צור ואח' נ' 012 טלקום בע"מ ואח'

החלטה

(בעניין הסדר הפשרה שבין המבקש 2 למשיבה 5)

ביום 19.1.10 הגישו המבקשים בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: "בקשת האישור"), כנגד חמש חברות תקשורת בטענה שהן מפרות את החובה לספק ללקוחותיהן שירות טלפוני חינם לטיפול בפניות בגין תקלות, כפי שמחייב הרישיון שניתן להן.

ביום 24.2.11 הגישו המבקש 2 (להלן: "המבקש") והמשיבה 5 (להלן: "המשיבה") (להלן: "הצדדים") בקשה לאישור הסדר פשרה (להלן: "הסדר הפשרה").

בדיון שהתקיים ביום 17.4.11 הוריתי לצדדים לתקן את הסדר הפשרה כך שיובהר כי ההסדר חל גם לגבי מנויים שאינם מנויים כיום באקספון.

ביום 1.8.11 הוגש הסדר פשרה מתוקן. ביום 8.8.11 הוריתי על פרסום הודעה בהתאם להוראת סעיף 18(ג) בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "החוק").

ביום 21.12.11 הודיע ב"כ היועץ המשפטי לממשלה כי הוא אינו מתנגד לאישור הסדר הפשרה וכי הוא מותיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט. ביום 21.12.11 הודיעו הצדדים כי לא התקבלו התנגדויות מחברי קבוצה להסדר הפשרה.

מעיון נוסף בהסדר הפשרה ובבקשת האישור הסתבר כי הקבוצה המוגדרת בהסדר הפשרה (ציבור הלקוחות של המשיבה שהתקשרו למוקד מיום 15.12.04 עד 31.12.09) שונה ומצומצמת מהקבוצה שהוגדרה בבקשת האישור (ציבור הלקוחות של המשיבה שהתקשרו למוקד מיום 4.7.04 ועד להקמת קו חינם על פי הרישיון). על כן הוריתי לצדדים ביום 2.1.12 להבהיר מדוע לא תתוקן בקשת האישור.

ביום 18.1.12 הגישו הצדדים עמדתם. הצדדים הסבירו כי התקופה עליה חל ההסדר קוצרה נוכח העובדה שאמנם הרישיון ניתן למשיבה ביום 4.7.04 אולם המשיבה החלה לעבוד ולספק שירותים בפועל רק ביום 15.12.04 או בסמוך לכך, שכן אישור הפעלה ניתן לה ביום 10.11.04. לעניין השינוי בתאריך שעד אליו חלה התובענה, לא ניתן הסבר. לטענת הצדדים, סעיף 18(ז) בחוק אינו חל בעניינו הואיל ואין מדובר "בהגדלת התקופה או גודל הקבוצה אלא בצמצום התקופה שנכללה בבקשת האישור" (סעיף 4 להודעת הצדדים מיום 18.1.12).

הסדר פשרה המקטין את הקבוצה מוציא למעשה חברי קבוצה שנכללו בבקשה. השאלה הדורשת הכרעה היא האם זכאים צדדים, במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, להגיע להסדר פשרה לסיום בקשת האישור, כאשר הקבוצה בשמה הוגש הסדר הפשרה קטנה או מצומצמת מהקבוצה בשמה הוגשה בקשת האישור.

דיון

9. סעיפים 18 ו-19 בחוק מסדירים את סמכותו של בית משפט לאשר הסדרי פשרה. תכליתם של סעיפים אלו היא לוודא שמירה על האינטרסים של כלל חברי הקבוצה, ובין היתר שההסדר יהיה ראוי והוגן מבחינת עניינם של חברי הקבוצה ושינתן פיצוי הולם לקבוצה במסגרת ההסדר אליו הגיעו הצדדים (לבעיית הנציג בהסדר פשרה בתובענות ייצוגיות ר' אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 12-10 (תשע"א)). אין ספק שתפקידו של בית המשפט בעניין אישור הסדרי פשרה מחייב אותו להבטיח את טובת הקבוצה. זאת גם משום שמשאישר בית המשפט הסדר פשרה, נוצר מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה עליהם חל ההסדר (ר' תקנה 12(א)(9) בתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010).

10. אישור הסדר הפשרה לגבי קבוצה מצומצמת מזו שמוגדרת בבקשת האישור, משמעה, אישור הסדר פשרה לגבי חלק מהקבוצה שבשמה הוגשה בקשת האישור. במקרה מעין זה, הדיון באשר לחלק מהקבוצה עליו חל הסדר הפשרה מסתיים ואילו בקשת האישור צריכה לכאורה להמשיך להתברר ביחס לאותו חלק של הקבוצה שאינו נכלל בהסדר הפשרה.

11. ואולם, לא לכך מכוונים הצדדים בהסדר נושא הדיון. הצדדים שלפניי מבקשים להביא את התובענה לסיומה באמצעות הסדר פשרה החל רק על חלק מהקבוצה שהוגדרה בבקשת האישור. לדעתי - דבר זה אפשרי, אם בכלל, רק לאחר תיקון בקשת האישור והתובענה ואסביר.

12. החוק מסדיר את המקרה שבו מבקשים צדדים לכלול בהסדר עילות או חברי קבוצה שלא נכללו בבקשת האישור וקובע בסעיף 18(ז)(1):

"(ז)הסדר פשרה לא יכלול –

(1)עילות תביעה, בעלי דין או חברי קבוצה, אשר לא נכללו בבקשה לאישור או בהחלטה על אישור התובענה הייצוגית; ואולם אין בכך כדי לגרוע מזכותו של בעל דין לבקש מבית המשפט רשות לתקן את הבקשה לאישור או את התובענה הייצוגית, לפי כל דין;".

ברור שנוכח העובדה שהסדר פשרה מהווה מעשה בית דין לגבי הקבוצה שבהסדר לא יתכן כי זה יחול על מי שלא נכלל בבקשת האישור. החוק מבטיח את זכויות הקבוצה בין היתר בכל הנוגע להסדר פשרה, בסעיפים שונים:יידוע באמצעות רישום בפנקס (סעיף 6 בחוק), אישור בית המשפט, התנגדויות להסכם והודעה על יציאה מהקבוצה (סעיף 18 בחוק). מי שלא נכלל בקבוצה ממילא לא יובטחו זכויותיו בכל הדרכים הנ"ל ועל כן נקבעו הוראות סעיף 18(ז)(1).

"כוונת ההגבלה הזו היא למנוע מהצדדים, ובעיקר מהנתבע, להשיג באמצעות הסדר הפשרה השתק נגד תביעות עתידות שלא נכללו בתובענה הייצוגית שאושרה.

החשש הוא שהתובע והנתבע ישתמשו בתובענה הייצוגית באופן שיפגע בזכויותיהם של תובעים - בין אלה שהתובענה הייצוגית אושרה רק לגבי חלק מעילות התביעה שעומדות להם ובין אלה שכלל לא נכללו בבקשת האישור. כפי שהוסבר לעיל, כוח המיקוח של התובע המייצג נשען על האיום המרחף על ראשו של הנתבע לאחר אישור התובענה כייצוגית. כוח מיקוח זה מתקיים רק לגבי עילות תביעה, בעלי דין (לרבות נתבעים) וחברי קבוצה שנכללו בהחלטת האישור. לגבי אחרים אין איום וממילא גם אין כוח מיקוח. יתרה מזו: כאשר אישר בית המשפט את התובענה כייצוגית, הוא עשה זאת לגבי העילות, הנתבעים וחברי הקבוצה שנכללו בהחלטת האישור; הוא לא התכוון שהחלטתו תחייב או תזכה נתבעים ותובעים אחרים או שתכלול עילות תביעה נוספות.