פ"ל 5004-07-14 מדינת ישראל נ' שגובניצקי

לפני בקשה להארכת פסילה מנהלית עד גמר בירור הדין בעניינו של המשיב.

1.ביום 2.7.14 נהג המשיב, שהיה באותה עת "נהג חדש צעיר", רכב ברחוב היינה ת"א ממזרח למערב ונעצר על ידי השוטר נידא דאהר בשל כך שנוסעים בחלקו האחורי של הרכב לא היו חגורים בחגורות בטיחות. בדוח הפעולה באכיפת נהיגה בשכרות ציין השוטר כי למשיב היה ריח אלכוהול "קל" מפיו. הופעתו הייתה מרושלת. המשיב התבקש לבצע בדיקת נשיפון שתוצאותיה מהוות אינדיקציה לשכרות. התוצאה לא הייתה חיובית או שלילית באופן חד משמעית אלא הצביעה על "אזהרה". בדוח פעולה שמילא שוטר זה לא צוין כי נדף מן המשיב ריח אלכוהול. השוטר רדו גולדשטיין, שותפו של השוטר נידא דהאר שהיה עמו במשמרת מילא אף הוא דוח פעולה. מדוח פעולה זה עולה כי סמוך לעצירת הרכב הבחין שוטר זה כי מן המשיב נדף "ריח חריף של אלכוהול" ועיניו היו אדומות. המשיב הסכים לבצע בדיקת נשיפה לצורך איתור אלכוהול בגופו אולם בשל כך שנהג חדש צעיר נחשב שיכור אם נמצא בגופו ריכוז העולה על 50 מ"ג אלכוהול לליטר אוויר או 10 מיליגרם אלכוהול ב-100 מ"ל דם ומכשיר הינשוף אינו ערוך למדוד באופן אמין ריכוז אלכוהול כזה, הועבר המשיב לבצע בדיקת דם. המשיב סירב בטענה כי בדיקה זו גורמת לו לחוש ברע. בעקבות זאת הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות מכוח סירוב. במקביל הוגשה בקשה זו.

2.ב"כ המשיב טוענת כי לא קיימות בחומר החקירה ראיות לכאורה לעניין חוקיות הדרישה לבצע בדיקת דם. קיומה של "אזהרה" להבדיל מאינדיקציה פוזיטיבית ממש על קיומה של שכרות בבדיקת הנשיפון, אינה עונה על דרישת "יסוד סביר" להניח כי המשיב נהג תחת השפעת אלכוהול. עוד נאמר כי סירובו של המשיב לא היה חד משמעי. הוא הסכים לבדיקת הינשוף. עוד טוענת ב"כ המשיב כי "התחממות" האירוע שגלש לפסים של אלימות ממש אינה קשורה לצריכת אלכוהול על ידי המשיב ואין לראות בכך אינדיקציה לנהיגה בשכרות. ואחרון: נטען כי המשיב פסול מזה 5 חודשים וכי הוא נוהג מזה 3 שנים מבלי שנזקפה לחובתו ולו הרשעה אחת בתעבורה. בנסיבות אלה, יש להורות על השבת רישיונו של המשיב.

3.מנגד טוען ב"כ המבקשת כי בחומר החקירה די והותר ראיות לכאורה על מנת לבסס טענה כי המשיב נהג בשכרות מכוח סירוב. אינדיקציה לכך מוצא ב"כ המבקש הן בריח האלכוהול שנדף מן המשיב, הן מהתנהגותו הפרועה והן מקריאת מכשיר הנשיפון. נטען עוד כי על פי הפסיקה, אין לחשוד בנהיגה בשכרות זכות להכתיב את טיב הבדיקה שתיערך לו על ידי השוטר לצורך גילוי אלכוהול וזאת על עוד עומדת המשטרה בדרישות החוק.

דיון והכרעה

4.כפי שצוין, המשיב היה בעת העבירה לכאורה "נהג חדש צעיר" אשר סף השכרות הקבוע לגביו נופל מזה שנקבע ביחס לנהגים אחרים. מכשיר הינשוף מתקשה להפיק תוצאה אמינה בסף שכרות כה נמוך. נתונים אלה מעוררים את השאלות הבאות: אחת, האם לשוטר קיימת זכות לקבוע עבור חשוד את סוג הבדיקה לגילוי שכרות? ; והשנייה – ככל שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם במקרה דנן היה מקור סמכות לדרוש מן המשיב לבצע בדיקת דם, למרות הסכמת המשיב לבצע בדיקת ינשוף?

5.אין חולק כי על פי הפסיקה, שוטר המבקש לערוך לחשוד בשכרות בדיקה, אינו כבול לסוג הבדיקה שהחשוד מעוניין בה ( ראו: רע"פ 8624/11 עזרא אליסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.11); וגם רע"פ 5317/12 איתי כץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.07.12)). במלים אחרות, העובדה שהמשיב הסכים לבצע בדיקת נשיפה אין בה כדי לכבול את עורך הבדיקה לבצע בדיקה זו ולא בדיקה אחרת, כמו בדיקת דם. יתרה מזו, החשש כי בדיקת הנשיפה לא תפיק תוצאה אמינה וודאי מהווה שיקול רלוונטי וענייני של השוטר לא לבצע בדיקת נשיפה אלא לבחור בביצוע בדיקה אחרת, כפוף לכך שקיימת סמכות בדין לדרוש ביצוע אותה "בדיקה אחרת". האם במקרה שלפנינו היה השוטר מוסמך לדרוש ביצוע בדיקת דם? סעיף 64 ב (ב) לפקודת התעבורה מסמיך שוטר לדרוש מחשוד בנהיגה בשכרות דגימת דם או דגימת שתן "אם היה לו חשד סביר כי הוא שיכור". מעיון בדברי ההסבר לחוק עולה כי "מתן דגימת שתן הוא אחד מסוגי ה"חיפוש החיצוני" כהגדרתו בחוק החיפוש, ומתן דגימת דם הוא סוג של "חיפוש פנימי" כהגדרתו בחוק האמור. תנאי לחיפוש לפי חוק החיפוש הוא קיומו של יסוד סביר לחשד כי בגופו של חשוד נמצאת ראיה. תנאי זה מתקיים בענייננו כאשר יש לשוטר חשד סביר כי הנוהג ברכב או הממונה על הרכב שיכור" (ראה: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 67) (בדיקת שכרות), התשס"ה – 2005, ה"ח הממשלה, מס' 154, עמ' 518, 521).

מהו אותו "חשד סביר" ?

ברע"פ 10140/09 בן חיים (לא פורסם) הוסבר כי: "מבחן החשד הסביר הוא בעיקרו מבחן אובייקטיבי שבו נדרש ביהמ"ש להעריך את סבירות שיקול דעתו של השוטר שערך את החיפוש לשם הכרעה בשאלת חוקיות החיפוש...  יחד עם זאת, התנאים בהם יתקיים חשד סביר המצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי אינם ניתנים להגדרה ממצה וחד-משמעית. יישום המבחן מבוסס על נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, על המידע שהיה בידי השוטר בעת עריכת החיפוש ועל ניסיונו ושיקול דעתו המקצועיים של השוטר שערך את החיפוש".

דברים אלה יפים למקרה זה, בשינוי המתחייב. האם במקרה זה היה חשד סביר כזה? לטעמי התשובה חיובית. נזכיר כי הן בדוח אכיפת איסור נהיגה בשכרות שערך השוטר נידא דאהר והן בדוח הפעולה שערך השוטר גולדשטיין עולה כי השוטרים הריחו ריח אלכוהול נודף מן המשיב. אכן, בדוח הפעולה המודפס שכתב השוטר נידא דאהר לא מוזכר כי למשיב היה ריח אלכוהול וכמו כן, בעוד שהשוטר גולדשטיין הריח ריח אלכוהול "חריף", הריח השוטר נידא דאהר ( כאמור בדוח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות) ריח "קל" בלבד. יחד עם זאת, ובשלב הדיון בראיות לכאורה, לא ניתן לומר כי אי אזכור ריח זה או אחר שנדף מן המשיב במסגרת דוח הפעולה שערך השוטר נידא דאהר מכרסם בחומר הראיות שבידי המבקשת. גם הסתירה, לכאורה, בין ריח אלכוהול לריח חריף אינה יוצרת כרסום כזה, בפרט אם נזכור כי לאדם מסוים עשוי ריח מסוים להיחשב כריח "קל" ואילו לאדם אחר עשוי אותו ריח להיחשב "חריף". כך או כך, אין מחלוקת כי שני השוטרים ציינו כי מן המשיב נדף ריח אלכוהול. נתון זה בשילוב העובדה שתוצאות בדיקת הנשיפון לא הצביעו חד משמעית על היעדר אלכוהול בגופו של המשיב יש בהם כדי להוות, לטעמי, יסוד סביר לחשד לנהיגה בשכרות המצדיק לכאורה דרישה להיבדק בבדיקת דם.

6.המשיב נוהג מזה 3 שנים ולא נזקפה עד כה לחובתו כל הרשעה בתעבורה. האם יש בכך כדי לאיין או להקהות את עוקצה של המסוכנות הנשקפת ממנו שנהג, לכאורה, כשהוא שיכור? התשובה היא שלילית. נזכיר כי בפסיקה נקבע כי עבירת נהיגה בשכרות יוצרת "חזקת מסוכנות" שאינה תלויה בגיל, עבר תעבורתי וכיו"ב. כך נקבע כי "בתקופה בה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים הנגרמות בעטיין של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום – יום. כדי לקדם את הרעה יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך (בש"פ 10865/06 ישעיהו נ' מ"י). בב"ש (מח' ת"א) 90192/07 רדלייך נ' מ"י, נקבע כי "לטעמי, עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מידית".

8.פועל יוצא מכל האמור הוא כי דין הבקשה להשיב למשיב את רישיונו כעת – להידחות. עם זאת, מצווה בית המשפט לקצוב את משך הפסילה ( בש"פ 8514/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל ( מיום 18.9.05). במסגרת זו אני קוצב את הפסילה למשך 6 חודשים מן המועד בו נפסל המשיב על ידי קצין המשטרה. המבקשת רשאית, אם היא מעוניינת, לפנות בבקשה להאריך פסילה זו ( ראו: בש"פ 5388/01 רבינוביץ נ' מדינת ישראל (מיום 23.8.2001).

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ה, 10 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.