פסק דין
1.בפני תביעה כספית לחייב הנתבעים בתשלום הנזקים שנגרמו לתובע בגין תאונת דרכים מיום 20.7.12.
2.על פי כתב התביעה, עמד התובע עם רכבו לפני רמזור אדום בצומת פולג. עת התחלף הרמזור לירוק והתובע החל בנסיעה, בלם לפתע הרכב שנסע לפניו. התובע בלם את רכבו ואולם, רכב הנתבעים, נהוג על ידי הנתבעת 2, פגע בו מאחור והדפו קדימה לרכב שלפניו.
3.הנתבעים מודים בכתב ההגנה כי רכב הנתבעים, אשר לא הספיק לעצור, פגע ברכב התובע מאחור. ואולם, הנתבעים דוחים טענת התובע כי כתוצאה מהפגיעה נהדף רכבו של הרכב שלפניו.
4.התובע פוצה על ידי חברת הביטוח שלו בגין הנזקים הישירים שנגרמו לרכבו. התובע עותר בתביעה זו לחייב הנתבעים לשלם לו את נזקיו העקיפים בהתאם לאישור הפסדים שצורף, קרי השתתפות עצמית בגין הנזק לרכב, השתתפות עצמית בגין ירידת ערך, דמי ביטוח עבור השבת היקף הביטוח לקדמותו והפסד הנחת העדר תביעות.
הנתבעת 3, חב' הביטוח שירביט, טוענת כי יש לדחות את תביעת התובע. לטענתה, הנזק בחלקו הקדמי של רכב התובע אינו קשור לתאונה נשוא התביעה. מאחר והנתבעת 3 הכירה בנזק האחורי לרכב התובע, ואף הסכימה לשלם לחברת הביטוח של התובע את כל הנזק האחורי, בטרם שולמה ההשתתפות העצמית, הרי שלא היה כל צורך בהפעלת הפוליסה של התובע ומשכך, דין התביעה להידחות.
דיון והכרעה:
5.לאחר ששמעתי בדיון בפני את עדויות שני הנהגים, אני מעדיפה את גרסת התובע על גרסת נהגת רכב הנתבעים, הנתבעת 2.
התובע העיד באופן ברור כי רכב הנתבעים פגע בו מאחור והדפו לרכב שלפניו. עוד העיד כי נהג הרכב שלפניו יצא מן הרכב ואולם, מאחר ונוכח כי לא נגרמו לרכבו נסע מהמקום מבלי שהצדדים יחליפו פרטים. גרסתו היתה אחידה, קוהרנטית ומהימנה עלי.
איני מקבלת גרסת הנתבעים לפיה לאור מיקום הנזק והיקף הנזק בחלק הקדמי הרי שלא ייתכן כי רכב התובע נפגע בחלקו הקדמי ואילו הרכב שלפניו כלל לא נפגע. יש להביא בחשבון את המרחק בין רכב התובע לרכב שלפניו בזמן הפגיעה. כמו כן, עיון בחוות דעת השמאי ובתמונות שהוצגו מעלה כי הנזק לחלק הקדמי ברכב התובע אינו גדול וכי עיקר הנזק הינו לחלקו האחורי של רכב התובע.
הנתבעת 2 אישרה בעדותה את גרסת התובע לפיה כלל לא יצאה מהרכב לאחר התאונה. משכך, אף אינה יכולה להעיד באשר לנזקים לחלקו הקדמי של רכב התובע. לא שוכנעתי מעדותה של הנתבעת 2 כי רכב התובע לא נהדף לרכב לפניו. הנתבעת 2 העידה כי היתה מבוהלת לאחר הפגיעה ומשכך, אף לא יצאה מהרכב. עוד העידה כי לא ראתה את המרחק בין רכב התובע לרכב שלפניו וכי כל הרכבים היו קרובים אחד לשני.
הנתבעת 2 העידה כי לא ראתה נהג נוסף, מלבד התובע, יוצא מרכבו לאחר התאונה. ואולם, על אף שהנתבעת 2 אישרה כי חברתה ישבה לצידה ברכב בזמן התאונה לא טרחה להביאה להעיד על מנת לחזק את גרסתה.
6.גם לו היתה מתקבלת גרסת הנתבעים לעניין הנזק לחלק הקדמי של רכב התובע, אין בכך כדי להוביל, בנסיבות העניין, לדחיית התביעה בגין נזקיו העקיפים של התובע.
התובע העיד כי נתן למוסך שיק אישי שלו, אשר זמן פירעונו כשלושה חודשים ממועד התיקון, בהנחה כי עד אז יסודר העניין בין חברות הביטוח. לטענתו, אשר לא נסתרה, פנתה חברת הביטוח שלו באופן מיידי לחב' הביטוח של הנתבעים, שירביט, ואולם, רק ביום 21/10/12, שלושה ימים לפני פירעון השיק שמסר למוסך, התקבלה תשובת חב' הביטוח לפיה נדחית הדרישה בגין הנזק לחלק הקדמי וכי הדרישה בגין הנזק לחלק האחורי מתקבלת אך בחלקה. משכך, ולאור מועד פירעונו של השיק שמסר למוסך, לא נותרה בידו ברירה והוא נאלץ להפעיל את הפוליסה.
טענת שירביט בכתב ההגנה לפיה על אף שהכירה במלוא הנזק האחורי בחר התובע להפעיל את הפוליסה, מנוגדת לאמור במכתב התשובה שלשלחה לחב' הביטוח של התובע.
ממכתב זה עולה כי מעבר לדחיית הדרישה בגין החלק הקדמי, הכירה הנתבעת 3 רק בחלק מהנזק לחלק האחורי ואף טרם הכירה בתשלום הפיצוי בגין ירידת הערך.
הפסיקה עמדה על החשיבות הרבה בקבלת עמדת המבטח בכתב, בין היתר, על מנת לאפשר למבוטח או לצד ג', לשקול ולכלכל צעדיו, בטרם יגיש תביעה לבית המשפט. (ראה למשל ת"א 25630-08 לוי נ. הראל בע"מ).
סבורני כי בנסיבות העניין, ומשנוכח התובע בעמדת חברת הביטוח כפי שהובאה בתגובתה למכתב הדרישה, לא נפל פגם בהתנהלות התובע עת בחר להפעיל את פוליסת הביטוח שלו ולאחר מכן לתבוע את נזקיו העקיפים.
7.נוכח האמור לעיל, החלטתי לקבל את התביעה ולפסוק לתובע פיצוי בהתאם לאישור