אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> קבילי ואח' נ' ברנרד ואח'

קבילי ואח' נ' ברנרד ואח'

תאריך פרסום : 02/03/2011 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי מרכז
592-04-09
02/03/2011
בפני השופט:
שאול מנהיים

- נגד -
התובע:
1. ד"ר שמואל קבילי
2. אורלי קבילי

הנתבע:
1. **
2.

החלטה

בקשה לעיון מחדש בצו עיקול זמני. העיקול הזמני מושא הבקשה ניתן ביום 12/4/09(!) על פי צד אחד (כב' השופט אברהם יעקב), על דרך של הרחבת צו עיקול זמני קודם. הבקשה הוגשה בינואר 2010, ומפאת תקלות טכניות שטיבן אינו ברור הובא קיומה לידיעה רק בחודש ינואר 2011 בעקבות הגשת תגובה. אי אפשר שלא להתפלא על כך כי המבקשת לא פעלה במשך כשנה מאז הגשת הבקשה כדי להביא לכך שהבקשה תידון ותוכרע. הבקשה נדונה בפניי משום שבעת שדבר קיומה בא לידיעה היה כב' השופט יעקב בשבתון, ובית המשפט סבר שאין זה נכון להמתין לשובו.

הבקשה מבוססת אך ורק על הטענה כי צו העיקול, הבקשה לעיקול זמני על כל נספחיה וכתבי הערבות, לא הומצאו למבקשת תוך פרק הזמן שנקבע בהחלטה בה ניתן צו העיקול (שלושה ימים לאחר מתן הצו), שהוא גם פרק הזמן הקבוע בתקנה 367(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. לפיכך, על פי האמור בצו העיקול הזמני ובתקנה 370(3) לתקנות האמורות, פקע צו העיקול הזמני.

טרם הדיון בבקשה לגופה יש להעיר כי ספק אם ההליך שנבחר מתאים בנסיבות העניין. אם טענות המבקשת נכונות הרי שצו העיקול הזמני כבר פקע, וזאת זמן רב טרם הגשת הבקשה הנוכחית. מכל מקום, אדון בבקשה כפי שהוגשה.

הבקשה כולה, פרט לסעיפים 1 ו-16.5 לה, עוסקת בהעלאת טענות לגופם של סיכויי התביעה כנגד המבקשת והראיות שצורפו לבקשה לתמיכה בה ולהעדר הצדקה, לטענתה, לסעד זמני המופנה כלפיה גם מטעמים של מאזן נוחות ו"שיקולי יושר". אשר לעניין ההמצאה של צו העיקול והערבויות שהופקדו בקשר עם נתינתו, טוענת המבקשת כי הצו והערבויות לא הומצאו לה "עד עצם היום הזה" (סעיף 1 לבקשה).

המשיבים (התובע בתביעה העיקרית) טוענים כי ביום 13/4/09, כלומר יום אחד בלבד לאחר שניתן צו העיקול הזמני מושא הבקשה, הומצאו כתבי בי דין הכוללים בין השאר את הצו והערבויות, את הבקשה לעיקול זמני ועוד, לכתובתה של המבקשת, לידי מר ברנרד אהרון שהתגורר עמה באותה כתובת. המשיבים טוענים כי למרות שהשניים היו גרושים זמ"ז באותו מועד, יש לראות המצאה זו כהמצאה כדין משום שגם בן זוג לשעבר הוא "בן משפחה" והמצאה לבן משפחה (הנראה בן 18 שנים ויותר) המגורר יחד עם מושא ההמצאה היא המצאה כדין (תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). אין חולק כי השניים התגוררו יחדיו, משום שגם לפי "הסכם החיים המשותפים" המצורף לבקשה זהו המצב לפחות מאז שנת 2004 למרות שהשניים התגרשו זמ"ז עוד בשנת 1994. אישור המסירה, הנחזה להיות חתום על ידי מר ברנרד אהרון, הוגש בדיון. אכן, מן הראוי היה שאישור מסירה זה יוגש במסגרת התגובה לבקשה, אולם הטענה כי בוצעה המצאה ל"בן זוגה המתגורר עמה" נטענה במפורש בסעיף 40 לתגובה ואין לומר שנטענה במפתיע בדיון. המבקשת לא עשתה דבר עד לדיון או במהלכו כדי להתמודד עם טענה עובדתית זו, ואף לא הכחישה כי היא ומר ברנרד אהרון מתגוררים יחדיו באותה כתובת גם היום, ומכל מקום התגוררו שם במועד הרלבנטי (יום מתן צו העיקול הזמני והימים הסמוכים אחריו). גם לאחר הדיון ועד לרגע זה לא פעלה המבקשת כדי לנסות ולהוכיח כי אין אמת בעובדת המגורים המשותפים במועד ההמצאה הנטענת, או כי לא בוצעה המצאה באותו מועד. סבורני כי די בכך כדי לומר שהמשיבים יצאו ידי חובת הוכחת קיום המצאה כדרישת ההחלטה בדבר עיקול זמני והתקנות, ומכאן שהעיקול הזמני לא פקע.

בעניינו קיים נימוק נוסף המצדיק דחיית הטענות לפיהן פקע הצו בהעדר המצאה כדין תוך שלושה ימים. הזכות לטעון לפקיעת צו עיקול זמני מהטעם שלא נמסרו במועד המסמכים שחובה למסור בקשר עמו, כמוה ככל זכות דיונית, היא זכות שיש לממש בתום לב ובדרך מקובלת. החובה לפעול בתום לב ובדרך מקובלת חולשת גם על ההתנהלות הדיונית של בעל דין, והדברים כה ידועים עד כי אין צורך להכביר באסמכתאות. המבקשת הקפידה שלא לטעון בבקשה ובתצהירה שהוגש בתמיכה לבקשה דבר וחצי דבר בקשר עם השאלה מתי נודע לה דבר העיקול הזמני מושא הבקשה, וכיצד בא לידיעתה. הדבר מעורר תמיהה במקרה הטוב. בדיון טען בא כח המבקשת, עו"ד זאבי-וולף, כי המבקשת ידעה על העיקול מושא הבקשה "פרק זמן קצר לאחר חודש ספטמבר 2009". הוא אינו מבאר כיצד נודע לה הדבר, אולם גם אם נקבל טענה עובדתית זו כמדויקת ומלאה (אף שטענה כזו ראוי שתובא בתצהיר המבקש ולא מפי עורך-דינה בדיון, מפני שהיא בידיעתה המיוחדת של המבקשת וספק אם ניתן לתמוך אותה בכתובים כלשהם) פירוש הדבר שהמבקשת יודעת את העובדה המהותית ביותר בבקשתה, ולמעשה את כל העובדות והטענות המשפטיות הכלולות בבקשתה, במשך לפחות ארבעה חודשים(!) טרם הגשת הבקשה בינואר 2010. לא ניתן כל הסבר לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה, אף כי הדברים מחייבים הסבר. ברור שהגשת הבקשה זמן כה רב לאחר מעשה ואף לאחר שגם לשיטת המבקשת היא כבר יודעת את כל הדרוש לשם הגשתה, מהווה מעשה המכביד מאד על הצד שכנגד להוכיח עניין טכני כמו מועד ההמצאה של מסמך מסוים. הצירוף של השיהוי הכבד והבלתי מוסבר בהגשת הבקשה ושל העדר ההתייחסות בבקשה ובתצהיר לנושא הידיעה על העיקול ומועדה (וכן האופן בו נודעה) מעורר חשד כבד, ומכל מקום עולה בעליל כדי חוסר תום לב ודרך פעולה שאינה הדרך המקובלת מצד המבקשת. לא למותר להזכיר כי המועד לבקש ביטול של צו עיקול זמני שניתן על פי צד אחד הוא "שלושים ימים ממועד המצאתו" (תקנה 367(ג)). זהו גם הכלל לגבי כל החלטה או פסק דין שניתנו על פי צד אחד (תקנה 201 ותקנה 214). כפי שנקבע בפסיקה לעניין בקשות לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד, "כלל הידיעה" יכול ויגבר על "כלל ההמצאה" לעניין המועד בו מתחיל מניין שלושים הימים להגשת הבקשה לביטול: ראו רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פד" נט(2) 440, 444-445. שם נפסק (מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה) כי תכליתן של ההוראות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי בעניין דרכי המצאת כתבי בי דין לנתבעים, היא להבטיח את ידיעתו ומודעותו של הנתבע לקיומו של הליך משפטי שננקט נגדם. דבריה יפים לעניינו:

"החובה הקבועה בתקנות לבצע המצאה כדין של כתבי-בי דין לבעלי הדין נועדה להבטיח כי כל שלב וכל פעולה בהליך השיפוטי שהם צד לו יהיו בידיעתם, וכי מרוץ התקופה לנקיטת הליך משפטי בידי בעל דין על יסוד אותו כתב בי-דין יחל מעת שהומצא לידיו כדין, שאם לא כן עלולה זכותו הדיונית להיפגע... עם זאת אם חרף היעדר המצאה כדין כאמור הגיע כתב-בי-הדין בפועל לידי בעל-הדין, וניתנו בידיו עקב כך מלוא האמצעים לפעול על-פיו, הושגה תכלית ההמצאה במלואה בדרך אחרת. בנסיבות אלה ובמסגרת החובה הכללית לפעול בהליך הדיוני בתום-לב, חובה על בעל-הדין לפעול במסגרת מגבלות הזמן המוטלות על-פי התקנות מאותו מועד שבו תוכנו של כתב-בי-הדין הגיע לידיעתו. הוא יהא מנוע מהעלאת הטענה כי חרף קיומו של כתב-בי-הדין בידיו וידיעת תוכנו הוא לא פעל במסגרת המועדים הקבועים בתקנות מחמת אי-המצאה פורמאלית של אותו כתב. מניעות זו מתיישבת עם עקרונות הסדר הדיוני ועם תכליתו וכן עם התפיסה המושרשת שלפיה חובת תום-הלב, החוצה שתי וערב את מסגרות המשפט כולן, חלה גם על כללי סדר הדין באשר הם. היא מתיישבת עם צרכיה של מערכת השיפוט בקיום מסגרת מועדים סבירה לניהול הליכים וסיומם; היא עונה לזכויותיהם הדיוניות של בעלי-הדין כי מרוץ התקופות לנקיטת הליך משפטי יחל רק מנקודת הזמן שבה הובא כתב-בי-הדין הרלוונטי לעניין לידיעתם; היא תואמת את זכות הגישה לערכאות הנתונה לאזרח ואינה סותרת אותה. העדפת כלל "ההמצאה" על כלל "הידיעה" בנסיבות אלה עלולה לפגוע בבעל-הדין שכנגד פגיעה שאינה ראויה. הוא עלול להידרש לעניין שחלף עבר זמנו תוך שיועמסו על גבו קשיי הוכחה עקב חלוף הזמן. הדבר עלול להכביד הכבדה יתרה ושלא לצורך גם על בית-המשפט, העשוי להידרש לחדש את עיסוקו בעניין ישן רק בשל תקלה פורמאלית הקשורה בהליך ההמצאה חרף העובדה שבעל-הדין הנוגע בדבר ידע על אודות כתב-בי-הדין העומד בבסיס ההליך. העדפת כלל "הידיעה" על פני כלל "ההמצאה" בנסיבות אלה עולה אפוא בקנה אחד עם רוחן ותכליתן של תקנות סדר הדין האזרחי." (כל ההדגשות הוספו).

מדברים אלה מתחייבת המסקנה כי גם אם צו העיקול הזמני לא הומצא כדין למבקשת במועד (בחודש אפריל 2009) ובא לידיעתה לראשונה, כנטען, רק בחודש ספטמבר 2009 או סמוך לאחריו, היה עליה להגיש בקשה בעניין זה תוך 30 ימים מיום שדבר העיקול בא לידיעתה. משהמתינה כשלושה חודשים מעבר לתקופת שלושים הימים העומדת לרשותה על פי הדין, ומקל וחומר משלא טרחה לתת כל הסבר שהוא להמתנה ממושכת זו, דין בקשתה להידחות ולו מטעם זה בלבד. בעניינו הדברים נכונים אף יותר מאשר בחלק מהמקרים האחרים, משום שבענייננו ליבת טענות המבקשת היא כי הופרו כללים דיוניים בדבר המועד להמציא מסמכים. מי שמבקש להיבנות מכך שיריבו פעל באיחור בעניינים שבפרוצדורה, ראוי שלכל הפחות יקפיד עם עצמו באותו תחום ממש של עמידה במועדים בעניינים בעלי אופי פרוצדוראלי. על כן גם אם העיקול הזמני והמסמכים שיש להמציא עמו לא הומצאו במועד, הרי שהמבקשת איחרה במידה ניכרת את המועד להעלאת הטענה, ודי בטעם זה כדי לדחות את הבקשה.

נוכח האמור לעיל אין עוד צורך לדון בשאר טענות המבקשת בבקשה, אולם ראוי בכל זאת להעיר בקצרה שתי הערות. ההערה הראשונה היא כי הגדרת הבקשה כבקשה ל"עיון חוזר" אינה ראויה ואינה נכונה, ויתכן שדי בה לכשעצמה כדי להכשיל את הבקשה. עיון חוזר משמש, ככלל, לשינוי או ביטול החלטות בעניין סעד זמני מחמת שינוי בנסיבות. רק במקרים נדירים ייעשה שימוש בכלי של עיון חוזר כדי לשנות או לבטל החלטה שלא מחמת שינוי בנסיבות, וזאת כאשר מתברר לבית המשפט כי נתן החלטה מוטעית (ע"א 3604/02, רע"א 4015/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי ואח', פ"ד נו(4) 504, 508-509, והאסמכתאות המובאות שם). לא נטען על ידי המבקשת כל שינוי בנסיבות (ומהתגובה עולה כי ככל שחל שינוי נסיבות הרי שאותו שינוי יש בו כדי לחזק את ההצדקה לעיקול ולא להיפך), ועל כן אין ולא היה מקום להגדיר את הבקשה כ"עיון חוזר". דומה שהמטרה היחידה של הגדרה זו לא היתה אלא לנסות ולחמוק ממגבלת שלושים הימים להגשת הבקשה, כפי שבואר לעיל. אם אלה פני הדברים, הרי שגם בדרך זו בא לביטוי חוסר תום לבה של המבקשת בהתנהלותה הדיונית.

ההערה השניה היא כי בשולי דבריו של בא-כח המבקשת בדיון נזכרו עובדות שלא באו לביטוי בבקשה, אשר המבקשת יודעת אותם לפי דברי בא-כחה מאז אוגוסט 2010 (כלומר למעלה מחמישה חודשים לפני הדיון) אולם לא טרחה אפילו לכלול אותם בבקשה, והיא "שומרת על זכותה" להגיש בקשה חדשה בגינם אם הבקשה הנוכחית לא תתקבל (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 11 – 14). משראתה המבקשת כי בקשתה הנוכחית אינה נדונה ובמהלך תקופה זו באה לידיעתה עובדה שהיא בגדר "נסיבה חדשה" שיש לה, לדעת המבקשת, השפעה על העניין נושא הבקשה, היה עליה לבקש לתקן את בקשתה ולהוסיף לה את הנתונים החדשים ואת הטיעון הנובע מהם. היא לא עשתה כן ללא כל הסבר, ואין אלא להסיק כי מדובר בגילוי נוסף של התנהלות דיונית חסרת תום לב מצד המבקשת, שנועדה להתיש ולהרבות בהליכים מיותרים, וזאת מבלי להידרש לתוכן הדברים ולמשמעותם ככל שיש להם משמעות לגוף העניין.

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי הבקשה נדחית, והעיקול הזמני יישאר בתוקפו. נוכח התנהלות המבקשת כפי שתוארה לעיל, וכן נוכח העובדה שבית המשפט המליץ בפניה בתום הדיון לחזור בה מהבקשה והיא בחרה שלא לעשות כן, תשלם המבקשת למשיבים הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪, וכן תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 4,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ו אדר א' תשע"א, 02 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.

 

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ