכר ושאר המסמכים שהצדדים צירפו לכתבי הטענות –

3.דמי גמולים לפנסיה והפקדה לפיצויים– על פי תלושי השכר, הנתבעת לא ביטחה את התובע בקרן פנסיה, כפי שנדרשה על פי הוראות צו ההרחבה בענף השמירה. גם לא הובאה ראיה על הפקדת כספי פיצויים על פי הצו. הנתבעת טענה כי הדבר נעשה מאחר שהתובע לא פנה לסוכן ביטוח. איני סבורה כי יש בכך לשמש הגנה לנתבעת, מאחר שמדובר בזכות קוגנטית ואף לא הוצגה כל ראיה חיצונית שתתמוך בטענה זו של הנתבעת. משכך ומאחר שהנתבעת לא חלקה על הסכום הנתבע, התביעה בשני רכיבים זה מתקבלת. יובהר כי על פי הוראות הצו, ההפקדה לפיצויים באה במקום תשלום פיצויי פיטורים ואינה ניתנת להחזרה למעביד. על כן העובדה שהתובע התפטר אינה יכולה לשמש לנתבעת הגנה ברכיב זה.

4.פדיון חופשה – על פי סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, עובד שחדל לעבוד, ישלם לו המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לו אילו יצא לחופשה ביום בו חדל לעבוד. על פי הפסיקה, המעביד הוא הנותן חופשות והוא הקובע את מועדיהן (דב"ע לא/ 3-1 בר אדון – ג'רד, פד"ע ב 121 (1972); ע"ע (ארצי) 1496/06 נשואה זנקס בע"מ – ארז, [פורסם בנבו](3.8.08)).

משזהו הדין, יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה התובע אינו זכאי לפדיון חופשה מאחר שיכול היה לבקש לצאת לחופשה במהלך תקופת העבודה.

על פי תלושי השכר ודוחות הנוכחות שצורפו לכתב התביעה (נערכו על ידי התובע, אך הנתבעת לא הציגה ראיות לסתירתם), התובע עבד פחות מ – 75 ימים רצופים אצל הנתבעת. מאחר שהנתבעת לא הצביעה על טעות בחישובי התובע, בהתחשב בכך שהסכום הנתבע נמוך מהסכום לו התובע זכאי על פי סעיף 15 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, התביעה ברכיב זה מתקבלת.

5.תוספת שכר לשכר המינימום, על פי צו ההרחבה בענף השמירה – הנתבעת לא התייחסה לרכיב זה בהגנתה ומשכך יש לראות בה כמי שהודתה בו. על כן התביעה ברכיב זה מתקבלת.

6.החזר ניכויים – בתלושי השכר מצויין ניכוי של 22 ₪ בגין "ביטוח שומרים". מאחר שהנתבעת לא התייחסה בהגנתה לרכיב זה, יש לראות בה כמסכימה לתביעה ברכיב הנ"ל.

7.הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות וימי המנוחה השבועית – התובע צירף לתביעתו את תלושי השכר ודוחות נוכחות שערך. כן צירף טבלת חישוב של השכר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951. התביעה ברכיב זה היא להפרשים בין הסכומים ששולמו לתובע בפועל לבין הסכומים המתקבלים מחישובי התובע.

אין בכתב ההגנה התייחסות לרכיב תביעה זה ועל כן גם התביעה ברכיב זה מתקבלת.

הפרשי דמי נסיעות

8.התובע צירף לכתב התביעה חישוב שערך להפרשים בדמי הנסיעות, בגין כל יום עבודה בנפרד, תוך פירוט אתרי העבודה וכן תדפיס מהאינטרנט לגבי תחבורה ציבורית לערים בהן עבד. חישובי התובע מבוססים על ההפרש בין מחיר נסיעה בודדת בתחבורה ציבורית לכל אתר בו עבד (הלוך ושוב) ובין הסכום ששולם לו בפועל (המצויין בתלושי השכר).

הנתבעת טענה שהסיעה את התובע בחלק מהמשמרות ועל כן הוא אינו זכאי לסכום נוסף כדמי נסיעות, מעבר לזה ששולם לו. בתמיכה לטענותיה צירפה פירוט הסעות לסוף השבוע הראשון בו התובע עבד (נספח ג' לכתב ההגנה) וכן ריכוז הסעות לתובע לכל תקופת עבודתו (נספח ה לכתב ההגנה).

9.גרסת הנתבעת לפיה הסיעה את התובע בחלק מהמשמרות מתיישבת עם הראיות שהציגה (נספחים ג' וה' לכתב ההגנה) ועם התשלום החלקי המופיע בתלושי השכר. מנהל הנתבעת הסביר כי בעוד שנספח ג' הוא דו"ח לפי משמרות, נספח ה מהוה ריכוז של כל ההסעות לפי עובד, התובע (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 15-18). עדות זו מהימנה, מתיישבת עם הראיות ולא נסתרה על ידי התובע.

איני סבורה שיש לקבל את גרסת התובע לפיה הוסע רק בשלוש המשמרות הראשונות לעבודתו. ראשית, מדובר בגרסה מאוחרת שנטענה לראשונה בחקירתו הנגדית ולאחר שהנתבעת צירפה ראיותיה לכתב ההגנה. שנית, עדותו של התובע בנושאים עובדתיים היתה מתחמקת ובלתי מהימנה. ר' למשל תשובותיו בנושא הפסקת העבודה מעמוד 4 לפרוטוקול, שורה 23 עד עמוד 5, שורה 10, לעומת עדותו בתשובה לשאלות בית הדין בעמוד 5, שורות 15-21; וכן עדותו בנושא ההסעות בעמוד 5, שורות 24-29. מעבר לכך, אוסיף כי כלל התנהגותו של התובע בדיון לא הותירה רושם מהימן (עמוד 7 לפרוטוקול, שורה 8). שלישית, הגרסה לפיה רק שלוש פעמים התובע הוסע על ידי הנתבעת אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם הראיות שהנתבעת הציגה. רביעית, גם מתוך נסיונו של התובע להתכחש לגרסת הנתבעת, עולה כי חלק מעדותו מתיישב עם גרסתה. כך, למשל, התובע אישר שהוא הכיר אדם בשם אסף (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 9-10), החתום על דו"ח ההסעות של התובע. בדומה, העדות לפיה התובע הוסע לעבודה בשלוש משמרות בחודש העבודה הראשון, מתיישבת עם הרישום בנספח ג' לכתב ההגנה.

נוכח האמור לעיל, מתקבלת גרסת הנתבעת לפיה הסיעה את התובע בחלק מהמשמרות, כמפורט בנספח ה' לכתב ההגנה.

10.על פי צו ההרחבה בדבר החזר הוצאות נסיעה למקום העבודה, בתקופה הרלוונטית, הסכום המקסימלי להשתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה לא יעלה על 22.7 ₪ ליום עבודה (פסטרנק "הסכמים קיבוציים" כרך חמישי, 991.6 עמוד 65). התובע התעלם מהוראה זו בתביעתו, ר' הפירוט בנספח 2 לכתב התביעה, בהתייחס לחודשים 9/09, 10/09, 12/09, ובשים לב לפירוט ימי העבודה בנספח 4 לכתב התביעה. אם ניקח בחשבון גם את נספח ה' לכתב ההגנה, המפרט את הימים בהם התובע הוסע לעבודה, המסקנה היא כי התובע אינו זכאי להפרשי דמי נסיעות בגין חודשים אלה.