צברי נ' הלאומית לשיכון בישראל בע"

החלטה

1.המבקש עותר להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בנתניה מיום 30.7.12 בתיק תא"ח 43154-07-11 בו נקבע כי עליו לפנות את דירת המשיבה נשוא התביעה (להלן: "הדירה").

2.הדירה הינה דירה בדיור הציבורי בה התגוררה המנוחה צביה טוך ז"ל (להלן: "המנוחה") שנפטרה ב-27.11.10.

המבקש טען כי היה ידוע בציבור של המנוחה, וכי התגורר עימה בדירה מאז שנת 2000 ועד פטירתה, ולפיכך קיימת לו זכות של "דייר ממשיך" לפי הוראות סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998.

3.בפסק הדין נשוא בקשה זו נדחו טענותיו של המבקש ונקבע כי לא הרים את נטל ההוכחה להוכיח את טענתו שהתגורר בדירה עם המנוחה וכי היה ידוע בציבור שלה.

4.בבקשתו להארכת מועד טוען המבקש כי פסק הדין התקבל אצל באת כוחו ביום 11.9.12, כי לא יכול היה להגיש ערעור ללא הסתייעות בסיוע המשפטי, וכי מייד לאחר מכן פנה ללשכת הסיוע המשפטי ונקבע לו ראיון ביום 25.10.12. מייד לאחר מכן פנה ללשכת הסיוע המשפטי ונקבע לו ראיון ביום 25.10.12. לאחר הראיון והמצאת מסמכים שהתבקשו על ידי הסיוע המשפטי להוכחת מצבו הכלכלי נפתח לו תיק ביום 30.10.12 בלשכת הסיוע המשפטי. רק ביום 2.4.13 קיבל המבקש אישור לייצוגו על ידי לשכת הסיוע המשפטי, ופעל בזריזות להגשת הערעור ובקשה זו ביום 7.4.13.

המבקש הוסיף וטען לסיכויי ערעור טובים במיוחד כאשר פסק הדין ניתן על יסוד המסמכים והתצהירים שהיו בתיק (לפי הסכמה דיונית שהושגה), ולטענתו התעלם בית המשפט בפסק הדין מהלכות שונות אשר הצדיקו קבלת גרסת המבקש ודחיית התביעה נגדו.

5.המשיבה טענה כי המבקש לא גילה לבית המשפט כי ביום 17.3.13 פונה מהדירה. כן טענה כי מועד פינויו של המבקש נדחה מטעמים הומניטריים לבקשתו של המבקש, אך בשום שלב עד סמוך מאד למועד הפינוי בפועל, לא גילה המבקש כי פנה ללשכת הסיוע המשפטי בעניין הגשת ערעור והוא ממתין לתשובתם. כן נטען כי המבקש לא הגיש בקשה להארכת מועד ואף לא בקשה לעיכוב ביצוע, למעט ללשכת ההוצל"פ, זמן קצר לפני ביצוע הפינוי.

המשיבה טענה כי הדירה מצויה כעת בהליכי שיפוץ ואכלוס לזכאים בדיור הציבורי.

כן טענה המשיבה כי סיכויי הערעור נמוכים, במיוחד נוכח ביקורי המעגל בהם הצהירה המנוחה כי היא גרה לבדה ותצהיר עליו חתמה בעניין זה.

6.להארכת מועד להגשת ערעור נדרש טעם מיוחד, לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הנדרש לגבי כל מועד שנקבע בחיקוק.

7.        שני שיקולים עיקריים ניצבים בפני בית המשפט עת בוחן הוא בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור או ערעור. השיקול האחד הינו הנסיבות שגרמו לאיחור, והשני הוא סיכויי ההליך.

8.        הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נובע מסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין. לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת [בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996)].

9.        זאת ועוד, ככל שהאיחור ארוך יותר, ייטה בית המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד, הגם שאף כאשר מדובר באיחור קל, לא תינתן הארכת מועד כדבר שבשגרה, אלא אם כן הוכיח המבקש קיומם שלטעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה [בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (פורסם בנבו, 23.8.06)]

           עוד נקבע בפסק הדין הנ"ל כך:

"טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין".