בפניי תביעה לפינוי מושכר בהתאם לפרק ט"ז4 של תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות).
2. בתביעה נטען, כי התובעת הינה בעלת זכויות חכירה מהוונת בדירת שני חדרים ברח' שבטי ישראל 14, גבעת אולגה (להלן: "הדירה" או "המושכר"), אותן ירשה התובעת בהתאם לצו קיום צוואה שצורף לתביעה.
הנתבע, שהינו אחיינה של התובעת, שכר את הדירה מהתובעת בהתאם לחוזה שכירות מיום 01/08/04 לתקופה של 60 חודשים בדמי שכירות חודשיים בסך 100$ לחודש (להלן: "החוזה"). בחוזה התחייב הנתבע להחזיר את המושכר בתום התקופה וכי לא יבצע בו כל שינוי. התובעת טוענת כי הנתבע ממשיך להתגורר בדירה ואף ביצע הרחבה ללא הסכמתה.
3. הנתבע אינו מכחיש למעשה את זיקתה של התובעת לדירה, אך טוען, כי שכר את הדירה לתקופה בלתי מוגבלת "למשך כל תקופה שיחפוץ בה" ומבלי שהתובעת תהיה רשאית לפנותו (כך ממש!!). הנתבע טוען כי השקיע בדירה סכומי עתק בהסתמך על אותו סיכום בעל פה עם התובעת לפיו ימשיך לגור ללא הגבלה. לחלופין, עותר הנתבע כי התובעת תשיב לו את כל הסכומים שהשקיע בדירה כתנאי לפינוי.
4. בדיון שהתקיים בפניי שמעתי את התובעת, אחיה ש. א. (להלן: "ש."), אחותה הגב' ר. ב. א. (להלן: "ר."), הנתבע, אמו הגב' ח. א. (להלן: "ח.") ואת מר ג. ע. (להלן: "ג.").
לאחר הדיון הגישו ב"כ הצדדים סיכומי טענותיהם בכתב.
דיון והכרעה
5. לאחר ששמעתי את העדים כולם, התרשמתי מהופעתם בפניי ונתתי דעתי לדבריהם ולראיות הנוספות שהונחו בפניי ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני ב"כ הצדדים בכתבי הטענות לרבות בסיכומים, שוכנעתי שיש לקבל את התביעה ולהורות על פינוי הנתבע מהדירה באופן מידי ולא יאוחר מאשר 30 יום מהיום.
אומר מיד, כי נוכח התרשמותי מהעדים, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת ועדיה, שכן עדויות אלה הותירו רושם אמין ביותר ומצאתי שהן מההימנות ועולות בקנה אחד עם שאר הראיות שהונחו בפניי.
6. למעשה, אין חולק כי התובעת היא בעלת הזכויות בדירה, הדבר עולה מצו קיום הצוואה שצורף כנספחים א'1 ו-א'2 לתצהיר התובעת. הנתבע בעצם אינו חולק על כך, ואין בטענות שעלו בדיון לעניין אי רישום הדירה או לעניין הדיווח לשלטונות המס, כדי לשנות ממצב הזכויות.
בהיותה בעלת הזכויות בדירה רשאית הייתה התובעת להתקשר עם הנתבע בהסכם השכירות, ובאותה נשימה אומר מיד, כי משתמה תקופת השכירות על פי החוזה, זכאית התובעת מכח זכות הקניין שיש לה בדירה להשיב לידיה את החזקה בה.
7. בכגון דא, טוען הנתבע כי אין הוא חתום על הסכם השכירות ובעצם מתכחש לתקופה שצוינה בו שכן לטענתו ההסכם בינו לבין התובעת היה הסכם בעל פה לפיו רשאי לגור בדירה ככל שיחפוץ ומבלי שהתובעת תפנה אותו.
ייאמר מיד, כי אני דוחה את גרסתו זו של הנתבע מכל וכל, וקובע כממצא, כי הנתבע חתום על הסכם השכירות, כי ידע עליו וכי עליו למלא אחר כל ההתחייבויות שנכללו בו. מכל מקום, גם אם הייתי מקבל את טענת הנתבע כי לא הוא חתם על החוזה (התובעת בהגינותה מאשרת שלא נחתם בפניה אלא אביו החזיר אותו חתום), הרי שמצאתי לקבוע כי הנתבע עצמו פעל על פי ההסכם והעובדה שהאבא לא הובא כעד מטעמו מדברת בעד עצמה ויש בה כדי לחזק את ראיות התובעת וגרסתה.
יתרה מכך, וגם אם נרחיק לכת ונאמר שהחוזה אינו מחייב את הנתבע, הרי שגם בכך לא היה כדי לסייע לו, שכן אז עסקינן ב"בר רשות" שהתגורר בדירה מאז שנת 2004 דהיינו מעל שמונה שנים, ורשות זו מסתיימת לה כעת על ידי בעלת הזכויות הקנייניות בדירה.
8. זאת ועוד, ואף שתקופת השכירות שמצוינת שחור על גבי לבן בהסכם, אינה צריכה חיזוקים או הסכמות נוספות, אלא שמצאתי לקבל גרסת התובעת ועדיה, שאפילו אמו של הנתבע, ח., התחייבה כי בנה לא יגור בדירה יום אחד מעבר לתקופה הנ"ל. גם אם על פניו וככל שהייתה התחייבות כזו, אין בה כשלעצמה כדי לחייב את הנתבע (שהוא אישיות משפטית נפרדת9, אך מאחר ועסקינן ב"סיפור" משפחתי שנראה היה שכל בני המשפחה היו מעורבים בו בצורה זו או אחרת, יש גם בהתחייבותה הנ"ל של חנה כדי לפעול לרעת גרסת הנתבע ולחזק את גרסת התובעת ועדיה.
9. לא זו אף זו, ועל מנת להרחיק את עצמו מהחוזה דנן, טען הנתבע כי אמנם הוא חתם על חוזה עם דודתו (התובעת) אך מדובר בחוזה למשך שנה אחת שנעשה על מנת לאפשר לו "להוציא כסף מהצבא על שכירות"(!!). כצפוי, הסכם כאמור לא הוגש, על כן, יש לדחות את גרסתו של הנתבע בעניין זה (ובכלל) על הסף. אם נערך חוזה אחר כלשהו שלפי הנתבע תומך בטענותיו, היה זה אך טבעי כי החוזה יוגש על ידי הנתבע ואי הגשתו אומרת דרשני, בבחינת הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית.
10. הוא הדין באשר ליתר הטענות שהעלה הנתבע בנוגע לחוב שרבץ, כביכול, על הדירה לטובת ארנונה, או כי הדירה הייתה נטושה ושימשה לנרקומנים ודרי רחוב למיניהם, גם טענות אליה דינם להידחות.
טענת הנתבע בנוגע לחוב האנונה התבררה כמופרכת שעה שאישר כי התובעת עצמה היא ששילמה את החוב. הטענה בנוגע ל"נרקומנים" ש"כל לילה היו יושבים (בדירה) ומעשנים סמים" אף היא התבררה כעדות שמיעה הנסמכת על דברים שלטענתו "השכנים סיפרו". גם הטענה כי אביו לא היה מעורב בנוגע לדירה עד לאחרונה, אף היא טענה מופרכת וחסרת אחיזה במציאות ודי אם נפנה למכתבים שנשלחו לאביו וצורפו לתצהיר וגם לעדות התובעת, אחיה ואחותה.
11. טוען הנתבע עוד, כי לא רק שביצע שיפוץ בשנת 2004 עם כניסתו לדירה, אלא שהוא עשה שיפוץ נוסף, משמעותי הרבה יותר, וזאת בשים לב לסיכום עם התובעת כי לא יפנה את הדירה. בהעדר כל ראיה בעניין זה, מצאתי לדחות את הטענה ולקבוע כי לא הוכח ביצועו של שיפוץ בהיקף נרחב כפי שנטען, גם אם לשיפוץ כאמור אין כדי לשנות מקביעתי הסופית בתביעה הזו. לא זו אף זו, ואף שניתן היה לצפות כי תתייחס לאותו שיפוץ משמעותי, אלא שאמו של הנתבע, ח., לא הזכירה בעדותה עניין זה בכלל. כאן יצוין, כי אותה ח. סתרה טענתו של הנתבע כי אביו לא היה מעורב בנושא הדירה. בכגון דא, עדותן של הנתבע ושל מר ע. בעניין זה אינה מקובלת עליי.