פ"ל
בית המשפט לתעבורה ירושלים
|
4749-07-17
20/09/2017
|
בפני השופט:
ארנון איתן
|
- נגד - |
מאשימה:
מדינת ישראל
|
נאשמים:
עצאם אלגרדאת
|
גזר דין |
מבוא:
הנאשם זוכה מביצוע עבירה של נהיגה ללא רישון נהיגה, עבירה בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה תש"ל- 1970 (להלן: "הפקודה"), והורשע תחתיה בביצוע עבירה של נהיגה ברכב שלא רשום באיזור ללא היתר, עבירה בניגוד לתקנה 578 (ב) לתקנות התעבורה .
על פי העובדות ביום 20.7.17 בשעה 06:42 לערך, נהג הנאשם ברכב מסוג "קיה" נושא לוחית רישוי 71-692-51 ברחוב אל עיסאמי בשועפט בירושלים. באותן הנסיבות נהג הנאשם ברכב כשהוא בלתי מורשה לנהיגה וכשאין על השימוש ברכב פוליסת ביטוח בת תוקף.
טיעוני הצדדים:
המאשימה ציינה, כי לחובת הנאשם 9 הרשעות קודמות, בהן ביצע עבירות בניגוד לסעיף 10 א' לפקודה. עובדה זו מלמדת על זלזול בהוראות החוק, במיוחד כשהנאשם מצוי כעת בתהליך של איחוד משפחות. בנסיבות אלו ביקשה להטיל עליו עונש מרתיע הכולל מאסר בפועל, פסילה ממושכת בפועל וכן פסילה על תנאי וקנס.
מנגד ציינה ההגנה כי מדובר בנאשם כבן 43 המחזיק ברישיוןן נהיגה משך 26 שנה. על פיה הרשעת הנאשם בעבירה שונה מהעבירות הקיימות ברישומו, מחייבת הטלת סנקציה התואמת לעבירה בה הורשע כעת. ההגנה הוסיפה, כי לנאשם קיים רישון נהיגה תקף אולם בהתאם לסעיף בו הורשע, נעדר הוא את ההיתר הניתן ממפקד כוחות צה"ל באזור. יתר על כן, המחוקק כך לדבריה, בחר עבירה ספציפית למצב בו קיים לנאשם רישיון נהיגה פלסטינאי, עליו יש פיקוח מסויים מצד הרשויות בישראל, בשונה מרישיון זר או אדם לו אין כלל רישיון. יתר על כן, בחלק מכבישי ישראל עושה הנאשם שימוש אף בלא שההיתר נדרש. בענין העונש צוין, כי מתחם הענישה בעבירה זו נע בין קנס כספי ולכל היותר פסילה על תנאי.
ההגנה ביקשה שלא להטיל מאסר אף לא מאסר על תנאי על הנאשם בנסיבות בהן מצוי הוא בתהליך איחוד משפחות, דבר שיצור קשיים בקבלת בקשתו.
הנאשם בסיום ציין, כי בשש השנים האחרונות הוא גר חלק מהזמן עם אשתו וילדיו בדירה שכורה בשכונת שועאפט וביתר הזמן נמצא הוא אצל הוריו בא-רם.
דיון והכרעה:
בהתאם להחלטה שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא ש. צימרמן במסגרת תת"ע 1462-02-15 מדינת ישראל נ' עוויסאת, החלטתי כאמור לזכות את הנאשם מביצוע עבירה בניגוד לסעיף 10 א' לפקודה ותחת זאת להרשיעו בעבירה בניגוד לסעיף 578ב' לתקנות.
החלטה זו שניתנה על ידו סוקרת בהרחבה את היחס בין שני הסעיפים וקובעת בין היתר, תוך הפנייה לתקנה 578 א', כי "תושב האיזור שבידו רישיון נהיגה בר תוקף שניתן באזור... יראו אותו כבעל רישיון נהיגה תקף בישראל". יחד עם זאת, תקנה 578 ב מחייבת את התושב שיהיה בידו היתר לכך מאת מפקד האזור. אך אף בהעדר היתר שכזה, יש לראות בנאשם כבעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל.
במסגרת החלטה זו, התייחס בית המשפט גם למדיניות התביעה המגלה חוסר עקביות בהגשת כתבי אישום, כשלעיתים בחרה לייחס בגין אותן נסיבות עובדתיות עבירה לפי סעיף 10 (א) לפקודה ולעיתים עבירה לפי סעיף 578 ב לתקנות.