צבי נ' עזרא ואח'

החלטה

הבקשה וטענות הצדדים

1.בפני בקשת הנתבעים, להתיר הבאת ראיות לסתור את החלטת הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), מיום 8.3.09, אשר קבעה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 46.14%, בזיקה לתאונת הדרכים מיום 6.10.06 (להלן: "התאונה").

2.העובדות הצריכות לעניינינו;

התובע יליד 1949, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 6.10.06. כתוצאה מהתאונה סבל התובע מחבלות בראש ובפלג גופו הימני. התובע נבדק בבית חולים "מאיר" והופנה לקבלת טיפולי פיזיותרפיה. ביום 22.11.06, עת הגיע למכון הפיזיותרפיה, לצורך קבלת הטיפול הראשון, נפל התובע ואיבד את הכרתו. התובע אובחן כסובל מאירוע מוחי.

3.התובע נבדק על ידי ועדות רפואיות אשר קבעו כדלקמן:

ועדה רפואית בדרג ראשון מיום 5.6.08 קבעה: "מדובר בתובע שעבר ת. דרכים ב- 10/06 בה נפגע כהולך רגל בגב, גפיים ובראש. הוא סוכם בחדר מיון כסובל מחבלת ראש קלה ו- C.T. מוח היה תקין ושוחרר לביתו. חודש לאחר מכן עבר ארוע מוחי שתחילתו ככל הנראה במהלך טיפול פיזיוטרפי שניתן בעקבות התאונה הנדונה... כיום עיקר מוגבלותו נובעת מהאירוע המוחי ולא מנזקים ישירים שנגרמו בעקבות התאונה והשאלה העומדת בפני הוועדה הינה הקשר הסיבתי בין הארוע המוחי לתאונה הנדונה, מאחר וקיימים לדעת הוועדה עדויות מספיקות בספרות בקשר לתרומת חבלת ראש קלה להתפתחות אירוע מוחי, על רקע גורמי סיכון קודמים ומאחר וזה המקרה הנדון, קיים קשר סיבתי ישיר של גרימה בין התאונה הנדונה לאירוע המוחי חודש אחר כך... לדעת הוועדה לתאונה הנדונה תרומה חלקית בגרימת נכות כוללת זו בשיעור של מחצית וגורמי הסיכון המחצית הנותרת..". בסופו של יום, הועדה קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 50% מתוכם ייחסה 25% נכות לתאונה ו-25% נכות לגורמי הסיכון שאינם קשורים לתאונה. לאחר הפעלת תקנה 15, נקבעה נכותו של התובע בשיעור של 38%.

4.המל"ל הגיש ערעור על קביעת הועדה הרפואית. ועדה רפואיות לעררים מיום 8.3.09 דחתה את ערעורו של המל"ל וקבעה: "הועדה עברה שוב על כל התיעוד הרפואי ועל חוות הדעת השונות ומסקנתה היא: בהתייחס לערר המוסד, לא ניתן לשלול קשר סיבתי בין האירוע ובין התאונה הנדונה וכאשר מדובר בחבלת ראש ואפילו מינורית באם המנגנון צליפת שוט או במנגנון של חבלה צידית (רוטציה) תתכן בהחלט העתקת תסחיף מטרומבוס קיים והתפתחות אירוע מוחי מאוחר יותר שלא היה קורה לולא החבלה הנדונה, אי לכך האוטם ותוצאותיו הינם מוכרים בגרימה בגין התאונה" ובהמשך: "מבחינת הגרימה הועדה לא מצאה כל תיעוד רלוונטי לבעיה מוחית וקיום גורמי סיכון ללא כל נכות אינם מהווים מצב קודם, ואין לנכות מצב קודם שאינו מזכה בנכות כשלעצמו לכן כל הנכות תיזקף לחובת התאונה הנדונה". בהתאם לקביעה זו, העמידה הועדה הרפואי לעררים את נכותו של התובע על שיעור של 46.14% ולאחר הפעלת תקנה 15 במחצית, נקבעה נכות בשיעור של 70%.

5.התובע הגיש בקשה להכרה בהחמרה בעקבות נפילה ושבר ברגל ימין. ביום 29.12.09 דנה הוועדה הרפואית בבקשה להכרה בהחמרה וקבעה כי אין החמרה במצבו של התובע. התובע הגיש ערר על הקביעה האמורה וביום 8.3.10 קבעה ועדה רפואית לעררים כי אין החמרה במצבו של התובע.

6.קביעת הועדה הרפואית של המל"ל, מחייבת לצרכי תביעה זו, מכח סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

7.הנתבעים עותרים להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית לעררים שכן לטענתם אין קשר סיבתי בין התאונה לבין האירוע המוחי בו לקה התובע. לטענת הנתבעים, עצם העובדה שהמומחים מטעם המל"ל, אשר בדקו את התובע, התלבטו בעניין קביעת נכותו והקשר הסיבתי שבין התאונה לאירוע המוחי כמו גם העובדה כי המומחים ציינו שהתובע היה בעל גורמי סיכון משמעותיים שיתכן וגרמו לארוע המוחי,מלמדת כי קביעת הוועדה הרפואית הינה בעייתית ויש למנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי אשר יחווה בסוגיה. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי במקביל לתביעה זו מתנהלת בין הצדדים תביעה לתשלום תגמולי ביטוח (ת.א 1199910/09 – קבוע בפני כב' השופט בשן), במסגרתה הוגשו מטעם הצדדים חוות דעת סותרות לפיכך ראוי לטענתם לאחד את הדיון בשתי התביעות ולמנות מומחים שיכריעו במחלוקת. עוד טוענים הנתבעים כי במסגרת ההליכים במל"ל הסתמך התובע על חוות דעת רפואית מטעמו בעוד שהנתבעת הייתה מנועה מלהציג חוות דעת מטעמה בפני הוועדות הרפואיות.

8.התובע מתנגד לבקשה וטוען כי בנסיבות העניין לא מתקיימים טעמים המצדיקים הבאת ראיות לסתור. לטענתו, כבר בוועדה הראשונה מיום 25.8.08 נקבע כי קיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין האירוע המוחי והחלטה זו ניתנה לאחר שחברי הוועדה בחנו את הסוגיה בקפדנות וקיימו ישיבה נפרדת ללא נוכחות התובע ביום 5.6.08 וכי במסגרת הערר שהוגש על ידי המל"ל, בחנה הוועדה הרפואית לערערים את הנושא בשני דיונים נפרדים בהם העמידה את מסקנות המומחה מטעם התובע אל מול נסיבות המקרה ועברו הרפואי של התובע ובסופו של יום פסקה כי אכן קיים קשר סיבתי בין התאונה לארוע המוחי. עוד טוען התובע כי לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות מתן רשות להבאת ראיות לסתור שכן הועדה הרפואית לעררים הפעילה שיקול דעת עצמאי ובחנה לעומק את שאלת הקשר הסיבתי. התובע מוסיף וטוען כי אין בעצם העובדה שהוצגה בפני הוועדה הרפואית לעררים חוות דעת מטעם התובע כדי להוות שיקול המצדיק הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה שכן הוועדה הרפואית לא אימצה את מסקנות חוות הדעת ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי אלא לאחר בחינת המקרה לפרטיו ולגופו.

דיון

9.סעיף 6 ב' סיפא לחוק, קובע כי: "בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו".

10.הלכה היא כי היתר להבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה על פי דין, ינתן רק במקרים חריגים ומיוחדים. הפסיקה הצביעה על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור; טעמים משפטיים, כגון שההליך בו נקבעה הנכות על פי דין, היה נגוע בפגם מהותי, דוגמת תרמית או פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או טעמים עובדתיים כגון מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע, מאז נקבעה נכותו על פי דין, ראה לעניין זה, בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט (4) 505, ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה (4) 77, שם נפסק: "על פי נוסח הסיפא לסעיף 6 ב' לחוק יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד... "

11.לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה והתגובה ובדו"חות הועדות הרפואיות של המל"ל, סבורה אני כי דין הבקשה להידחות.

12.עצם העובדה שהועדה הרפואית לערערים, ראתה לדחות את ערעור המל"ל וקבעה כי הנכות במלואה נובעת מהפגיעה תולדת התאונה ולא ממצבו הרפואי של התובע, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור.

הטענות ונימוקי הערר שהוגש על ידי המל"ל, נבדקו ונבחנו על ידי הועדה הרפואית לעררים אשר נימקה את קביעותיה בדבר קיום קשר סיבתי בין מצבו של התובע לבין התאונה, באופן ברור ומפורט. שאלת הקשר הסיבתי בין מצבו של התובע לבין התאונה, הינה שאלה שברפואה הנתונה להחלטתה של הועדה הרפואית, ראה לעניין זה; רע"א 5608/90 קורנהיל חברה לביטוח בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מו (2) 107: "קביעת דרגת נכות לפי כל דין יש בה לחייב לא רק לעניין שיעור הנכות, אלא גם לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות..."

זאת ועוד, העובדה שהועדה הרפואית לעררים ראתה שלא לקבל את קביעת הועדה הרפואית מהדרג הראשון בדבר ניכוי מחצית מהנכות בגין גורמי סיכון מהם סבל התובע, אינה מהווה טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור וראה לעניין זה; רע"א 2592/01 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' חג'ג' (לא פורסם, 8.5.01), שם נקבע מפי כב' השופט (כתוארו אז) אור, כדלקמן: "קביעותיה של ועדת ערר, מטבעה של וועדה כזו, יכול שיהיו שונות מאלה של הועדות שקדמו לה, ואין בשוני זה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, אפשרות הניתנת במקרים מיוחדים וחריגים בלבד...".

13.אשר לטענת הנתבעים בדבר הסתמכות הועדה הרפואית על חוות דעת מטעם התובע, סבורה אני כי בנסיבות העניין, אין בטענה זו כדי להצדיק היתר להבאת ראיות לסתור.