צו מניעה זמני כנגד רב בריח בשל דמיון מטעה בין הלוגו שלה ושל מולטילוק

1.        בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגן הנשיא י' זפט), אשר דחה את בקשת המבקשות למתן סעד זמני וחייבן לשאת בשכר טרחה בסכום של 25,000 ש"ח.

2.        הבנת המחלוקת מחייבת מתן רקע קצר. חברת "רב בריח בע"מ" וחברת הבת שלה "רב בריח טכנולוגיות בע"מ" (להלן ביחד - רב בריח ההיסטורית) הן חברות שהיו בשליטתה של משפחת בחרי ופעלו בתחום ההגנה והמנעולים. פעילותה של רב בריח ההיסטורית התמקדה בשלושה תחומים עיקריים: מוצרי נעילה של דלתות; מנעולי תלייה ומוצרי הגנה ונוחות לרכב. רב בריח ההיסטורית הייתה הבעלים של סימן מסחר רשום, המכונה על ידי הצדדים "דמות איש השרירים". מדובר בסימן גרפי, המורכב מחלק תחתון, בצורה של מפתח, ומחלק עליון, בצורה של זרועות וראש אדם, כאשר הידיים מורמות כלפי מעלה ופנימה כך שהן נוגעות בראש. החלק התחתון מתמזג בחלק העליון, כך שנוצר דימוי כללי של אדם, שחלקו התחתון הוא בצורת מפתח, המניף את ידיו השריריות מעל ל"כתפיים", שהם החלק העגול שבראש המפתח, ומכופף אותן כלפי פנים לכיוון הראש. לטענת המבקשות, עליה לא חלקה המשיבה, מדובר בסימן מסחר מוכר היטב, כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן - פקודת סימני מסחר).

3.        בשנת 2000 מכרה משפחת בחרי את הפעילות העסקית בתחום מנעולי התלייה לחברה שבדית בשם Assa Abloy AB. עסקת המכירה עוצבה בצורה מיוחדת. השליטה ברב בריח ההיסטורית נמכרה לחברה השבדית. בהתאם להסכם המכירה, שינתה "רב בריח בע"מ" את שמה ל"מולטילוק בע"מ" ו"רב בריח טכנולוגיות בע"מ" שינתה את שמה ל"מולטילוק טכנולוגיות בע"מ". חברות אלו הן המבקשות בבקשה דנא (להלן יכונו שתיהן - המבקשות או מולטילוק). לצד הסכם המכירה של רב בריח ההיסטורית נחתם "הסכם מכר חוזר", לפיו מכרה מולטילוק את הפעילות העסקית בתחומי הדלתות וההגנה לרכב לחברות שהיו בשליטת משפחת בחרי (להלן - תשלובת רב בריח). בידי מולטילוק נותר התחום של מוצרי נעילה. בהסכם המכירה, וכן בגדר הסכם שנחתם ביום 4.11.02, הוסדרה בין היתר סוגיית השימוש בשמות "רב בריח" ו"מולטילוק" ובסימן המסחר של דמות איש השרירים. באשר לדמות איש השרירים, נקבע כי לכל אחת מן החברות זכות שימוש בלעדית בסימן זה בתחום הפעילות שלפי הסכמי המכירה נמסר לידה. הווה אומר, מולטילוק זכאית לעשות שימוש באופן בלעדי בסימן דמות איש השרירים בתחום מוצרי הנעילה ואילו תשלובת רב בריח זכאית לעשות שימוש בסימן זה באופן בלעדי בתחומי הדלתות וההגנה לרכב. בשנת 2008 נקלעה תשלובת רב בריח להקפאת הליכים ומונה לה נאמן. במסגרת הליכי השיקום, נמכרה הפעילות בתחום הדלתות לקבוצה של רוכשים, שהקימה את המשיבה, חברת רב בריח (08) תעשיות בע"מ. בין היתר, עברו זכויותיה וחובותיה של תשלובת רב בריח בדמות איש השרירים, בנוגע לתחום פעילות זה, למשיבה. הפעילות בתחום ההגנה לרכב נמכרה למולטילוק.

4.        הרקע לעימות הנוכחי בין הצדדים הוא מהלך של מיתוג מחדש שעוברת המשיבה. כחלק מן המהלך עוצב עבור המשיבה לוגו המכונה על ידה "לוגו המגן והלפיד" (להלן - הסימן החדש). המשיבה הגישה בקשה לרישום הסימן החדש כסימן מסחר ואף החלה לעשות בו שימוש במגוון של מוצרים, בין היתר בתחומים אשר בהם על פי ההסכמים נאסר עליה לעשות שימוש בדמות איש השרירים. מדובר בסימן המורכב מרקע בצורת "מגן" משולש בצבע כהה, שעליו מצוירת צורה של "לפיד" בצבעים בהירים. קווי המתאר הכלליים של ה"לפיד" - כיוון ה"זרימה" שלו - מזכירים במידה מסוימת את דמות איש השרירים, אף כי ישנם הבדלים לא מעטים בפרטים. כך למשל, החלק התחתון של ה"לפיד", המקביל ללשון של ה"מפתח", רחב יותר ואין בו צורה של שיניים. ה"זרועות" של הלפיד הינן בצורה של עיגול, בשונה מזרועותיו של איש השרירים המזכירות ידיים, אם כי המוטיב של זרועות היוצאות מן ה"כתפיים" כלפי מעלה ולכיוון ה"ראש" נשמר. ה"ראש" של הלפיד שונה בצורתו ואינו מחובר לגוף אלא תלוי מעט מעליו, בשונה מן המצב בדמות איש השרירים. לנוחות הקורא, נציג את שני הסימנים כשהם האחד ליד השני:

                 סימן "איש השרירים"                           הסימן החדש

לטענת מולטילוק, ה"לפיד" אינו אלא וריאציה של דמות איש השרירים, תוך "הפשטה וטשטוש של האלמנטים הפיגורטיביים" שלה (סעיף 25 לבקשת רשות הערעור). מולטילוק מוסיפה וטוענת, כי לקוחות שייחשפו לסימן החדש עלולים לטעות ולסבור כי מדובר בגרסה חדשה של הסימן המוכר של דמות איש השרירים. לטענת המשיבה, לעומת זאת, אין כל דמיון בין שני הסימנים, וכל אחד מהם משדר מסר שונה. המבקשות הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה ולצידה בקשה לסעד זמני, בין היתר שיאסור על המשיבה לעשות שימוש בסימן החדש. בית המשפט (כבוד סגן הנשיא י' זפט) דחה את הבקשה לסעד זמני, לאחר שקבע כי לא קיים דמיון מטעה בין הסימן החדש לבין הסימן של דמות איש השרירים.

           מכאן הבקשה לרשות ערעור, בה החלטתי לדון כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה.

5.        יחד עם הבקשה לרשות ערעור הגישה מולטילוק בקשה להבאת ראיה נוספת. הראיה שמבוקש להציגה היא כתבה שפורסמה בעיתון גלובס, בה מובא ראיון עם המעצב פיליפ בולקיה (להלן - בולקיה), שעיצב את הסימן החדש עבור המשיבה. יצוין, כי בבית המשפט המחוזי הגיש בולקיה חוות דעת מומחה מטעמה של המשיבה, בה טען כי הסימן החדש אינו דומה לדמות איש השרירים. הכתבה בעיתון גלובס התפרסמה כשבועיים לאחר שניתנה ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור. כותרת הכתבה היא "10 טיפים למיתוג", ומובאת בה משנתו של בולקיה ביחס לנושאים שונים הקשורים למיתוג. הנושא העשירי נוגע לצורך לרענן מותגים מוכרים תוך שמירת ה"נכסיות" שהם צברו. כדוגמה, מובאת יצרנית הדלתות "רב בריח" ומהלך המיתוג מחדש שהיא עברה. לטענת מולטילוק, מן הכתבה ניתן להבין כי בולקיה מודה שהסימן החדש הוא למעשה מתיחה ורענון של דמות איש השרירים. העתק מצולם של הכתבה צורף במעטפה חתומה כנספח לבקשה להבאת ראיות. דא עקא, בגוף הבקשה להבאת הראיה הנוספת שולב צילום של החלק בכתבה המתייחס למיתוג של רב בריח. למעשה, כל החלק הרלוונטי של הראיה הנוספת גלוי לעינו של מי שקורא את הבקשה להבאת ראיה, למרות שהראיה עצמה צורפה במעטפה סגורה, לכאורה על מנת שלא תיחשף אלא אם יוחלט להתיר את הגשתה. יתרה וחמורה מזו, בגדר בקשת רשות הערעור התייחסה מולטילוק לראיון עם בולקיה בהדגשה ותוך הבאת ציטוטים מגוף הכתבה (סעיפים 10 ו-38 לבקשת רשות הערעור).

6.        המבקש להסתמך בטענותיו בפני ערכאת הערעור על ראיה שלא הייתה בפני הערכאה הדיונית נדרש להגיש בקשה להבאת ראיות נוספות באופן הקבוע לשם כך בדין (ראו, תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי), והנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92). כל עוד אין החלטה שיפוטית המתירה את הגשת הראיות הנוספות, אין בעל הדין רשאי להסתמך עליהן בטיעוניו. על פי הנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92 הנזכרת, בקשה להבאת ראיה  נוספת "תציין עיקר מהותה של הראיה בלי לצרפה..." (סעיף 1 להנחיה). הנחיה זו מבקשת לאזן בין הצורך שלא לחשוף את בית המשפט לראיה שטרם הוחלט שיש לקבלה לבין הצורך ליתן לבית המשפט מושג על טיב הראיה שצירופה מבוקש, וזאת לצורך הכרעה בבקשה להבאת הראיה. מולטילוק לא פעלה כנדרש ממנה. אף אם אניח כי צירוף ראיה לבקשה להבאת ראיות נוספות במעטפה חתומה הינו תקין, הרי מולטילוק לא הסתפקה בכך. כאמור, בגוף הבקשה להבאת ראיה נוספת שולב צילום של החלק הרלוונטי בכתבה. למעשה, ניתן לומר כי מולטילוק צירפה את הראיה הנוספת לבקשה, בניגוד לנוהל הנדרש לפי הנחיית הנשיא. הכנסת הכתבה למעטפה חתומה, כאשר כל החלק הרלוונטי ממנה מופיע כצילום בגוף הבקשה להבאת ראיה, הינה בבחינת התחכמות ועולה כדי חוסר תום לב. כאמור, מולטילוק אף הגדילה לעשות והתייחסה בטענותיה בגדר בקשת רשות הערעור לראיה שצירופה התבקש. אין מדובר באזכור כללי של העובדה שהוגשה בקשה להבאת ראיה נוספת ושל טיב הראיה. בבקשה לרשות ערעור הביאה מולטילוק ציטוטים מן הכתבה, תוך הדגשת המילים, והתייחסות למשמעות העולה לשיטתה מדבריו של בולקיה. התנהלות דיונית זו הינה חמורה ומחייבת תגובה שיפוטית ראויה. מן הראוי שלא להיענות לבקשה להבאת ראיה נוספת ולא להתייחס לחלקים בבקשה לרשות ערעור הנסמכים על הראיה הנוספת. בהקשר זה אוסיף, כי גם לגופם של דברים ספק אם יש בראיה הנוספת כדי להועיל למולטילוק. זאת, שכן על פני הדברים ניתן להבין את דבריו של בולקיה כמתייחסים באופן כללי לרענון המותג "רב בריח" ולא לזיקה בין הסימן החדש לבין דמות איש השרירים. בנסיבות העניין, אין להסתפק בדחיית הבקשה להבאת ראיה נוספת כתגובה על הליקויים שנפלו באופן הגשת הבקשה. להתנהלותה הדיונית של מולטילוק תהיינה השלכות נוספות, אשר תפורטנה בהמשך (פיסקאות 14-13 להלן). אוסיף, כי המשיבה הגישה גם היא בקשה להבאת ראיות נוספות, המתייחסת להליך אחר המתנהל בין הצדדים. אף בקשה זו אינה עומדת בכללים לגבי הגשת בקשה להבאת ראיות נוספות עליהם עמדנו, אם כי בצורה פחות חריפה. לעובדה שגם התנהלותה הדיונית של המשיבה בסוגיה זו לא הייתה כשורה תהא נפקות, אשר תפורט אף היא בהמשך (פיסקה 14 להלן).

           נפנה עתה לדון בבקשת רשות הערעור עצמה.

7.        בבקשת רשות הערעור וכן בכתבי הטענות שהוגשו בבית המשפט המחוזי ואשר צורפו כנספחים לא מבהירה מולטילוק בצורה מפורשת מהי העילה המשפטית שעליה מושתתת תביעתה. מהקשר הדברים נראה, כי תביעתה של מולטילוק נסמכת בעיקרה על טענה להפרת סימן מסחר לפי פרק ט' לפקודת סימני מסחר. יוער, כי בעלי הדין חלוקים בשאלה למי שייכת זכות הבעלות בסימן דמות איש השרירים. לטענת מולטילוק, הסימן שייך לה ואילו למשיבה יש רישיון שימוש בלבד, בתחומים עליהם הוסכם. לטענת המשיבה, הבעלות בסימן דמות איש השרירים היא משותפת. לצורך ההליך דנא, אין למחלוקת זו חשיבות. אין חולק, כי בתחומים בהם עסקינן - מוצרי נעילה וההגנה לרכב - אין המשיבה זכאית לעשות שימוש בדמות איש השרירים. ההכרעה בשאלה אם השימוש בסימן החדש עולה כדי הפרה של סימן דמות איש השרירים, לגבי התחומים בהם אין המשיבה זכאית לעשות שימוש בסימן האחרון, אינה מושפעת מהשאלה מה טיב זכותה של המשיבה בדמות איש השרירים בתחומים בהם זכאית היא להשתמש בה.

8.        הפרה של סימן מסחר היא שימוש בו על ידי מי שאינו זכאי לכך (ראו, סעיף 1 לפקודת סימני מסחר). המבחן לקיומה של הפרה, כאשר אין מדובר בסימן זהה, הוא מבחן הדמיון המטעה. היינו, יש לבחון האם הסימן המפר דומה לסימן הזכאי להגנה, עד כדי קיומו של חשש סביר להטעיה של הציבור (ראו, רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 450 (2003) וההפניות שם (להלן - עניין טעם טבע)). לצורך בחינת הדמיון המטעה פיתחה הפסיקה שלושה מבחנים עיקריים, שזכו לכינוי "המבחן המשולש": מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות; ומבחן יתר נסיבות העניין (ראו, עניין טעם טבע, עמ' 453-451 וההפניות שם). המבחן לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר זהה בעיקרו לזה הנוהג לגבי יסוד ההטעיה בעוולת גניבת העין, לפי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (ראו, ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ - עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ - עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 943 (2001); עניין טעם טבע, עמ' 450). עם זאת, קיים הבדל חשוב בין שתי העילות. בעילה של הפרת סימן מסחר נעשית השוואה בין הסימנים בכללותם, אולם במנותק ממכלול הפעילות של הנתבע. הווה אומר, ייתכן מצב בו ייקבע שקיים דמיון מטעה, על אף שפעולות מסוימות שנקט הנתבע, שהן חיצוניות לסימנים, מפיגות בפועל את החשש להטעיה. בעוולת גניבת העין, לעומת זאת, מושא הבחינה הוא התנהלותו הכוללת של הנתבע. השאלה הנבחנת היא האם יש בהתנהלות זו, בהתחשב בכל רכיביה, כדי להקים חשש סביר להטעיית הציבור (ראו, עניין טעם טבע, עמ' 451-450; ע"א 11487/03 August Storck KG נ' אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע"מ, פיסקה 16 (טרם פורסם, 23.3.08)). הבחנה זו פועלת על פי רוב לצמצומה של עוולת גניבת העין ביחס לעילה של הפרת סימן מסחר, אולם היא עשויה לפעול גם באופן הפוך. היינו, הקביעה שבגדר עוולת גניבת העין יש לבחון את מכלול מעשי הנתבע עשויה לעתים להביא להרחבת ההגנה המוענקת בגדר עילה זו על פני ההגנה הניתנת בגדר דיני סימני המסחר (ראו, רע"א 4322/09 ש.א. פורמט סחר ושירותים (1994) בע"מ נ' א.ש. שניר בע"מ, פיסקה 4 (לא פורסם, 3.8.09)).

9.        השאלה שלענייננו היא האם קיים דמיון מטעה בין הסימן החדש, לוגו המגן והלפיד, לבין סימן דמות איש השרירים. צודקת המשיבה בטענתה, כי בגדר בחינת קיומו של דמיון מטעה אין להשוות בין ה"לפיד" לבין דמות איש השרירים במנותק מה"מגן" המהווה גם הוא חלק מהסימן החדש. הבחינה צריכה להיעשות על דרך השוואה בין שני הסימנים בכללותם (ע"א 1123/04 Canali S.P.A נ' Canal Jean CO (לא פורסם, 13.1.05)). עם זאת, אין די בכך שקיימים הבדלים מסוימים בין שני הסימנים כדי להביא למסקנה כי לא קיים דמיון מטעה. בהקשר זה חשוב להדגיש שתי נקודות: האחת, הבחינה האם קיים דמיון מטעה בין שני סימני מסחר אינה נעשית בהכרח כאשר שני הסימנים מוצבים זה לצד זה. החשש להטעיה, שמפניו מגנים דיני סימני המסחר, כולל גם מצב בו נחשף הצרכן לשני הסימנים בנפרד ובמועדים שונים. על כן, גם אם כאשר מוצבים שני הסימנים זה לצד זה קיימים ביניהם הבדלים לא קטנים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי קיים דמיון מטעה. זאת, כאשר קיים חשש סביר להטעיה אם ייחשף הצרכן לסימנים בהזדמנויות שונות (ראו, ע"א 7125/98 מיפרומאל תעשיות ירושלים נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נז(3) 702, 716-715 (2003); רע"א 3581/05 שהנעל מתאימה בע"מ נ' ADIDAS-SALOMON A.G, פיסקה 3 (לא פורסם, 7.7.05)). השנייה, עשויים להיות מקרים בהם לא קיים חשש כי הציבור יטעה בין שני סימני המסחר במובן זה שהוא יחשוב כי מדובר באותו סימן מסחר, ועדיין יש לומר כי קיים דמיון מטעה. מצב כזה יתקיים כאשר ביסוד שני הסימנים ניצב "רעיון" זהה, אף אם ייצוגו הגרפי שונה, כך שקיים חשש סביר כי הצרכן יטעה לחשוב שהסימן המפר הוא וריאציה או חידוש של הסימן המוגן (עניין טעם טבע, עמ' 453; ע"א 8441/04 Unilever Plc נ' שגב (השופטת ברלינר) (טרם פורסם, 23.8.06)). השאלה מתי קיים דמיון מטעה בשל זהות רעיונית אינה תמיד פשוטה. יש להיזהר שלא להרחיב יתר על המידה את ההגנה הניתנת לסימני מסחר, כך שהיא תתפשט על כל מוטיב או מצג רעיוני בהם נעשה שימוש בגדר סימן המסחר. המבחן הוא האם הדמיון הרעיוני או הקשר האסוציאטיבי מקימים חשש כי הצרכן יסבור שמקורם של שני הסימנים אחד הוא. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיעשות תוך הסתייעות, בין היתר, במבחנים המוכרים לנו מן המבחן המשולש, כגון חוג הלקוחות בו מדובר ויתר נסיבות העניין.

10.      על רקע האמור, יש לבחון את השאלה האם במקרה שבפנינו קיים לכאורה דמיון מטעה בין הסימן החדש לבין דמות האיש והשרירים. בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בשלילה. דעתי שונה מדעתו. לשיטתי, זהו אחד המקרים בהם זהות רעיונית עולה לכאורה - ונזכור, כמובן, כי מצויים אנו בגדרי בקשה לסעד זמני - כדי דמיון מטעה. אכן מבחינה גרפית קיימים לא מעט הבדלים בין ה"לפיד" לבין "איש השרירים". לכאורה, לא קיים חשש רב כי צרכן שיצפה בסימן החדש יטעה ויחשוב כי צופה הוא באותה דמות שאותה ראה כשנחשף לדמות איש השרירים. אולם, קיים לכאורה חשש כי הצרכן יקשר את הסימן החדש לדמות איש השרירים, במובן זה שייווצר אצלו הרושם כי שני הסימנים מגיעים מאותו מקור. המתווה הכללי של ה"לפיד" והמוטיבים הרעיוניים בהם נעשה שימוש מזכירים את דמות איש השרירים, באופן שאינו נראה מקרי. קשה שלא להתרשם, כי הסימן החדש "קורץ" לדמות איש השרירים, תוך שהוא נאמן לתרשים הרעיוני הבסיסי שלו מחד ומציג מראה ויזואלי מעודכן וחדשני יותר מאידך. בנסיבות העניין, מעורר הדמיון הרעיוני חשש להטעיית הציבור, אשר עלול לסבור כי הסימן החדש הינו וריאציה מעודכנת של איש השרירים, על אף ההבדלים מבחינה גרפית בין שני הסימנים. למסקנה זו אני מגיע בהתחשב, בין היתר, בשני נתונים שיש לייחס להם משקל לא מבוטל: האחד, סימן המסחר החדש מיועד להיות בשימוש באותם שווקים בדיוק בהם נעשה שימוש בדמות איש השרירים. היינו, מדובר בפנייה לאותה קבוצה של לקוחות. עובדה זו רלוונטית לעניין מבחן חוג הלקוחות, שהינו המבחן השני בגדר המבחן המשולש, ויש בה כדי להעצים את החשש להטעיה. השני, המשיבה עצמה עושה שימוש, כדין, בדמות איש השרירים בתחומים משיקים לתחום בו מבקשת היא לעשות שימוש בסימן החדש. בכך יש כדי להגביר את החשש כי יינטע בציבור הרושם שסימן המסחר החדש קשור לדמות איש השרירים ומהווה פיתוח והתאמה שלה לשוק דומה. בנסיבות העניין, אין די בתוספת הרקע בצורת מגן כדי להסיר את החשש להטעיה (השוו, ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 894-893 (2004)).

11.      לסיום הדיון בסוגיית הדמיון המטעה אבקש להעיר שלוש הערות: ראשית, דומה שאין חולק כי דמות איש השרירים הינה סימן מוכר, כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר. הפקודה מעניקה הגנה עודפת לסימן מסחר מוכר היטב, הן כאשר מדובר בסימן רשום והן כאשר מדובר בסימן שאינו רשום (להרחבה, ראו ע"א 9191/03 V&S Vin Spirt Aktiebolag נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6) 869 (2004)). ייתכן, כי כאשר מדובר בסימן מסחר מוכר היטב נכון יהיה להרחיב את ההגנה עליו גם במובן נוסף. כוונתי למידת הדמיון בין הסימן האחר לבין הסימן המוגן שיש בה כדי להביא למסקנה כי קיים דמיון מטעה העולה כדי הפרה. כאשר הסימן המוגן מוכר היטב, ניתן לטעון כי החשש שהציבור יטעה מתעצם ועל כן גם דמיון חלש יותר בינו לבין הסימן המפר נחשב לדמיון מטעה. הכרעה בשאלה זו אינה נדרשת לענייננו ועל כן אותיר אותה בצריך עיון. שנית, שני הצדדים התייחסו לסקר צרכנים שביצעה המשיבה, כאשר כל אחד טוען למסקנות שונות העולות מן הסקר. בשלב הנוכחי של הדיון, איני סבור שניתן להסיק מסקנה חד משמעית מן הסקר. מובן, כי בפני הצדדים פתוחה הדרך להביא את טענותיהם בנוגע לסקר בגדר ההליך העיקרי. שלישית, כאמור, הגישה המשיבה בקשה להבאת ראיות נוספות. בקשה זו מתייחסת להחלטה שיפוטית שהתקבלה בגדר הליך אחר המתקיים בין הצדדים. עניינו של אותו הליך בטענות של המשיבה, כי מולטילוק עושה שימוש שלא כדין בדמות איש השרירים בתחום הדלתות. טענות אלו אינן רלוונטיות לשאלה שבפנינו, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה להבאת ראיות נוספות.

12.      ההכרעה בסוגיה של מתן סעד זמני מתקבלת, בעיקר, על דרך איזון בין שני מרכיבים המקיימים ביניהם זיקת גומלין: זכות לכאורה ומאזן הנוחות (למשל, רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ (לא פורסם, 6.6.06)). במקרה דנא, סבורני כי מאזן הנוחות אינו נוטה בצורה מובהקת לטובת מי מהצדדים. מכיוון שכך, על ההכרעה ליפול לטובת מי שזכותו נראית בשלב זה כחזקה יותר. בהיבט זה, סבור אני, כאמור, על יסוד החומר הקיים, כי סיכוייה של מולטילוק לזכות בתביעתה לצו מניעה גבוהים מהסיכויים כי התביעה תידחה. מכאן, שבאופן עקרוני קיימת הצדקה ליתן צו מניעה. אולם, יש להתחשב בנתון נוסף, והוא התנהלותה הדיונית הלקויה של מולטילוק בכל הנוגע לאופן הגשת הבקשה להבאת ראיה ולהתייחסות לראיה בגדר בקשת רשות הערעור (ראו לעיל, פיסקאות 6-5). התנהלות זו של מולטילוק אינה בגדר פגם דיוני טכני, הנובע מחוסר תשומת לב, אלא היא עולה כדי חוסר תום לב דיוני. מתעוררת השאלה אילו כלים עומדים לרשותו של בית המשפט על מנת להתמודד עם תופעה כדוגמת זו.

13.      כפי שציינתי לעיל, הפגמים שנפלו באופן הגשת הבקשה להבאת ראיה נוספת מצדיקים את דחייתה של הבקשה. אולם, סנקציה זו אינה מספיקה במקרה הנוכחי. אפשרות נוספת הינה מחיקת כתב הטענות, לפי הסמכות הקבועה בתקנה 91(א) לתקנות סדר הדין האזרחי או סילוק ההליך על הסף מחמת ניצול לרעה של ההליך המשפטי. סמכויות אלו הינן מרחיקות לכת ויש להשתמש בהן במקרים קיצוניים בלבד (השוו, בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, פיסקה 8 (הנשיאה ביניש) (טרם פורסם, 15.1.07)). במקרה דנא, מחיקת הבקשה לרשות ערעור כסנקציה על הפגמים בהתנהלותה של מולטילוק, תוך שלילה למעשה של זכותה להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, הינה צעד שאינו מידתי. כלי נוסף הנמצא בארסנל בית המשפט הינו חיוב בהוצאות. התנהלות לא ראויה של בעל דין עשויה להביא לשלילת זכותו להוצאות, מקום בו הוא זכה בדינו, ובמקרים המתאימים אף לחיובו בהוצאות לטובת בעל הדין שהפסיד. כמו כן, כאשר בעל הדין שהתנהלותו לקויה הפסיד בדינו, עשויים הפגמים בהתנהלותו להביא לכך שיושתו עליו הוצאות גבוהות מהרגיל. אפשרות אחרת היא הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה על בעל דין שהתנהל בצורה שאינה ראויה, בין אם בנוסף להוצאות לזכות בעל הדין שכנגד ובין אם בלעדיהן (ראו, תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול (לא פורסם, 24.4.2006)). אולם, גם הכלי של פסיקת הוצאות לא יהיה בו, בכל מקרה, משום מענה מספיק למחדליו של בעל דין.

14.      האמצעים השונים שפורטו לעיל, ואשר בית המשפט רשאי לעשות בהם שימוש במקרה של התנהלות דיונית בלתי תקינה, סובלים מחסרונות שונים. לעתים הם עשויים להיות מתונים מידי ולפעמים חריפים יתר על המידה. יש צורך באמצעים נוספים, הכל תוך התחשבות בנתונים הקונקרטיים. במקרה דנא, בו עסקינן בבקשה לסעד זמני ובעל הדין שהתנהלותו לוקה בחסר הוא מבקש הסעד הזמני, נתון בידי בית המשפט אמצעי נוסף. כידוע, בגדר השיקולים הנשקלים על ידי בית המשפט לעניין מתן סעד זמני, יש לשקול גם שיקולים שביושר, ביניהם תום ליבו של מבקש הסעד (ראו, תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט(1) 730, 737 (1995)). מצא בית המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום לב, רשאי הוא כאמור לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד. יחד עם זאת, אין בית המשפט מוגבל לבחירה בין שתי ברירות קצה ונתונה לו האפשרות לבור דרך ביניים, שבגדרה יינתן סעד זמני אם כי מוגבל. המגבלה יכולה לבוא על דרך צמצום היקף הסעד הזמני או על דרך תחימה של התקופה בה יהיה הוא בתוקף. בחירת האמצעי אותו ינקוט בית המשפט כלפי בעל דין שבאופן התנהלותו נפל פגם צריכה להיגזר מחומרת הפגם ומכלל נסיבות העניין.

           במקרה דנא, על אף חומרת הפגם שבהתנהלותה הדיונית של מולטילוק יש ליתן את הסעד הזמני שנתבקש בבית המשפט המחוזי, אולם לדחות את כניסתו לתוקף. זאת, בנוסף לשלילת זכותה של מולטילוק להוצאות בשתי הערכאות. כאמור, גם הבקשה להבאת ראיות נוספות שהגישה המשיבה חטאה באי עמידה בכללים, אם כי באופן פחות חמור. עובדה זו צריכה להשליך על אורך התקופה בה תידחה כניסתו לתוקף של הסעד הזמני. בנסיבות העניין, הנני קובע כי הצו הזמני ייכנס לתוקף בתום שישה חודשים מיום מתן פסק דין זה. לולא הבעייתיות בהתנהלותה הדיונית של המשיבה, הייתה תקופה זו ארוכה יותר באופן משמעותי.