צרפתי ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

פסק דין

השופטת נצר:

רקע

המערערים בתיק זה, מחזיקים במקרקעין בשטח של כמאה וחמישים מ"ר שהינם חלק מגוש 40033, חלקה 3 המצויים צפונית למסוף הגבול היבשתי בטאבה (להלן : "המקרקעין") אשר עליהם הקים המנוח שלמה צרפתי ז"ל (להלן : "המנוח") בשנת 1989 מזנון לממכר מוצרי מאכל ומשקה (להלן :"המזנון"). המערערת 2 הינה אלמנתו של המנוח והמערער 1 - בנו.

אין חולק כי עובר להקמת המזנון, במיקומו הנוכחי, החזיק המנוח במזנון שהקים בשנת 1983 בחוף טאבה (להלן: "המזנון בטאבה"). יש לציין כי באשר למזנון בטאבה התקיימו הליכים משפטיים בין המנוח לבין מנהל מקרקעי ישראל וראש מנהל טאבה, זאת בנוגע לתביעות הדדיות שהגישו הצדדים ואלה הסתיימו בשנת 1988, בהסכם פשרה.

על פי הסכם הפשרה מיום 28.4.88, שניתן לו תוקף של פסק דין בבית משפט השלום בבאר-שבע (ת.א 5281/86),הצדדים ביקשו מבית המשפט, ליתן, עוד באותו היום, פסק דין לפינוי השטח בו מנוהל המזנון בחוף טאבה, כאשר נקבע כי על מועד הפינוי המדויק יחליט ראש מנהל טאבה או מנהל מקרקעי ישראל. עוד נקבע בו, כי אם יוחלט שעל מר צרפתי לפנות את השטח הנ"ל לפני תום שלוש שנים ממועד פסק הפינוי – תקצה עיריית אילת למר צרפתי שטח חילופי לניהול מזנון בתחום שיפוט עיריית אילת, זאת בעבור יתרת התקופה, עד להשלמת שלוש שנים ממועד פסק הדין (להלן: "הסכם הפשרה").

בעקבות הסכמי השלום בין ישראל למצרים בשנת 1989, עבר השטח בחוף טאבה לבעלות מצרית. המנוח העתיק את מזנון טאבה, למיקומו הנוכחי, במסוף הגבול. המנוח הפעיל את המזנון עד שנת 2004, שאז נפטר. ממועד זה ואילך המערערים טוענים כי הם הפעילו המזנון.

בינואר 2011 הגישו המשיבים בבית משפט השלום בבאר שבע תביעה לסילוק יד כנגד המערערים (תא 7719-01-11). בתביעה לפינוי המערערים מן המקרקעין, טענו המשיבים, כי אלה מחזיקים במקרקעין שלא כדין, תוך הסגת גבול ובהעדר הרשאה, כל שכן ללא תשלום דמי שימוש, תוך הפעלת מזנון ללא היתר וללא רישיון. המשיבים הוסיפו וטענו כי ככל שהייתה למנוח זכות הסתמכות בעקבות הסכם הפשרה מיום 28.4.88, זו יכולה להתקיים לכל היותר, עד לתום תקופה של 3 שנים ממועד חתימת הסכם הפשרה קרי עד ליום 27.4.91 וכי אין ולא היה לו או לבאים מכוחו, כל היתר להוסיף ולהחזיק במקרקעין. נטען כי המנוח והמערערים העמיקו את תפיסת החזקה במקרקעין תוך הגדלת שטח הדוכן מגודל של 10-20 מ"ר, למזנון מקורה ומרוצף בהיקף 150 מ"ר. לחילופין, נטען כי ככל שהייתה למנוח הרשאה, הרי שזו פקעה. לחילופי חילופין, נטען כי הגשת התביעה עולה כדי הודעה על הפסקת הרשאה.

המשיבים טענו כי פינוי המקרקעין נדרש על מנת להקים מסוף גבול חדש, כחלק מתוכנית שאישרה הממשלה להרחבת המסוף וכן, לאור העובדה כי המקרקעין עליהם מצוי המזנון, מתוכננים לביצוע העבודות הראשונות כאשר כל עיכוב בתחילת ביצוע העבודות יגרום לנזק ציבורי גדול הכרוך בקידום הפרויקט ואף יפגע במישור היחסים המדיניים עם מצרים זאת, בנוסף להיבט הכספי וההפסדים הרבים הנוספים הצפויים בשל כך.

בפני בית משפט קמא, טענו המערערים כי הם מפעילים את המזנון במשך 28 שנים, החל משנת 1983 כאשר בשנת 1989 הועתק המזנון למיקומו הנוכחי זאת, לאחר פינוי חוף טאבה. לטענתם, מזה עשרים ושלוש שנים שהם אוחזים במקרקעין, ללא עוררין.

על פי הנטען, במשך 19 השנים שחלפו מתום מניין שלוש השנים שנקבעו בהסכם הפשרה, המשיבים השלימו עם עובדת הימצאותם של המערערים במקרקעין, תוך שהמערערים נוהגים במקום "מנהג בעלים", ללא כל מחאה מצד המשיבים. בכך נוצרה והתבססה ציפייתם כי יוכלו להמשיך ולהפעיל המזנון.

המערערים הוסיפו וטענו להתיישנות דיונית, לצד טענה בדבר חלוף הזמן שניתן היה להגיש נגדם תביעת פינוי, תוך הדגשה שהמערערים אינם טוענים להתיישנות רוכשת. לחילופין, טענו המערערים בבית משפט קמא, לרשות "מכללא" לשבת במקרקעין, לשיהוי מצד המשיבים ולמצג עליו הסתמכו. יצוין כי בית משפט קמא דחה את בקשת המערערים לתקן את כתב ההגנה על מנת להוסיף טענת הגנה עובדתית שעניינה, הבטחה שלטונית שניתנה למנוח, באשר נקבע כי זו תביא להרחבת חזית המחלוקת. בהמשך לכך, נדחתה בקשת המערערים לזימון עדים נוספים לצורך הוכחת הטענה.

פסק הדין מושא הערעור

ביום 6.6.12 קיבל בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט י' פרסקי) את התביעה לפינוי המערערים מהמקרקעין בהם פועל המזנון שבו החזיקו המערערים, צפונית למסוף טאבה והורה על פינוי המקרקעין.

בית משפט קמא דחה את טענות ההגנה של המערערים וביכר את צרכי הציבור שבבניית מסוף הגבול על פני אינטרס המערערים. לבקשת המערערים ניתן עיכוב ביצוע פסק הדין מיום 6.6.12 ועד ליום 5.7.12. בהחלטתו ציין בית משפט קמא כי בנסיבותיו המיוחדות של ההליך, עיכוב הביצוע אינו חופף את משך זמן הערעור אלא באופן חלקי, על מנת לאפשר למערערים, לבד מהתארגנות לפינוי המקרקעין, גם לשקול הגשת ערעור וביקורת שיפוטית אפקטיבית, זאת מתוך איזון זכויותיהם מול זכויות המשיבים. בהחלטתו, ציין בית משפט קמא כי בקביעת משך עיכוב הביצוע ניתנה הדעת לזמן הסביר הדרוש להגשת הודעת ערעור, ללא שיהוי ובמקביל, פרק הזמן הדרוש לשם הגשת בקשה לסעד זמני במסגרת הערעור. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי בנסיבות המיוחדות בפרט, אלו האישיות של המערערת 2, לא ניתן צו להוצאות.

לגופם של טענות נקבע בבית משפט קמא כך :

באשר לבעלות על המקרקעין ולטענת ההגנה בדבר התיישנות - בית משפט קמא קבע, כי מנסח הטאבו שהוגש לבית המשפט עולה כי המקרקעין מוסדרים להבדיל מהבעלות בהן. כמו כן נקבע כי תעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי המשיבים אישרה את דבר היות המשיבים טוענים יחידים לבעלות במקרקעין. על כן, נקבע כי אין ממש בטענת המערערים כי המשיבים לא הוכיחו זכות לכאורה במקרקעין. מה גם שהמנהל והעירייה, שהם הטוענים היחידים לזכויות במקרקעין, אחזו בדעה אחת, בדבר הצורך בפינוי המערערים.

בהמשך לאמור, קיבל בית משפט קמא את טענת המשיבים לפיה, בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות ומכיוון שקבע כי מדובר במקרקעין שעברו הסדר, תקופת ההתיישנות בהם הינה 25 שנה, תקופה שאין חולק שטרם חלפה ועל כן נדחתה טענת המערערים להתיישנות דיונית.

בית משפט קמא הוסיף וציין, כי גם אם היה קובע שמדובר במקרקעין שאינם מוסדרים, לא היה בכך כדי לסייע למערערים שטענו, כי חלפה תקופה בת 15 שנים בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, וכי זו התקופה הרלוונטית, שכן עסקינן במקרקעין שאינם מוסדרים.

נקבע כי מהמסמכים שצירפו המשיבים ומתזכירי התביעה עולה כי מדובר במקרקעי ציבור שהינם מקרקעי ייעוד – יועדו לצורך דרכים. נקבע כי בהתאם לסעיף 113 לחוק המקרקעין במקרקעי יעוד אין התיישנות זאת לצד הוראות נוספות המצמצמות גדרי ההתיישנות כגון ההוראה בדבר תחילת מרוץ ההתיישנות ממועד רישומם. בית משפט קמא קבע, כי המערערים לא עמדו בנטל הנדרש להוכחת טענתם בדבר התיישנות זכותם של המשיבים לפינוי המערערים מהמקרקעין.