החלטה
נתבעת מס' 2 (להלן גם: "הנתבעת") מבקשת, כי התובע, אשר הופטר מתשלום האגרה מחמת חסרון כיס, יפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה כתנאי להמשך בירור התובענה נגדה (להלן: "הבקשה").
עסקינן בתביעה כספית על סך 887,756 ₪ שהוגשה כנגד מספר נתבעים, בהם נתבעת 3 - תאגיד בו רשומה הנתבעת כבעלת מניה אחת - בגין התקשרות נטענת של התובע אל מול נתבע 6 ונתבעת 3 למתן שירותים משפטיים בקשר עם פעולות למניעת הריסת ביתו. בפועל, ולפי הנטען, פעולות ומחדלי הנתבעים – מי בכח ומי בפועל – גרמו בסופו של יום שביתו נהרס על ידי רשויות מינהל איו"ש.
הנתבעת מלינה כנגד הגשת תביעה בסכום ניכר נגדה אך, לדבריה, בגין בעלותה הרשומה במניה אחת אצל נתבעת מס' 3. בעלות זו, לטענתה, מוטלת בספק ממילא הואיל ולשיטתה חתימותיה על מסמכי ההתאגדות השונים של נתבעת 3 זויפו (כך גם טענה בחקירתה הנגדית). הואיל ולשיטת הנתבעת עסקינן, הלכה למעשה, בתביעת סרק, ושעה שהתובע עצמו הצהיר על חסרון הכיס שלו, הוגשה הבקשה. בשים לב לסכום התביעה, 887,756 ₪, מבוקש לחייב את התובע בהפקדת סך של 44,000 ₪ לפחות, המהווים כחמישה אחוזים מסכום התביעה.
התובע מתנגד לבקשה. אליבא דהתובע, על פני הדברים אין מתקיים במקרה שלפנינו הרציונל לפיו יש להורות, על יסוד הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, על הפקדת ערובה. שכן גם הנתבעת עצמה מיוצגת שלא בשכר, במסגרת תוכנית "שכר מצווה" של לשכת עורכי הדין, על פי הצהרתה היא. התובע טוען, כי מאחר שהנתבעת הקימה את נתבעת 3 (תאגיד) ופעלה, בין במפורש ובין מכללא, לדבריו, לשם ההתקשרות למולו, שהובילה למכלול הנזקים שנגרמו לו, ואשר פורטו בכתב התביעה. הואיל ומבוקש להרים את מסך ההתאגדות שבין נתבעת 3 ובעלי מניותיה, לא ניתן, כך התובע (אשר גם חולק על טענות הנתבעת לעניין זיוף חתימותיה במסמכי ההתאגדות), לשלול את עילת התובענה נגדה. עוד מדגיש התובע, כי הוא אזרח ישראלי ואיננו תושב חוץ וכי אין לייחס לחובתו את מצבו הכלכלי, שלא אפשר לו לשאת בתשלום האגרה, שכן אז נימצא חוסמים בפניו את שערי בית המשפט.
הנתבעת הבהירה בתשובתה, כי גם אם אמנם היא מיוצגת מטעם תוכנית "שכר מצווה", הרי שלבטח יגרמו לה הוצאות שונות בגין ניהול ההליך (התייצבות, שליחויות וכיוצ"ב), וכי סכומים שייפסקו בעניין זה, לרבות שכר טרחת עורך-דין, ככל שייפסקו, תכליתם תהא לשרת את הציבור הנזקק לשירותי תוכנית "שכר מצווה", אולם ממילא אין בכך לגרוע מן הרציונלים העומדים בבסיס תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"). יחד עם זאת, לא נטען בתשובת הנתבעת דבר לעניין טיעוני התובע באשר לעילת התביעה נגדה מכח דיני הרמת מסך ההתאגדות.
עיינתי בכתבי הטענות, לרבות כתב התביעה וכתב ההגנה, על צרופותיהם. שוכנעתי, כי אין מקום להורות על תשלום ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת. כידוע, הכלל הוא, כי ערובה להבטחת הוצאות הנתבע תופקד בערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד (השוו: ר"ע 2448/98ד' מיוחס נ' רוזן פ"ד נג(3), 145, 149). שכן אל מול הרצון למנוע תביעות סרק יש גם להקפיד על זכות הגישה לערכאות הקנויה לכל, גם לתובעים חסרי אמצעים (לזכות הגישה לערכאות ולמצבו הכלכלי של תובע בכל הנוגע עם ערובה להוצאות הנתבע השוו, למשל ובהתאמה: ע"א 733/85 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577, 628 וע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת פ"ד מד(1) 1047).
במקרה שלפנינו, אין בטיעון ולפיו הנתבעת רשומה כבעלת מניה אחת בלבד אצל נתבעת 3 , בשלב זה ועל אתר, כדי לשלול את עילת התביעה של התובע, הנלמדת מעיון בכתב התביעה. בשלב מקדמי זה אף אין מקום להסיק, כעתירת הנתבעת, מחקירתה הנגדית, כי רישומה במסמכי ההתאגדות של נתבעת 3 הינו רישום מזוייף. עסקינן בסוגיה שתחייב שמיעת ראיות וקביעה של ממצאים עובדתיים של ממש.
גם אם מדובר בתובענה בסכום גבוה במיוחד (אשר בשלב זה אף אין לקבוע מסמרות האם תחוייב בסופו של יום הנתבעת בתשלום בסך כזה או אחר) וגם אם לכאורה, הדרך בין חיובה האישי של נתבעת 2 במי מנזקי התובע, על בסיס פעולות נתבעת 3, ארוכה היא ומצריכה, בין היתר, גם קביעה בדבר חבותה של נתבעת 3 במי מנזקי התובע, לא ראיתי מקום לשלול מהתובע את יומו בפני הערכאה הדיונית. שכן הלכה למעשה, אין די בממצאי חקירתה הנגדית של נתבעת 2 במסגרת הבקשה לביטול פסק דין כדי להוביל לקביעת ממצא עובדתי חד משמעי, בוודאי שלא בשלב זה, באשר למידת מעורבותה וזיקתה למי ממעשי יתר הנתבעים.
בכך שהנתבעת אכן מיוצגת שלא בשכר אף יש כדי להשפיע, דה-פקטו, על שיעור ההוצאות החזויות. שכן כידוע, הכלל הוא כי יש לפסוק הוצאות, כמשמעותן בתקנות, ריאליות ולצד זאת סבירות. שעה שדה-פקטו, אין הנתבעת מוציאה הוצאות כספיות ישירות בגין ייצוגה המשפטי על ידי עורך-דין (במובחן מהוצאות משפט נלוות), יש בכך כדי להפיג, הלכה למעשה, את החשש לפיו בסופו של יום יכול ויחוייב התובע בתשלום משמעותי הכולל גם (ואולי בעיקר) את שכר טרחת עורך-דינה (שהוא חלק מההוצאות, כמשמעותן בתקנות). לכך יש גם השלכה ישירה על סיכויי הפירעון בגין הוצאות, אם וכאשר תיפסקנה לחובת התובע. יש לאמור לעיל, בניגוד לעמדת הנתבעת, השלכה על השאלה האם לחייב התובע בהפקדת ערובה, שכן ככל שסכום ההוצאות הנחזה נמוך יותר, כך גם יקטן הסיכון הפוטנציאלי המוטל אל שכם הנתבעת, הנאלצת להתגונן מפני התביעה.
כאמור, נקודת המוצא והכלל בבחינת שאלת החיוב בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות, הינה, כי כשמדובר בתובע בשר ודם, כאשר לא נטען שעסקינן בתושב חוץ (גם אם מצבו הכלכלי אינו שפיר), אין לחסום את דרכו להוכיח את תביעתו בפני הערכאה הדיונית. נסיבות המקרה שבפני, כמפורט לעיל, אינן מצדיקות חיובו של התובע בהפקדת ערובה.
כפועל יוצא, הבקשה נדחית.
בנסיבות העניין, ובהתחשב בייצוגה של הנתבעת על ידי תוכנית "שכר מצווה" של לשכת עורכי הדין, איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.
ניתנה היום, ה' חשון תשע"ב, 02 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.