צירולניק נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד ואח'

החלטה

בפני בקשת הנתבע 2 והצד השלישי (להלן: "המבקש"), הנסמכת על סעיף 42ג לפקודת הראיות, להביא ראיות לסתור ממצאי פסק דין פלילי המרשיע אותו.

כללי

התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 28.2.08 עת אופנוע שמספר הרישוי שלו 6139000 (להלן: "האופנוע"), שהיה בבעלות המבקש במועד הרלוונטי, פגע בו בהיותו הולך רגל. בכתב התביעה נטען כי המבקש נהג באופנוע ללא תעודת ביטוח בתוקף וללא רישיון נהיגה תקף לאותו אופנוע. בהעדר מבטחת הוגשה התביעה גם כנגד הנתבעת 1 (להלן: "קרנית"). קרנית שגרה הודעה לצד שלישי כנגד המבקש בטענה כי המבקש היה הנהג, הבעלים והמחזיק של האופנוע בעת התאונה ולחילופין, גם אם לא נהג באופנוע בעת התאונה – התיר השימוש לאחר למרות שהאופנוע היה ללא ביטוח כדין. בכתב ההגנה שהגיש המבקש טען כי לא היה המחזיק, הנוהג או מתיר השימוש באופנוע בעת התאונה. הוא טען כי האופנוע נגנב ממנו בליל התאונה ונעשה בו שימוש ללא רשות כלשהי מצדו, במפורש או מכללא, ולכן אינו חב בפיצויים וקרנית אינה זכאית לחזור אליו.

לאחר שהצדדים לא הגיעו לפשרה נקבע התיק להגשת ראיות. קרנית הגישה ראיות מטעמה. במסגרת הראיות הוגש עותק מהתיק הפלילי ותיק המשטרה הרלוונטיים לתאונה. מהתיק הפלילי עולה כי כנגד המבקש הוגש ביום 29.6.08 כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (ת.ד. 1729/08). בכתב האישום נרשם כי המבקש הוא המחזיק ובעל האופנוע וכי ביום 28.2.07 בשעה 24:00 או בסמוך לה נהג המבקש את האופנוע ברחוב קפלן בפתח – תקווה. בהגיע המבקש למעבר חצייה לא שם לב לדרך שלפניו, לא הבחין בתובע אשר חצה את מעבר החצייה, לא אפשר לו להשלים החצייה בבטחה, התקרב אליו יתר על המידה, פגע בו וגרם לו חבלה של ממש. המבקש עזב את המקום תוך הזזת האופנוע ממקום התאונה, לא הזעיק כוחות הצלה, לא הגיש עזרה, לא מסר פרטיו למעורב ולא דווח למשטרה. המבקש נהג באופנוע כשרישיון הנהיגה שלו אינו תקף לסוג רכב זה וללא תעודת ביטוח בתוקף. העבירות שיוחסו למבקש, בין היתר, היו נסיעה ללא רישיון נהיגה תקף וכן נסיעה ללא ביטוח תקף. ביום 26.5.09 הודה המבקש בכל העובדות הנטענות בכתב האישום וניתנה הכרעת דין המרשיעה אותו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

טענות המבקש

לאחר הגשת ראיות קרנית הגיש המבקש הבקשה דנן. המבקש עותר לאפשר לו להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין הפלילית. בבקשה נטען כי המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה מכח "חזקת הבעלות" בלבד. נטען כי למבקש טענת "אליבי" אשר לא מספיקה במסגרת הדין הפלילי לצורך שלילת חזקת הבעלות אך מהותית במסגרת התביעה האזרחית. נטען כי אין מדובר בטענה סתמית לפיה ההודעה במשפט הפלילי ניתנה מחשש של עינוי דין אלא בהודאה באשמה שניתנה על בסיס ענייני. המבקש הודה בעובדות כתב האישום כיוון שהעלאת טענת אליבי לא הייתה מסייעת לו. נטען כי טענת האליבי מהווה הגנה של ממש לטענות הנטענות כנגדו במסגרת תובענה זו ולכן יש להתיר לו להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין. אי מתן רשות יגרום לו לעיוות דין ולתוצאה קשה מבחינה כלכלית.

לבקשה צורפו שני תצהירים: האחד, תצהירו של המבקש, השני, תצהירו של חברו, אלון ברזילי. המבקש בתצהירו מציין כי הוא אכן היה הבעלים של האופנוע, אותו רכש מתוך מטרה למכור אותו ברווח. זמן קצר לפני התאונה יצא האופנוע מתיקון כללי במוסך אך המבקש טרם הספיק למכרו. ביום 27.2.07 הוא ביקש מחברו גלעד, שיבוא לקחת אותו מביתו בפתח – תקווה לחברו אלון ברזילי שהתגורר במושב בית עריף. בשעה 22:00 לערך גלעד בא לאסוף אותו ברכב של חבר נוסף, בשם אביב. השלושה הגיעו למושב בית עריף בשעה 23:00, שם ירד המבקש. גלעד ואביב המשיכו בדרכם. הוא נכנס לביתו של חברו אלון. השניים שוחחו עד השעה 02:00 לערך ואז הלכו לישון בביתו של אלון. בבוקר חזר לביתו בפתח תקווה וכאשר הגיע לביתו אמרה לו סבתו כי במהלך הלילה הגיעו שוטרים לבית, חיפשו אותו והשאירו עבורו הזמנה להגיע לחקירה. באותו היום הגיע לחקירה והתברר לו כי במהלך הלילה היה האופנוע מעורב בתאונת פגע וברח. הוא נחקר במשטרה באותו היום ומסר את גרסתו. בתום החקירה המשטרה החליטה להגיש כנגדו כתב אישום, בו נרשם כי הוא זה שנהג באופנוע בעת התאונה. בישיבת ההקראה בבית המשפט לתעבורה כפר בעובדות וטען כי לא נהג באופנוע. אלא שבית המשפט הבהיר לו כי קיימת "חזקת בעלות", כי אין די בטענת אליבי כדי לסתור אותה וכי עליו להוכיח מי נהג באופנוע על מנת שיזוכה. לאור כך וכיון שלא ידע מי נהג באופנוע החליט להודות בעובדות מחמת חזקת הבעלות בלבד. לאור הודעתו הורשע אך בהכרעת הדין נרשם מפורשות כי ההרשעה היא מכח חזקת הבעלות. בהתאם לכך גם העונש שהוטל עליו היה קל יחסית לעונשים בגין תאונות של פגע וברח.

צורף פרוטוקול ישיבת ההקראה בבית המשפט לתעבורה מיום 17.3.09. יצוין כי הנאשם היה מיוצג על ידי סניגור בכל הדיונים בבית המשפט לתעבורה. המבקש השיב לכתב האישום וציין כי הוא כופר באשמה אם כי הוא מאשר כי הוא הבעלים של האופנוע ומחזיק האופנוע ביום 28.2.07. צוין בהחלטה כי "בית המשפט נותן בידי הנאשם את הוראות החוק בדבר חזקת הבעלות ומזמינו לשקול הצורך בזימון עדים שהרי אין די בטענת אליבי כדי לסתור החזקה שבחוק". בישיבה מיום 23.3.09 התקיימה ישיבת הקראה נוספת בה השיב הנאשם לאישום: "החלטנו להודות מכח חזקת הבעלות". ביום 26.5.09 ניתנה הכרעת הדין המרשיעה את המבקש בעבירות המיוחסות לו והוסף כי ההרשעה היא "מכח חזקת הבעלות". ביום 19.11.09 וביום 28.12.09 התקיימו הטיעונים לעונש. סניגורו של המבקש טען בין היתר כי יש להתחשב במבקש כי "יהיה עליו לעמוד בפני תביעה של קרנית, מדובר בסכומים גבוהים". במסגרת גזר הדין מאותו היום קבע בית המשפט כי מצא לנכון לא למצות עם המבקש הדין, "כמו כן לנגד עני תביעת קרנית, עניין שתוצאתו כלכלית".

עוד צורף לבקשה תצהירו של אלון ברזילי. הוא ציין בתצהירו כי ביום 27.2.07 בשעות הלילה הגיע המבקש לביקור בביתו בבית עריף. הם ישבו ודברו מספר שעות ולאחר מכן המבקש נשאר ללון בביתו וחזר לביתו רק בשעות הבוקר. הוא גם מסר למשטרה גרסתו זו. צורפה הודעתו במשטרה מיום 25.3.07 בה ציין כי הוא מכיר את המבקש, באותה עת, כ- 6-7 חודשים. הם הכירו כאשר אלון שהה בכלא ניצן והמבקש סייע לאשתו. בהודעה צויין כי מיום 27.2.07 מהשעה 22:30 לערך ועד ליום 28.2.07 בשעה 10:00 בבוקר לערך המבקש היה אצלו בבית במושב בית עריף וישן אצלו בלילה.

טענות המשיבים

התובע וקרנית מתנגדים לבקשה. קרנית טוענת כי המבקש הודה בעובדות כתב האישום כיון שידע שאין כל סיכוי שיעלה בידיו לסתור את ראיות המשטרה, לפיהן הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה. לכן, העדיף שלא לנסות ולסתור את ראיות המשטרה, לא לחשוף את עצמו ואת העד מטעמו לעדות שתתגלה כעדות שקר ואף לזכות בהקלה בעונש כמי שמודה באשמה ואף מדגיש כי הוא חשוף לתביעת קרנית.

קרנית מפנה להודעות ולתרשומות בתיק המשטרה המעידים כי גרסתו של המבקש בדבר טענת אליבי אינה נכונה וכי הוא זה שנהג באופנוע בעת התאונה. בעניין זה יש לציין כי בתיק המשטרה נרשם כי על האופנוע לא נראים סימני פריצה או גניבה, כי האופנוע נגרר ממקום הארוע ללא מפתח במתג ההנעה וכי לוחית מספר הרישוי האחורית הייתה שבורה. עוד מצוי בתיק המשטרה נספח לדו"ח בוחן התאונה עם סיכום ממצאיו של הבוחן. בנספח זה נרשם כי חברו של המבקש אישר כי המבקש היה אצלו באותו לילה. צויין כי מדובר בעצור במעצר בית. גם החברים אשר נטען כי הסיעו אותו לבית עריף אישרו גרסתו. צויין כי על פי איכון לטלפון הנייד של המבקש ופלט שיחות נכנסות ויוצאות מהטלפון הנייד עולה כי הוצאו שיחות מהטלפון בליל הארוע בשעות 23:45 ו - 01:12, כשעה לאחר קבלת הודעה על התאונה במשטרה, ולמחרת בשעות 09:06, 09:50. כל השיחות שהוצאו הוצאות מפ"ת ממקום התאונה ומרחובות סמוכים. כמו כן התקבלו שיחות לטלפון הנייד של המבקש בשעה 22:42 – כאשר הטלפון נמצא ברחוב קפלן, הרחוב שבו ארעה התאונה, ובשעה 00:22 – כאשר הטלפון עדיין ברחוב קפלן. המבקש טען בחקירתו כי השאיר את מכשיר הטלפון הנייד שלו בטעינה בביתו והמכשיר לא היה עמו בבית עריף. לא היה לו הסבר לשיחות שיצאו ונכנסו ממכשיר הטלפון שלו כאשר, לפי גרסתו, שהה בבית עריף. השיחה שנכנסה בשעה 00:22, כעשרים דקות לאחר התאונה, הייתה מחברו גלעד זוברמן. גלעד הכחיש קיום השיחה. עוד נרשם בנספח כי המבקש לא הגיש תלונה למשטרה על גניבת אופנועו. צויין כי האופנוע נמצא באזור התאונה עם לוחית רישוי שבורה, מה שנראה כניסיון לעקור את הלוחית להסתרת הזיהוי של האופנוע. במקום התאונה לא נמצא החלק השבור של לוחית הרישוי. עוד יש לציין כי בחקירתו נשאל התובע אם הוא נהג לנעול את האופנוע והשיב: "פעם כן ופעם לא ויש לי מנעול לאופנוע שנשכח בצפון בקרית אתא לפני שבועיים". המלצת בוחן התנועה הייתה: "לחשוד...אין ביטוח ורשיון נהיגה מתאים לאופנוע...לחשוד היה מניע לברוח ממקום התאונה. פלט השיחות והאיכון מהטלפון הנייד של החשוד סותרים את האליבי של החשוד ומצביעים על כך כי החשוד היה במקום התאונה ובשעת התאונה בפ"ת ולדעתי יש מקום להביאו לדין".

קרנית טוענת כי אם אכן המבקש לא היה זה שנהג באופנוע בעת התאונה, הוא היה נלחם בעוז להוכיח חפותו ולהביא ראיות בעניין זה. אדם חף מפשע לא יודה במעשים שלא עשה מבלי לנסות להילחם על חפותו. קרנית מפנה לכך שמתיק המשטרה עולה שהמבקש הודה שנהג באופנוע ללא תעודת חובה ורישיון לפני התאונה. אם כך נהג בעבר מדוע יש לקבל טענתו כי בעת התאונה לא הוא נהג באופנוע? עוד מציינת קרנית כי כבר בעת הטיעונים לעונש במשפט הפלילי המבקש ידע כי יהא עליו לשלם סכומים גבוהים לקרנית ועקב כך ביקש מבית המשפט להתחשב בו במסגרת גזר הדין. בית המשפט אכן התחשב בטיעון זה במסגרת גזר הדין. מכאן עולה כי המבקש ידע מהי משמעות הודאתו בכתב האישום וידע כי הוא צפוי לתביעה אזרחית מצדה של קרנית. בכל זאת העדיף להודות בעובדות כתב האישום. המבקש מבקש להינות משני העולמות – מחד – הקלה בעונש, מאידך – פטור מהחיוב ששימש בסיס להקלה בעונשו. קרנית טוענת כי אין כל חשש לעיוות דין אם לא תנתן הרשות להביא ראיות לסתור. בהתאם לתקנה 27ב לפקודת התעבורה, הסעיף בדבר "חזקת הבעלות", ניתן לסתור החזקה על ידי כך שבעל הרכב יוכיח שרכב ניטל ממנו ללא ידיעתו וללא הסכמתו. המבקש בחר לא לנסות ולהוכיח כי לא הוא נהג באופנוע בעת קרות התאונה ובחר להודות בכתב האישום במלואו מתוך הכרה שאין בידיו לסתור את ראיות המשטרה ומתוך תקווה שיקבל הקלה בעונש, עקב חסכון בזמן שיפוטי. המבקש ידע את השלכותיה של הודאתו ושל ההליך האזרחי ובכל זאת בחר להודות באשמה מתוך שיקוליו הוא. אם חשב המבקש כי יש ביכולתו להוכיח את חפותו, היה עליו לעשות כן במשפט הפלילי. יכול היה לטעון טענותיו, להעיד עדים מטעמו, לעמוד בחקירה נגדית ולנסות לשכנע את בית המשפט לתעבורה כי לא הוא נהג ברכב. עצם הגשת הבקשה – יש בה משום ניצול לרעה של הליכי משפט ועיוות דין כלפי קרנית. התובע טוען כי המבקש מעלה טענותיו כעת באיחור, על סף שמיעת הראיות בתיק וכי טענותיו הן טענות סרק אשר מטרתן למשוך ההליכים ללא כל צורך.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סעיף 42א לפקודת הראיות קובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי. סעיף 42ג לפקודת הראיות קובע עוד כי במקרה בו חלות הוראות סעיף 42א לא יהא המורשע רשאי להביא ראיה לסתור את פסק הדין במשפט הפלילי אלא ברשות בית המשפט, מטעמים מיוחדים שירשמו וכדי למנוע עוות דין. בהתאם להלכה הפסוקה ועל פי התכלית המרכזית של הוראות החוק, היא חסכון בזמן שיפוטי ומניעת הכרעות סותרות, אין נפקא מינה אם ההרשעה במשפט הפלילי מבוססת על הודאה או על הרשעה לאחר שמיעת ראיות ואין נפקא מינה מדוע ניתנה ההודאה ומה היו שיקולי הנאשם עת הודה בעובדות. הכלל הוא: "מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו ובשל כך בגדר "הממצאים" שבפסק הדין" (ע"א 71/85 אריה בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327; ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי, פ"ד לד(4) 752). מקום בו לא ניתנה רשות לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי נותר פסק הדין כראיה שלא נסתרה. הראיות היחידות שרשאי המורשע להביא הן ראיות שאינן סותרות את אחריותו הפלילית ואינו מהוות במהותן ראיות לסתור כמו ראיות לעניין רשלנות תורמת של מאן דהוא נוסף, לרבות הניזוק (ע"א 895/80 עיריית נתניה נ' אל מלק, פ"ד לז(2) 119). הבאת רשות לסתור תינתן רק בנסיבות מיוחדות, כאשר הדבר דרוש על מנת למנוע עוות דין: "לא בנקל תינתן לבעל דין כזה רשות להביא ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי המשפט ידם במתן הרשות יסכלו את מטרת החקיקה, לרכז את חומר הראיות בבית המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת" (ע"א 350/74 מ.ל.ט בע"מ נ' ממן, פ"ד כט(1) 217). רשות להביא ראיות לסתור תינתן במקרים שבהם עלול איסור הבאתן לגרום לתוצאה, אשר לפי תחושתו של השופט היושב בדין, היא בלתי צודקת בעליל או מקפחת קיפוח קשה את הנתבע בהגנתו. הטענה בדבר עוות דין צריכה אחיזה של ממש בחומר הראיות ואין די בהעלאת הטענה כי ההודאה בהליך הפלילי ניתנה משיקולי עינוי דין, אי נעימות או שיקולים אחרים. ראה עוד: י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, 2009, עמ' 1549 ואילך.

המבקש ציין כי הודה בעובדות כתב האישום מכוח "חזקת הבעלות", דהיינו, מכח הוראות סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. הטענה היא כי בשל הוראות אלו בחר לא לטעון ולנסות להוכיח את טענת האליבי שלו. כך אף נרשם בפרוטוקול הדיון. סעיף 27ב כותרתו: "אחריות בעל הרכב" והוא קובע כך: "(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו" (הדגשה הוספה, א.ל.). ניתן לראות, אם כן, כי קיימת חזקה, על פיה בעל הרכב הוא זה שנהג ברכב אלא אם יוכיח כי הרכב לא היה ברשותו, ואם טוען הוא כי נגנב ממנו – עליו להוכיח כי נלקח ממנו ללא ידיעתו והסכמתו. החזקה היא חזקה הניתנת לסתירה. מכאן, שהמבקש היה רשאי לטעון כי הרכב נגנב ממנו ולנסות להוכיח הטענה בראיות על מנת לסתור את החזקה לעניין אחריותו כבעל הרכב. לצורך סתירת החזקה יכול היה המבקש לטעון כי כלל לא היה בביתו עת נגנב הרכב ויכול היה להביא ראיות שיתמכו בטענה כי הרכב נגנב ממנו וכי כלל לא ידע על כך. המבקש, אשר, יש להדגיש, היה מיוצג בהליך הפלילי, בחר מטעמיו הוא לא לנסות לסתור החזקה והוא מבקש דווקא במסגרת ההליך הנדון להביא ראיות לעניין זה.

מעיון בתיק המשטרה נראה, לכאורה, כי המבקש ויתר על ניסיון להוכיח את טענת האליבי שניסה לטעון בעת חקירתו במשטרה וויתר על ניסיון להוכיח כי הרכב נלקח ממנו ללא הסכמתו, זאת לאחר שנוכח לדעת כי בידי המשטרה ראיות אשר מפריכות הטענה, וכי ייטב לו להודות בעובדות כתב האישום ולבקש הקלה בעונשו. טענת האליבי של המבקש נבדקה על ידי המשטרה ונמצאה, כפי שעולה מדו"ח הבוחן, כטענה שאינה מתיישבת עם ראיות אובייקטיביות אחרות. המשטרה בדקה את השיחות היוצאות והנכנסות למכשיר הטלפון הנייד שלו ומצאה כי במועדים הסמוכים לשעת הארוע נכנסו ויצאו שיחות מהמכשיר, כאשר המכשיר נמצא ברחוב בו ארעה התאונה וברחובות סמוכים, הכל כאשר המבקש טען כי המכשיר נותר בביתו לטעינה. המשטרה הטיחה עובדות אלו במבקש בעת חקירתו אך לא היו לו כל תשובות לתמיהות שעלו. עוד עולה מתיק המשטרה כי לא נראו כל סימני פריצה או גניבה באופנוע, כי האופנוע הוזז מהמקום ועוד יותר מכך, זוהה ניסיון לשבור את לוחית הרישוי מהאופנוע, על מנת שלא ניתן יהיה לזהות מספרו. תמיהה נוספת עלתה מכך שהאופנוע, כנטען על ידי המבקש, לא היה נעול. עוד עלה מחקירת המבקש כי הוא רכב על האופנוע לפני התאונה, למרות שלא היה לאופנוע ביטוח ולא היה לו רשיון נהיגה מתאים. טענת האליבי של המבקש, לאור הממצאים בתיק המשטרה, נראית חלשה. המבקש, כך נראה, בעזרת סניגורו, העריך את סיכוייו הקלושים להוכיח טענה זו ולהוכיח כי הרכב נלקח ממנו ללא רשות ובחר בסופו של דבר להודות ולבקש התחשבות בית המשפט, בין היתר לאור הטענה כי יחויב בתשלום כספים לקרנית. בכל אלו אין כדי לבסס רשות להביא ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי ולא קיים חומר ראיות אשר בו קיימת אחיזה של ממש לטענות המבקש.

אי מתן רשות להביא ראיות לסתור לא יגרום למבקש כל עיוות דין, חוסר צדק או קיפוח. אם המבקש סבר כי קיימת לו טענה רצינית לעניין אחריותו וכי הוא יכול להוכיח כי הרכב נלקח ממנו ללא רשות, יכול היה לנסות ולהוכיח טענתו בפורום המתאים, בבית המשפט לתעבורה. גם אם קיימת "חזקת בעלות" – ניתן לסתור אותה בראיות מתאימות וניתן לנסות ולשכנע את בית המשפט לתעבורה כי החזקה אינה מתקיימת באותו המקרה. המבקש ויתר על זכותו זו וחזקה עליו כי ויתור זה נעשה לאחר ששקל את כלל השיקולים הרלוונטיים ומתוך מודעות מלאה לכך שהוא צפוי לתביעה אזרחית נוכח הרשעתו. אין מקום לאפשר לו כעת לנסות ולהוכיח את מה שיכול היה להוכיח במסגרת התיק הפלילי. אין לאפשר לו לטעון כעת טענות עליהן ויתר משיקוליו הוא.