שמואל שגב ואח' נ' קחטן ואח'

עניין:פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980

ובעניין:בילה קחטן

החייבת

ובעניין:כונס הנכסים הרשמי

הכנ"ר

הבקשה, בתמצית

1. בפני בקשה למתן הוראות אשר הוגשה על ידי הנאמנים במסגרתה מבוקש כי בית המשפט יורה כדלקמן:

   • להורות על ביטול הענקה שבוצעה בדרך של מכירת שלושה הנכסים כהגדרתם להלן למשיב, וזאת בהתאם להוראות סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל התש"מ – 1980 (להלן: "הפקודה");

   • לחילופין, להורות למשיב להשלים את התמורה הראויה עבור שלושת הנכסים אותם רכש מהחייבת בהתאם לשוויים הריאלי במועד מכירתם.

   • להורות על מינוי שמאי מטעם בית משפט שיעריך את שווי שלושת הנכסים נכון למועד המכירה.

   • לחילופין, להורות כי ההסכמים שבין החייבת לבין המשיב, בטלים או ניתנים לביטול מחמת עושק וכי הסכומים הנקובים בהם נעשו למראית עין.

   • ליתן כל סעד אחר שימצא ראוי וצודק בנסיבות העניין.

      

2. הנכסים הנזכרים בסעיף 1א' לעיל הנם כדלקמן:

   דירה ברח' מלכי צדק 25, רמת-גן הידועה כגוש 6142 חלקה 387 (להלן: "הנכס ברמת גן").

   דירה ברח' הלכיש 32 אשדוד הידועה כגוש 2195 חלקה 58 (להלן: "הנכס באשדוד").

   בית ברח' הגבעה 1, סביון הידוע כגוש 6722 חלקה 165 (להלן: "הנכס בסביון").

   הרקע הנדרש לבקשה

    

3. ביום 05.09.2018 ניתן צו לכינוס נכסי החייבת, הגב' בילה קחטן (להלן: "החייבת") לבקשת נושיה. זה המקום לציין כי עו"ד זעירא ייצג את הנושים אשר הגישו את הבקשה למתן צו כינוס. עו"ד זעירא מונה כמנהל מיוחד לחייבת, אליו צורפה עו"ד חיות גרינברג. ביום 02.05.2019 הוכרזה החייבת כפושטת רגל והמנהלים המיוחדים הנ"ל מונו כנאמנים לנכסיה. החייבת הינה גרושה של מר עזרא קחטן (להלן: "עזרא") אשר היה קבלן מוכר בתחום הבניה בשנות ה-80-90. במרוצת השנים רכשו בני הזוג נכסים שונים, וחלקם נרשמו על שם החייבת.

    

4. כנגד החייבת הוגשו תביעות חוב בסך כולל של 5,934,880 ₪. תביעות החוב טרם נבדקו. לטענת הנאמנים, החייבת אינה עומדת בצו התשלומים שהושת עליה. בנוסף, על פי חקירות שביצעו הנאמנים ומעיון במסמכים שהתקבלו, עולה לטענתם, כי בעת שהחייבת הייתה שקועה בחובות ובהלוואות ללא יכולת החזר, חתמה על הסכמי מכר עם המשיב, מר יעקב עזרן (להלן: "המשיב").

    

5. ההסכם בקשר לנכס ברמת גן נחתם ביום 17.12.14, ראו נספח 7 לבקשה למתן הוראות (להלן: "הסכם מכר ר"ג"). המוכרים הם אסף קחטן, בנה של החייבת (להלן: "אסף") והחייבת, אשר היו רשומים כחוכרים של הנכס ברמ"י. במסגרת הסכם מכר ר"ג הצהירה החייבת כי היא זכאית להירשם כבעלת הזכויות בדירה בספרי חברת דיור מעולה (ע.א.ק) בע"מ, אשר הוגדרה כחברה המשכנת. אתייחס בהמשך באופן פרטני לכל נכס ונכס בהרחבה להלן, כאן אציין כי בסעיף 9 להסכם המכר נקבע כי התמורה תעמוד על סך של 1,305,000 ₪ וסכום זה ישולם "במעמד חתימת חוזה זה". החזקה בדירה אמורה הייתה לעבור לידי המשיב עם תשלום מלוא התמורה (ראו סעיף 4 להסכם מכר ר"ג), אם כי צוין כי המכירה נעשית בכפוף לזכויותיה של הגב' אודליה זמיר אלקלעי (להלן: "אודליה", ראו סעיף 2ד' להסכם מכר ר"ג).

    

6. הסכם המכר בקשר לנכס באשדוד נחתם ביום 20.4.15 (ראו נספח 13 לבקשה למתן הוראות, להלן "הסכם מכר אשדוד"). הסכם זה נכרת בין החייבת לבין המשיב; הוצהר בהסכם כי החייבת רשאית להירשם כבעלת הזכויות בנכס וכי לטובתה רשומה הערת אזהרה; בסיפא סעיף 3 להסכם מכר אשדוד נאמר כי :"ידוע לקונה כי קיימים חילוקי דיעות בין הבעלים הרשום לבין הקבלן שבנה את הבניין. הקונה מודע לחילוקי הדיעות הנ"ל ולבוררות שבין הבעלים לבין הקבלן המבצע". מסירת החזקה בנכס נקבעה בסעיף 5 לתוך 90 יום מיום חתימת החוזה; התמורה נקבעה בסעיף 7 לסך של 900,000 ₪, כאשר 100,000 ₪ שולמו במעמד חתימת ההסכם ויתרת התמורה בסך של 800,000 ₪ תוך 90 יום, כנגד קבלת חזקה בדירה וקבלת האישורים והמסמכים המפורטים בסעיף 7ב' להסכם מכר אשדוד.

    

7. הסכם המכר בקשר לנכס בסביון נחתם ביום 4.6.15 (ראו נספח 18 לבקשה למתן הוראות, להלן: "הסכם מכר סביון"). תמורת המכר נקבעה בסעיף 7 לסך של 4,450,000 ₪ אשר ישולמו בשלושה תשלומים - 400,000 ₪ עם חתימת ההסכם; תוך 60 יום – יש לסלק את המשכנתא שרבצה על הנכס בסך של 3,086,474 ₪; והיתרה תוך 90 יום מיום חתימת ההסכם.

    

8. לאחר שהנאמנים נכנסו לתפקידם, החלו הם להתחקות אחר נכסי החייבת. יש לציין כי הנאמנים הסכימו להעביר את הרישום בנכס בסביון על שם המשיב, בכפוף לרישום הערה בדבר הימנעות מעשיית עסקה בנכס זה, ראו בקשה מס' 21 בתיק וההחלטה מיום 4.6.19. אין מחלוקת כי החזקה בנכס בסביון הינה בידי המשיב. בכל הנוגע לנכסים בסביון, ברמת גן ובאשדוד, הודיעו הנאמנים כי בכוונתם לחקור ובמידת הצורך להגיש בקשות מתאימות, ובסופו של יום, בין היתר לאחר שנערכה חקירה למשיב (ראו פרוטוקול החקירה מיום 25.3.19 שצורף כנספח 1ב' לבקשה למתן הוראות) וחקירה לחייבת (ראו פרוטוקול החקירה של החייבת מיום 27.11.18, נספח 2 לבקשה למתן הוראות), הוגשה הבקשה שבפניי.

    

9. לאחר הגשת הבקשה, הוגשה תגובת המשיב מיום 19.12.19, לה לא צורף תצהיר. תגובת החייבת לבקשה אף היא נתקלה בקשיים. בסופו של יום, ולאחר שנקבע מועד לדיון בבקשה, התרתי למשיב לצרף תצהיר מטעמו (ראו התצהיר מיום 12.8.20). בתצהיר מפרט המשיב את טענותיו, אליהן אתייחס להלן, וכן צירף הוא את נספח כ"ד, שם מופיעה טבלה שהוכנה ע"י המשיב, בה מפרט הוא את כל התשלומים שנעשו על ידו לחייבת, עם אסמכתאות (יכונה להלן: "נספח כ"ד"). לשיטת המשיב שילם הוא במצטבר לידי החייבת, החל מיום 27.10.14 ועד ליום 14.2.19, סך של 7,205,582 ₪. טבלה זו אינה כוללת, לשיטת המשיב, סכומים ששילם לחייבת במזומן וכן סכומים שהשקיע בשיפוץ הנכס בסביון. המשיב מציין כי סך של 100,000 ₪ לא נפרע ע"י החייבת, אולם בכל מקרה סכום זה עולה באופן ניכר על הסכום המצטבר של שלושת הנכסים שנרכשו, העומד על 6,655,000 ₪.

    

10. לאחר הגשת התצהיר מטעם המשיב התקיים דיון בבקשה מס' 28, היא הבקשה המונחת לפתחי. לדיון זה לא התייצבה החייבת ובסופו של יום כל הצדדים הנוכחים ויתרו על חקירתה. המשיב נחקר על ידי הנאמנים, ראו פרוטוקול הדיון מיום 2.12.20. בתום הדיון הורתי על הגשת סיכומים בכתב, וכן הצדדים הסכימו לנהל הליך גישור – שלא עלה יפה. גם הגשת הסיכומים לוותה במהמורות, הצדדים בקשו להוסיף מוצגים כאלו ואחרים (ראו החלטותיי במסגרת בקשה 28, לאחר הדיון) ומונחת בפניי בין היתר בקשה למחיקת חלק מסעיפים מסיכומי התשובה. ביום 12.10.21 קבעתי כי במידת הצורך אתייחס לבקשה זו במסגרת פסק הדין, לאחר שאבחן את הרלוונטיות של כל טענה וראיה להכרעה.

     

11. כעת לא נותר לי אלא להתפנות להכרעה: אסקור בקצרה את טענות הצדדים באופן כללי; אסקור את ההלכה המחייבת והשאלות העומדות לדיון; אבחן את הטענות לגופן לגבי כל נכס ונכס, או אז תינתן הכרעתי בבקשה.

     

    תמצית טענות הנאמנים

     

12. לשיטת הנאמנים, עסקינן בעסקאות מכר מקרקעין שהינן למעשה עסקאות למראית עין ויש להורות על ביטולן, אם מכוח דיני החוזים אם מכוח היות עסקאות אלו בבחינת הענקה פסולה, הבטלה כלפי הנאמנים.

     

13. הנאמנים טוענים כי המשיב רכש מהחייבת שלושה נכסי נדל"ן יקרי ערך (פנטהאוז ברמת גן, דירת 5 חדרים באשדוד, ובית צמוד קרקע בסביון) בתקופה קצרה של כ- 6 חודשים – בשים לב לכך שהעסקה הראשונה נחתמה בחודש דצמבר שנת 2014 והאחרונה נחתמה בחודש יוני 2015. לשיטתם, נדיר במחוזותינו למצוא, כי אדם מוכר לרעהו שלושה נכסים יקרי ערך, בתקופה כה קצרה וסמוכה. הדעת נותנת כי מדובר במכירת חיסול – באופן בו החייבת נפטרה באופן בזק מנכסים יקרי ערך, כדי לסלק חובות שרבצו לפתחה, ולימים התחוור, כי לא הייתה כל כדאיות כלכלית במכירת הנכסים במחירים אותם המשיב רכש, וגם לא היה די במכירת הנכסים כדי להביא לסילוק ההתחייבויות שנטלה על עצמה החייבת.

     

14. לשיטת הנאמנים, לנוכח טיב מערכת היחסים והאופי המיוחד ביניהם (והנאמנים מפנים לעדויות המשיב עצמו, אותן אצטט להלן), בין הצדדים נוצרה תלות שלא אפשרה לחייבת בחירה מושכלת בין אלטרנטיבות, אלא ניכר, כי למעשה מבחינה סובייקטיבית (כפי שתפסה זאת החייבת) – לא הייתה בידיה כל ברירה מעשית אלא לחתום על ההסכמים עם המשיב, יהא המחיר אשר יהא.

     

15. מוסיפים הנאמנים וטוענים כי המשיב "קנה" את החייבת, באמצעות כך שפיזר לה כספים והבטחות, דאג לה להלוואות מבני משפחתו וסביבתו, ואף ערב לה להתחייבויות שנטלה על עצמה כלפי צדדי ג' גורמים בשוק האפור. הנאמנים מפנים לעדות המשיב עצמו בחקירתו בפניהם, ממנה עולה לשיטתם כי החייבת שיוועה לכספים, הרבתה לפקוד את ביתו, ולא אחת התדפקה על דלת ביתו כדי לקבל עוד ועוד כספים ואף שיתפה איתו פעולה באופן הדוק על מנת לסייע לו להוציא לפועל את העסקאות.

     

16. לגרסת הנאמנים מציאות זו אפשרה למשיב לנהוג כאוות נפשו ביחס למערכת החוזית שארג: סכומי הרכישה שולמו בניגוד ללוחות הזמנים שבהסכמים, אלא באמצעות אין ספור העברות ותשלומים של אלפי ₪ - דבר שאינו מאפיין בדרך כלל עסקאות במקרקעין.

     

17. כמו-כן, סכומי כסף ניכרים הועברו לחייבת לפני מועד חתימת ההסכם הראשון והם לא באו לידי ביטוי בהסכמי המכר ועל כן, לא ניתן לזקוף אותם על חשבון תמורות המכר. כספים רבים הועברו לחייבת גם לאחר סיום העסקאות ולגביהם עזרן טען שהם כספי "גמילות חסדים" באחת מגרסאותיו וכספי הלוואות בגרסה אחרת. מכל מקום, כספים אלו לא נכללו בנספח כ"ד ומכאן, שהמשיב זנח טענה זו. נטען על ידי הנאמנים כי המשיב ערב להתחייבויות שנטלה החייבת כלפי השוק האפור; תשלומי מס ותשלומים שונים החלים על החייבת מכח ההסכמים, שולמו לחייבת ישירות מכיסו של המשיב תחת אשר יהיו מוחזקים בנאמנות, ועתה המשיב מהין לזקוף תשלומים אלו על חשבון סכום התמורה.

     

18. לפיכך טוענים הנאמנים שלא הוכח שהתמורה עבור שלושת הנכסים שולמה במלואה. הנאמנים שוללים את גרסת המשיב וטוענים כי מתוך הסכומים הנטענים על ידו ככאלו ששולמו עבור הנכסים, אין להכיר בין היתר בסכומים הבאים :

     

    1. סך כולל של 320,000 ₪ - שולם לפני חתימת ההסכם הראשון ולא הוכח ששולם כחלק מהתמורה;

    2. סך של כ- 309,980 ₪ - שולם אחרי פירעון המשכנתא שרבצה על הנכס ברמת גן ולפני חתימת הסכם על הנכס באשדוד ולא הוכח ששולם על חשבון תמורת הנכס באשדוד;

    3. סך כולל של 67,500 ₪ לא הוכח ששולם כלל, שכן צוין במסמך בכתב ידו של עזרן, ללא צירוף אסמכתא כלשהי;

    4. סך כולל של 591,713 ₪ - סכומים ששולמו לרשות המיסים ואין לזקוף אותם על חשבון התמורה;

    5. סך כולל של 105,000 ₪ - הראיות לסכום זה הינן שתי המחאות שלא נפרעו על ידי החייבת ועל כן, לא שולמו בפועל.

    6. סך כולל של 83,000 ₪ - תשלומים שבני המשפחה של עזרן ביצעו ולא הוכח שהם על חשבון התמורה.

        

19. הנאמנים טוענים שהוכח שהתמורה אשר נקבעה בכל אחד ואחד מהסכמי המכר אינה ראויה. הנאמנים מפנים בין היתר לשמאויות "חיצוניות" למערכת היחסים שין הצדדים, כך למשל לשמאות מטעם בנק מזרחי טפחות ומטעם רמ"י מצביעים על פערים של מאות אלפי ₪ בהשוואה להערכות השווי הנמוכות ביותר, ולשיטתם הפערים הינם לכל הפחות בגין הנכס בסביון – סך של 1.1 מיליון ₪; בגין הנכס ברמת גן סך של 650,000 ₪; בגין הנכס באשדוד – סך של 900,000 ₪.

     

20. הנאמנים טוענים שהוכח שהחייבת הייתה חדלת פירעון במועד ביצוע העסקאות ושהמשיב ידע על כך בזמן אמת. לשיטתם, הוכח שהעסקאות בוצעו תוך ניצול מובהק של מצוקת החייבת ושל מערכת היחסים התמוהה שנרקמה בין החייבת לעזרן. בעניין זה טוענים הנאמנים שהחייבת פיתחה תלות במשיב, זה האחרון היה מודע למצבה ומצוקתה ולפיכך יש מקום להורות על ביטול העסקאות גם מכוח סעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים").

     

21. מסכמים הנאמנים וטוענים כי הוכח שהפערים – הן בגין תמורה שלא שולמה והן בגין פערי השווי – מסתכמים בסך כולל של כ- 4.1 מיליון ₪. ולחלופין, ככל שלא יבוטלו העסקאות, התבקש בית המשפט להורות למשיב להשלים סכום זה לקופת הפש"ר.

     

    טענות המשיב

     

22. לשיטת המשיב דין הבקשה להידחות, בין השאר, שכן אין מדובר בהענקה, היעדר תמורה, היעדר תמורה מספקת, ביטול חוזים מחמת מצוקה, או חוזים למראית עין. המשיב טוען כי במקום להתחקות אחר מיליוני ₪ שקיבלה החייבת, בין השאר, עבור הנכסים, ומיליוני ₪ אחרים שקיבלה, באים הנאמנים חשבון עם המשיב בטענה כי שווי הנכסים היה גבוה מהנקוב, עת עסקינן בנכסים ללא רישום: קיום צדדי ג' הטוענים לזכות נוגדת; נכסים עמוסי מגבלות – שעבודים, עיקולים, הערות אזהרה, וכינוס נכסים; נכסים מוזנחים ונכסים תפוסים.

     

23. המשיב מזכיר כי כנגד החייבת ניתן צו כינוס ביום 5.9.18 והיא הוכרזה פושטת רגל ביום 2.5.19. מדובר בהליך מכוח בקשת נושים הטוענים כי נתנו לחייבת הלוואות בשנת 2017 (מרשיי הנאמן עו"ד זעירא). המשיב מפנה לדברי החייבת בתגובתה לבקשה שם טענה החייבת כי הנושים המיוצגים ע"י הנאמן: " קיבלו עשרות אלפי שקלים מהחייבת במעטפות מזומן ולא דיווחו על אותם סכומים, מדובר בריביות אדירות ולא חוקיות כאשר מי שמייצג את אותם מבקשים הוא גם המנהל המיוחד בתיק".

     

24. מוסיף המשיב וטוען כי הבקשה הוגשה ללא עילה ובחוסר תום לב. כך, הנאמנים לא צירפו חוו"ד שמאי מקרקעין פרטנית ורלוונטית לשנים 2014-2015. למרות שבהחלטה מיום 16.4.19 בבקשה 21 ביקשו מינוי שמאי, ונקבע כי צירוף השומה רובץ לפתחם, הנאמנים היו מודעים לחובתם לצרף חוו"ד וזנחו זאת. המשיב מפנה לדברי הנאמן בדיון מיום 2.5.19: "...אנו עדיין רוצים לקחת שמאי... ואנו נצטרך לערוך חוות דעת משלימה כדי לערוך שווי למועד הקובע". המשיב מפנה לסעיף 5 לתגובת הכנ"ר מיום 14.7.20, שם ציין את הצורך בשומה פרטנית. לגבי השומה של הנכס באשדוד עליה מסתמכים הנאמנים (נספח 14 לבקשה למתן הוראות, שומת ברהום) טוען המשיב שזו נערכה בתובענה פסולה שנקטה החייבת בהיותה בהליך דנן והתובענה נמחקה לבקשת הנאמנים. שומת ברהום לא נערכה למועדי העסקאות ולא התייחסה למצב הנכסים בעת שנרכשו ע"י המשיב.

     

25. לשיטת המשיב, סכומי העסקאות לרכישה שלושת הנכסים בסך כולל של 6,655,000 ₪ הועברו במלואם לחייבת שכן המשיב שילם לה 7,205,582 ₪ מתועדים, מלבד מזומן (נספח כ"ד); 500,000 ₪ במזומן לפי הודאת החייבת ו- 400,000 ₪ עבור שיפוץ הנכס בסביון [נספח ז' לתצהיר המשיב] כך שהתשלום הכולל עולה על 8 מיליון ₪. בניגוד לטענת הנאמנים בסעיף 4.1 לסיכומים, הסכומים הנ"ל לא כללו כספים שנתן עזרן לחייבת בסך 100,000 ₪ כנגד שיקים שלא נפרעו ז.פ. 3.10.16, ו- ז.פ. 20.6.17, והלוואה בסך 33,000 ₪ שנתנה בתו של עזרן – דניאל שרביט, לחייבת בשנת 2017 [עמ' 2 נספח כד' לתצהיר עזרן].

     

    השאלות העיקריות הדרושות הכרעה

     

26. במסגרת הכרעתי עליי להידרש למסגרת הנורמטיבית המחייבת, האם אכן יש לבחון את העסקאות גם בפריזמה של דיני החוזים או שמא על פי פקידת פשיטת הרגל בלבד; יהא מקום להידרש לטיב היחסים בין החייבת והמשיב; יהיה מקום לבחון כל אחת ואחת מהעסקאות שנעשו, ובין היתר לבחון האם מדובר ב"הענקה בטלה" במובנה בפקודה; האם עומדת למשיב אחת מההגנות הקבועות בסעיף 96 לפקודה – הן מבחינת התמורה והן מבחינת תום הלב של המשיב. בטרם אכריע בשאלות אלו, אסקור בקצרה את ההלכה המחייבת.

     

    ההלכה המחייבת

     

27. סעיף 96 לפקודה קובע באילו מקרים תבוטל הענקה בהליך פשיטת הרגל:

    "(א)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

    (ב)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. 

    (ג)"הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

    (1)בשל נישואין ולפניהם;

    (2)לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

    (3)לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".

28. תכליתה של הוראה זו היא להגן על נושי החייב באמצעות ביטול הענקות שנעשו על ידי החייב טרם כניסתו להליך פשיטת רגל. המטרה היא למנוע הקטנה פסולה של מאסת נכסי החייב, דבר הפוגע בכושר הפירעון שלו:

    "מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים ... תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים" (דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 938-939 (2001) בפס' 11. ראו גם ע"א 3853/98 עמי סדן, עו"ד נ' רוזנטל, פ"ד נז(4) 699 (2003) (בפסקה 9) .

29. סעיף 96 לפקודה מבחין בין שני מצבים: במצב הראשון, בו דן סעיף 96(א) לפקודה, הענקה של נכס תהיה בטלה כלפי הנאמן אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה. משמע, הבטלות אינה מותנית בשאלת כושר הפירעון של החייב באותה עת; במצב השני, בו דן סעיף 96(ב) לפקודה, הענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן אם המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, אלא אם בעת ההענקה היה המעניק בעל כושר-פירעון גם בלעדי הנכס המועבר. כאן כבר נדרשת בחינה של כושר הפירעון בעת ביצוע ההענקה. בענייננו, חלפו למעלה משנתיים מאז כריתתם של הסכמי המכר ועד לתחילת הליכי פשיטת הרגל של החייב, ומשכך יש לבחון את טיבם של ההסכמים באספקלריה של סעיף 96(ב) לפקודה.

30. כיוון שעסקינן בסעיף 96(ב) לפקודה, ראשית יהא עליי לבחון האם עלה בידי המשיב להוכיח כי החייבת הייתה בעלת כושר-פירעון בעת ביצוע ההענקה גם בלעדי הנכסים המועברים. לאחר מכן, יש לבחון האם חל אחד משלושת החריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה, ולענייננו, האם חל החריג של סעיף 96(ג)(2) לפקודה – "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת – ערך".

31. הנטל להוכיח את כושר הפירעון במועד ביצוע ההענקה מוטל על מי שקיבל את אותה הענקה, קרי, על המשיב, ולא על הנאמן בפשיטת הרגל:

    "נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על מקבל ההענקה, אשר מבקש כי הנכס יישאר בידיו" (ע"א 255/69 פיק נ' הנאמן לנכסי שמואל פיק, פ"ד כג(2) 803 (1969); ע"א 3496/12 עו"ד עמית סייג נ' עו"ד איתן ארז נאמן בפש"ר (פורסם במאגרים, 8.4.2013)). ראו גם ע"א 4619/15 עו"ד יניב אינסל נאמן על נכסי החייב שמואל ינקוביץ נ' שמואל ינקוביץ ואח' (14.8.17) [פורסם במאגרים] (להלן: "עניין ינקוביץ")וכן ע"א 9482/17, 1262/18 אל-יה נר השקעות בע"מ נ' עו"ד אריק אמיר כנאמן לנכסי החייב שמעון נאור (1.8.19) [פורסם במאגרים] (להלן: "עניין אל-יה").

32. לגבי הנטל הראשוני המוטל הנאמן ראו גם ע"א 6715/18 פלונית נ' כונס הנכסים הרשמי (13.4.21) [פורסם במאגרים]: " במצב דברים זה, בידי הנאמן, אשר מצוי בנחיתות אינפורמטיבית אינהרנטית ביחס לחייבים (ראו והשוו: רע"א 2438/16 רבוע כחול נדל"ן נ' טרבלסי, [פורסם בנבו] פסקה 17 (3.6.2016); ע"א 7876/17 הכונסת הרשמית נ' עו"ד קוטלר, [פורסם בנבו] פסקה 10 (18.2.2018)), היו ראיות נסיבתיות בלבד. אני סבורה כי די בראיות נסיבתיות אלה כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את טענתו בדבר הענקת הדירה לבת, באופן שמצדיק את ביטולה לפי סעיף 96 לפקודה (לעניין נטל ההוכחה ומידתו בהקשר זה ראו: עניין לוין, 950-949)". (הדגשות שלי).

33. לעניין תום הלב, נקבע כי לצורך קיום יסוד זה נדרש לברר האם מקבל הנכס ידע בעת ההענקה שהחייב מצוי בקשיים כלכליים, ולכן יכול היה לצפות כי ויתורו על הנכס הנטען יפחית מהרכוש העשוי לעמוד לחלוקה בין נושיו של החייב:

    "דרישת תום-הלב משמעה כי מקבל ההענקה לא ידע בעת העברת הנכס לידיו כי המעניק מצוי בקשיים כלכליים, וכי הוצאת הנכס מידיו עלולה לפגוע בנושי המעניק." (ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' גיצלטר, פס' 21 (פורסם במאגרים, 8.11.2015); וכן לוין, בעמ' 953).

    וכדבריהם של המלומדים לוין וגרוניס:

    "מקבל ההענקה היודע שכוונת המעניק היא להוציא את הנכסים נשוא ההענקה מאחיזת הנושים אינו יכול להיחשב קונה בתום לב [...] לעניין תום הלב מתייחסים אך למצבו הנפשי של מקבל ההענקה." (לוין וגרוניס, עמ' 328). 

34. ולעניין התמורה נקבע פש"ר ת"א 45125-03-15 עו"ד אביחי ורדי נ' סימי קאירי (31.12.20) [פורסם במאגרים] כדלקמן: "לפי הפרשנות המקובלת לתמורה מסחרית בת-ערך, בין בעין ובין בכסף, אין דרישה לקיומה של שקילות מלאה של התמורה, ודי בכך שבמובן המסחרי ניתנה תמורה סבירה בעד ההענקה:

    "סעיף 96(ג)(2) לפקודה קובע כי הענקה לקונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך אינה בטלה כלפי הנאמן [...] משמעות התיבה "תמורה בת-ערך" היא, כל תמורה מסחרית סבירה בנסיבות העניין, אשר ניתנה בעד ההענקה ((quid pro quo. כפועל יוצא מכך, לא נדרש כי המחיר ששולם עבור נכסו של החייב יהיה בדיוק לפי שוויו כפי שנקבע על-ידי שמאי או בדרך אחרת." (ענין נאור, פס' 20).

    ראו גם ענין לוין:

    "בהינתן המטרה העומדת ברקע הסדר ביטול הענקות – למנוע פגיעה בזכויות הנושים – הפרשנות המקובלת למושג "תמורה בת-ערך" בענייננו הינה תמורה מסחרית בעלת-ערך, בין בעין ובין בכסף [...] אין דרישה לקיומה של שקילות מלאה של התמורה, ודי בכך שבמובן המסחרי ניתנה תמורה בעלת-ערך בעד ההענקה. רוצה לומר, אין הכרח כי התמורה תשקף במדויק את שווי הנכס המועבר, ודי שתהא סבירה בנסיבות העניין. שאלת סבירות התמורה היא בעיקרה עניין שבעובדה." (לוין, פס' 25; וכן גרנות, פס' 21 והאסמכתאות שם).

    ומההלכות – ליישומן במקרה הנדון

     

35. בטרם אנתח את העסקאות על פי סעיף 96 לפקודה, אסיר טענה אחת של הנאמנים מסדר היום, והיא הטענה לבטלות ההסכמים מכוח דיני החוזים, בטענות עושק וכפייה. בעניין זה סבורה אני כי לא ניתן כלל להידרש לטענות אלו כאשר קולה של החייבת עצמה לא נשמע ואיש לא עמד על הבאתה לעדות. אמנם הונח בפניי פרוטוקול החקירה שלה בפני הנאמנים (נספח 2 לבקשה), וזה לא נמשך מתיק בית המשפט; אולם על מנת להוכיח טענות עושק, כפייה, ניצול מצוקה, יש צורך לעמוד ברמת ההוכחה הנדרשת; יש להוכיח אימתי פסק מצב המצוקה, וזאת בין היתר על מנת לבחון האם הודעת הביטול ניתנה "תוך זמן סביר".

     

36. אזכיר כי בתיק זה החייבת החליטה להגיש המרצת פתיחה כנגד המשיב במסגרתה עתרה לביטול העסקאות (ראו נספח 10 לבקשה), אך זאת עשתה לאחר שהוגשה הבקשה למתן צו כינוס, שניתן כנגדה צו כינוס וללא ידיעת הנאמנים – משכך נמחקה המרצת הפתיחה (ראו נספח 11). סבורה אני כי הנאמנים אינם יכולים "להיכנס בנעלי החייבת" בכל הקשור לטענות החוזיות, ובוודאי שאינם יכולים לעשות כן מבלי שישמע קולה של החייבת וניתן יהא לחקור אותה על גרסתה.

     

37. והערה נוספת לסיום חלק זה, המשליך גם על הבאות – בזהירות המתחייבת, וכן בהינתן שהחייבת לא העידה בפניי, התרשמתי מהראיות שהונחו בפניי כי החייבת רחוקה מלהיות תמימה או נוחה לניצול. המשיב תיאר אותה כאשת עסקים ממולחת ולא ישרה, ראו סעיפים 17 ו-24 לתצהיר עזרן משנת 2018, במענה להמרצת הפתיחה (להלן: "התצהיר הראשון"), ראו תגובת המשיב לבקשה; ראו סעיפים 9 ו-18 לתצהירו של המשיב משנת 2020 (להלן: "התצהיר השני"); ראו חקירת עזרן בפני הנאמנים, עמ' 1 שו' 23-25; עמ' 2 שו' 50-53; ראו פרוטוקול חקירת המשיב בעמ' 25 שו' 13-16. החייבת עצמה בחקירתה בפני הנאמנים טענה לקיום הסכמות אחרות עם המשיב, שלא בא זכרן בהסכמים, ולטענתה המחירים שצוינו בהסכמים אינם משקפים את התמורה; החייבת טענה בפני הנאמנים כי היו הסכמות בינה לבין השיב לפיהן הנכסים ימכרו ותמורתם יחולקו שווה בשווה בין המשיב לבין החייבת, ראו פרוטוקול חקירתה בעמ' 5 שו' 181 עד 190.

     

38. חיזוק למסקנה שהיחסים בין החייבת לבין המשיב חרגו מיחסי קונה-מוכר "רגילים" מוצאת אני בעדותו של המשיב. לטענת המשיב הם פיתחו יחסים קרובים (ראו סעיף 54 לתצהיר הראשון של המשיב) :" במהלך השנים נוצרה מערכת יחסים קרובה בין המבקשת למשפחתי, ואני ברוב תמימותי ארחתי אותה בביתי מספר רב של פעמים, שכן לא הייתי יכול לעמוד בפני סיפוריה ותחנוניה"; המשיב נתן לה כספים נוספים מעבר לאלו המופיעים בהסכמים (ראו סעיפים 56-59 לתצהיר הראשון; ראו חקירתו בפני הנאמנים בעמ' 2 שו' 61 : "קרוב ל 800 אלף ₪ נתתי לה כהלוואות, בכסף הכל במזומן"); המשיב ערב לה לחובות לשוק האפור (ראו מכתבו של ב"כ, עו"ד מושקוביץ, מיום 9.4.18, נספח 6 לסיכומים : "רק כדי לסבר את האוזן, גב' קחטן לקחה הלוואה מהשוק האפור. מר עזרן היה ערב להלוואה, שכמובן לא שולמה, והוא משלם את הריבית בגין כך, וזה לא המקרה היחיד"); המשיב העביר לה כספים עוד בטרם נחתמו הסכמי המכר (ראו פירוט התשלומים בנספח כ"ד); המשיב עצמו כינה את הסכמי המכר "הסכמים פורמאליים", ראו סעיף 68 לתצהיר השני: "בפועל, מיום שהגענו להסכמות בקשר לרכישת הנכסים הייתי מזרים כספים לבילה קחטן. החוזים הפורמליים נחתמו לאחר ההסכמה על רכישת הנכסים".

     

39. לכך אוסיף את העובדה שאינה מוכחשת לפיה המשיב הינו איש עסקים בתחום הנדל"ן (ראו עדותו בפני בעמ' 17, שו' 16: "קונה דברים ומשביח אותם"), אשר לטענתו קנה בשבע השנים האחרונות יותר מ – 40 נכסים (עדותו בעמ 17 שו' 3). המשיב הודה כי הוא מחפש הזדמנויות עסקיות (חקירתו בפני הנאמנים בעמ' 4 שו' 146), קונה ב"זול", משביח את הנכסים ומצפה למכור ברווח, ראו עדותו בעמ' 17-25; המשיב הודה כי הוא לקח על עצמו סיכונים, עת רכש הוא נכסים "בעייתים", לשיטתו לעיתים ב – 50% משווים, ראו תצהירו הראשון בסעיפים 65 ו-71, סעיף 126, סעיף 57 לתצהירו השני, חקירתו בפני הנאמנים בעמ' 3 שו' 103: "...שנכס לא רשום על שם הבעלים אין מחיר ואני יכול להפחית אפילו 50 אחוז כמה שהסיכון יותר גדול המחיר יורד" (הדגשות שלי). ראו גם עדות החייבת בפני הנאמנים, עמ' 6 שו' 199: "עזרן עשה את אותם דברים עם אחרים. קונה נכסים בארבעים אחוז פחות ממחיר השוק".

     

40. יש לזכור גם את נסיבות ההיכרות בין החייבת למשיב – זה האחרון הוצג לחייבת בעקבות המלצת פקיד הבנק, שייעץ לה לאתר גורם עם ממון, ראו חקירתה בפני הנאמנים בעמ 3 שו' 95-96 : " מנהל הבנק אמר לי שאני אכיר לך מישהו עם כסף שתוכלו לעבוד יחד והוא הכיר לי את יעקב עזרן". המשיב העיד כי מתווך בשם אריה קטר הציג לו את החייבת, ראו סעיף 12 לתצהירו השני. המשיב בחקירתו הודה כי הוא היה במצב "נזיל" (ראו חקירתו בעמ 17 שו' 23), וכי באותה עת "המבקשת שיוועה לכסף", סעיף 51 לתצהיר הראשון. על רקע זה חברו להם יחדיו החייבת והמשיב. עוד יש לזכור כי אין מחלוקת שעל הנכסים בסביון ורמת גן המשיב רבצו חובות – כך המשכנתא לטובת בנק מזרחי טפחות בנכס בסביון בסכום של מעל 3 מיליון ש"ח; רבצה משכנתא לבנק לאומי ע"ס 1,205,000 ₪ אשר גררה הליך כינוס הנכסים בנכס בר"ג; לגבי הנכס באשדוד נזכר במפורש עניין הבוררות עם הקבלן.

     

41. סבורה אני כי די באמור לעיל, העולה ברורות מהראיות, כדי להגיע למסקנה שלא יהא זה נכון להציג את החייבת כעשוקה ומנוצלת; מאידך, גם אין כל מקום להציג את המשיב כמי שנוצל על ידי החייבת, נעשק על ידה, נטמן לו פח וכו'. דומה כי המפגש בין השניים שירת כל אחד את האינטרסים האישיים שלו – החייבת מממשת נכסים ומקבלת לידיה תמורה לה היא זקוקה נואשות; המשיב "קונה בזול" את נכסי החייבת, נכון לקחת על עצמו סיכונים בתקווה שביום מן הימים נכסים אלו יניבו רווחים נאים. יהא נכון לומר שכל אחד מהשניים ניצל את השני למטרותיו הוא ואין מקום להורות על ביטול ההסכמים מחמת ניצול או עושק של החייבת.

     

    האם מדובר בהענקות פסולות?

     

42. כעת יש לבחון האם בקשת הנאמנים עומדת בתנאי סעיף 96 לפקודה. לנוכח מועדי כריתת ההסכמים (12/14 עד 6/15), אין ספק כי נמצאים אנו בגדרי סעיף 96ב' לפקודה. במקרה כזה, כפי שנקבע בפס"ד ינקוביץ בפסקה 13: "וסעיף 96(ב) קובע כי אם המעניק נעשה פושט רגל בין שנתיים לעשר שנים מיום ההענקה, קרי מהזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבעטיו ניתן צו הכינוס (לוין וגרוניס, בעמוד 319), תהא ההענקה בטלה – אלא אם כן הוכיחו מקבלי הנכס מכוח ההענקה כי בזמן ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו מבלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה, וכי הנכס עבר לנהנה מיידית ולא בעתיד. בחינת כושר הפירעון נעשית על בסיס חשבונאי עובדתי, וצריך שתהא נסמכת על נתונים אובייקטיביים (ראו: עניין שילר, בפסקה 22). על הנאמן הנטל הראשוני להוכיח את מהות ההענקה; את מועדה; את טיבו של הנכס; ואת העובדה שהמעניק הפך פושט רגל בתוך פרק הזמן שצוין לעיל. ואולם משעה שעשה כן, הנטל להוכיח שהמעניק היה כשר פירעון בעת ההענקה, מוטל כאמור על המקבלים מכוחה (עניין שילר, בפסקה 21; עניין סדן, בפסקה 10; לוין וגרוניס, בעמוד 325)" (הדגשות שלי).

     

43. בהמשך פס"ד ינקוביץ הובהר: "שנית, כפי שכבר נזכר, מבחן כושר הפירעון הקבוע בסעיף 96(ב) לפקודה הוא מבחן שבעובדה; אין עניינו ידיעתו או אי ידיעתו של המקבל מכוח ההענקה, ואין הוא יכול להיבחן על פי סברה, תחושה או הערכה בלתי מבוססת. משום כך הצדק עם הנאמן בטענתו כי לא היה מקום לאחד את השאלה בדבר תום ליבה של המשיבה עם שאלת כושר פירעונו של החייב; ולקבוע בהתאם לכך כי סברתה של המשיבה באשר ליכולותיו הכלכליות של החייב די בה כדי להביא למסקנה כי הלה היה כשר פירעון בתקופה שבה הוענקו הזכויות בדירה" (הדגשות שלי). ראו גם סעיף 20 לעניין אל-יה: "למעלה מן הצורך, אעיר כי הנטל להוכיח כי חנאי היה "כשר-פרעון של כל חובותיו" מוטל על המערערת. לשם כך, היה עליה להפנות לנתונים אובייקטיביים המעידים כך שהוא כשר-פרעון (ראו: עניין שילר, בעמודים 952-951). בנטל זה לא עמדה המערערת. טענותיה בדבר כושר הפירעון של החייב נטענו בעלמא וללא כל ביסוס ראייתי אובייקטיבי. משכך, לא הוכח כי חנאי היה "כשר-פרעון של כל חובותיו" במועד העסקה למכירת הנכס למערערת – וממילא הוראות סעיף 96 עשויות לחול על עסקה זו".

     

44. ביישום למקרה שלפנינו, הנאמנים עמדו בנטל הראשוני להוכיח את מהות הענקה (מכירת שלושת נכסים מזוהים); מועד הענקה (מועדי ההסכמים); זיהוי הנכס (הדירות); פרק הזמן שחלף עד הפיכת החייבת לפושטת רגל (כארבע-חמש שנים ממועד ביצוע העסקאות). משכך, עובר הנטל לכתפי המשיב להוכיח בראיות אובייקטיביות (ולא בסברה או התרשמות) כי החייבת הייתה כשרת פירעון במועד חתימת ההסכמים. לאחר בחינת הראיות קובעת אני כי המשיב לא עמד בנטל זה, דומה כי ההיפך הוא הנכון, ואפרט.

     

45. בנקודה זו אציין כי גרסת המשיב לגבי מצבה הכלכלי של החייבת הייתה גרסה מתפתחת ומתגלגלת, והגרסה האחרונה הינה גרסה כבושה ש"נתפרה" לצורך הליך זה - ראו האמור בסעף 22 לתצהיר השני. ודוק, המשיב נתפס לכלל טעות – אין עליו להוכיח כי לא ידע שהחייבת חדלת פירעון, אלא עליו להוכיח כי הייתה כשרת פירעון גם ללא הנכסים שנמכרו. אם נבחן את ציר הזמן, אזי בטרם ניתן צו הכינוס, וכשמשיב לא ידע שהחייבת נמצאת בפשיטת רגל, שלח בא כוחו שני מכתבים, האחד ביום 25.3.18 והשני מיום 9.4.18. במכתב הראשון נרשם בין היתר: "מר יעקב עזרן העביר לגב' קחטן מיליוני שקלים, מעל ומעבר לנכסים שהיא מכרה לו, בתקופה שהיא היתה נתונה במצב כלכלי קשה ונרדפת ע"י בעלי חוב". במכתב השני צוין כאמור: "רק כדי לסבר את האוזן, גב' קחטן לקחה הלוואה מהשוק האפור. מר עזרן היה ערב להלוואה שכמובן לא שולמה, והוא משלם את הריבית בגין כך, וזה לא המקרה היחיד".

     

46. בתצהיר הראשון ציין המשיב, בסעיף 47: "המבקשת מסובכת כלכלית מזה שנים"; "המבקשת שיוועה לכסף" (סעיף 51); "היא התחננה שיבוא אדם כמוני ויקנה את הנכסים המסובכים הנ"ל". בתצהיר השני מרכך המשיב את דבריו, אך מציין בסעיף 22 :"אני יודע שבילה קחטן לא היתה חדל פירעון. אני מודה שכפי שכבר הצהרתי בעבר, שהיא הייתה זקוקה לכסף וכך היא התנהגה. כמו כן אין ויכוח שהיו לה שעבודים והתחייבויות, אך כל זה לא הצביע שהיא עומדת בפני פשיטת רגל". גם בחקירת המשיב בפני הנאמנים העיד הוא שידע "שיש לה בעיות", ולטענתו אחרי שנתן לה את הכספים: "אז הבנתי שהיא מסובכת", ראו חקירתו בעמ' 1 שו' 18-25.

     

47. כאמור סבורה אני כי גרסת המשיב באשר להיקף ידיעותיו בדבר התסבוכת הכלכלית בה היתה נתונה החייבת הינה גרסה מתפתחת, כשהגרסה הראשונה בזמן (מכתבי עורך הדין והתצהיר הראשון) משקפים נכונה את ידיעותיו; הגרסה המאוחרת נועדה לשרת את המשיב בהליך היא גרסה כבושה שעומדת בסתירה לאמור במכתביו של בא כוחו משנת 2018. בנוסף ולחלופין, וגם אם אתעלם מההתפתחות בגרסאות, סבורה אני כי גם הגרסה האחרונה אינה יכולה לסייע למשיב ואין בה כדי לבסס את הנטל הנדרש להוכחת כשרות פירעון בצורה אובייקטיבית, ואבהיר.

     

48. למעשה המשיב מבקש להבנות מתדמית כלשהי של החייבת – מרובת נכסים; נוהגת ברכב יוקרה, עונדת תכשיטים, בעלת כרטיסי אשראי המיודדת עם אנשים רבי השפעה – ראו חקירתו בפני הנאמנים בעמ' 1 שו' 18-25; סעיף 16 לתצהיר השני. מדובר בסברה בלבד, בטענות בעלמא, בהתרשמות אישית כביכול של המשיב בדבר מצבה הכלכלי של החייבת (ראן עניין ינקוביץ) ולא בראיות אובייקטיביות המלמדות על כושר פירעון. לא הובא פירוט של נכסי החייבת נכון לאותו מועד; אמנם תיקי הוצל"פ לא היו תלויים ועומדים ככל הנראה במועד זה; אולם על הנכסים עצמם רבצו עיקולים ושעבודים; המשיב עצמו היה מודע לנושים שונים המבקשים את כספם, ובכלל זה נושים לשוק האפור (ראה מכתב בא כוחו מיום 9.4.18). יש לזכור את עסקו של המשיב, אשר מאתר הזדמנויות עסקיות על מנת לרכוש ב"זול", ואת ידיעתו כי החייבת נמצאת בקשיים. אם נקבץ את כל הנ"ל, אזי המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שבעת כריתת העסקאות החייבת יכולה הייתה לפרוע את כל חובותיה מבלי להיזקק לשלושת הנכסים נשוא העסקאות.

     

    האם עומדת למשיב הגנת תום הלב והתמורה?

     

49. מסקנתי בפרק לעיל עדיין לא מובילה בהכרח למסקנה כי יש להורות על ביטול העסקאות, שכן יש לבחון האם למשיב עומדת אחת ההגנות הקבועות בסעיף 96ג לפקודה, ובמקרה שלנו 96(ג)(2) לפקודה. בע"א 8760/14 ארז חבר נאמן לנכסי אייל סלור (27.1.16) [פורסם במאגרים] נקבע כדלקמן: "סעיף 96(ג)(2) לפקודה קובע כי לא יראו העברת נכס בגדר הענקה פסולה אם מתקיימים שני תנאים מצטברים: העברת הנכס נעשתה לקונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך. לפיכך, צודקים הנאמן וכונס הנכסים בטענתם, ולפיה די בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי ההענקה לא נעשתה בתום לב כדי לקבוע כי לא מתקיימים תנאי החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, וכי בנסיבות אלה לא היה מקום להידרש לשאלת התמורה שניתנה עבור ההענקה".

     

50. לעניין נטל ההוכחה בעניין סעיף 96ג' נקבע בפס"ד אל-יה כדלקמן: "נקבע לא אחת כי הנטל להוכיח שחריג זה אינו חל, מוטל על הנאמן. על הנאמן להראות כי הקונה לא רכש את הנכס בתום לב במובן זה שידע בעת קבלת הנכס כי המעניק נתון בקשיים כלכליים ויכול היה להסיק מכך שהנושים ייפגעו כתוצאה מהענקת הנכס; או כי התמורה שנמסרה בעד הנכס אינה "תמורה מסחרית סבירה בנסיבות העניין" (ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' גיצלטר, [פורסם בנבו] בפסקה 21 (8.11.2015)). אולם, "כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו היא קטנה, ואם לא תובא ראיה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו" (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, נה(4) 925, 950 (2001) (להלן: עניין שילר)).

     

51. ובעניין ינקוביץ נקבע: "כפי שנקבע בפסיקה, קיומו של תום לב מחייב כי מקבל ההענקה לא ידע בעת העברת הנכס אליו כי המעניק נמצא בקשיים כלכליים; אם מקבל ההענקה יודע על מצבו הקשה של המעניק ויכול להסיק כי ההעברה תרחיק את הנכס מידי הנושים – נשלל תום ליבו (עניין שילר, בפסקה 24)".

     

52. ביישום למקרה שלפנינו, סבורה אני כי הנאמנים עמדו ברף ההוכחה הנדרש מהם לאי קיומו של החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) – בעניין זה אזכיר כי די בכך שלא מתקיים יסוד תום הלב, ואין צורך לבדוק את רכיב התמורה (אם כי אדרש לכך למעלה מן הצורך). בכל הנוגע לתום הלב, קבעתי כבר לעיל, כממצא שבעובדה, כי המשיב ידע גם ידע שהחייבת נתונה בקשיים כלכליים וכי העברת הנכסים תרחיק אותם מידי נושים, שעל קיומם ידע. די בכך כדי לשלול את תום ליבו של המשיב.

     

53. במקרה הנדון, יש עוד ראיות רבות נוספות המחזקות את המסקנה כי המשיב אינו קונה תמים, והנכסים לא נרכשו במסגרת עסקאות שוק "רגילות". כך בראש ובראשונה, אין להתעלם מכך שהמשיב רוכש מהחייבת שלושה נכסים בסכום כולל מוצהר של 6.6 מיליון ₪ (כשווים רב הרבה יותר), בתקופה של חצי שנה בלבד. שניים מהנכסים רכש המשיב מבלי לבקר כלל בנכס (רמת גן ואשדוד), ראו עדותו בעמ' 22 שו' 7: "ביקרתי רק בסביון", וזאת למרות שבהסכמי המכר מצהיר כי הרוכש בקר ובדק את הנכס, ראו סעיף 3 להסכם מכר אשדוד וסעיף 3ב' להסכם רמת גן. אמור מעתה – הסכמי מכר רמת גן ואשדוד כוללים הצהרות מפי המשיב שאינן אמת.

     

54. עוד התברר כי אכן הסכמי המכר אינם משקפים את המציאות, וזאת בלשון המעטה – המשיב עצמו הודה כי רכישת הנכס בסביון הייתה קודמת למועד חתימת הסכם המכר, ואף ביקש לזקוף תשלומים על חשבון התמורה בעסקת סביון, שביצע עוד ביום 27.10.14, הגם שחוזה המכר הראשון נוגע לרמת גן ונכרת בחודש דצמבר 2014. התברר כי המשיב לא פעל על פי המנגנון הקבוע בהסכם המכר ולא הפקיד כספים בידי הנאמן, עו"ד מושקוביץ, כמתחייב מסעיף 7ג' להסכם אשדוד וסעיף 10 ד' להסכם סביון. כשנשאל מדוע לא עשה כך בחקירתו ענה תשובה תמוהה לפיה החייבת היא זו שהייתה אמורה להנות מכך, עמ' 25 שו' 13-17. המשיב עצמו כינה הסכמים אלו "פורמליים", סעיף 68 לתצהיר השני, ואילו החייבת מצידה טענה כי היו הסכמים בעל פה בדבר חלוקת רווחים לאחר המכירה, ראו חקירתה בפני הנאמנים בעמ' 5 שו' 190; עמ' 3 שו' 102.

     

55. זאת ועוד. לשיטת המשיב, העביר הוא כספים רבים יותר מעבר לאלו הנקובים בהסכמי המכר. האם קונה תמים מסכים לשלם יותר מהתמורה החוזית עבור נכס שרכש, ואם כן, האם לא יעגן זאת במסמך בכתב? האם הדבר לא תומך בטענות הנאמנים כי בין החייבת לבין המשיב נכרתו עסקאות נוספות המעידות על טיב היחסים ביניהם? בעניין האחרון אפנה לסתירות בעדותו של המשיב לגבי קיומן של הלוואות (ראו סעיפים 56-58 לתצהיר הראשון; חקירתו בפני הנאמנים בעמ' 2 שו' 61, עמ' 5 שו' 160); ההכחשות המאוחרות שניתנו הלוואות וכינויין "גמילות חסדים" (סעיף 68 לתצהירו השני ועדותו המזגזגת בפניי, ראו עמ' 18 שו' 28-29 שם הכחיש מתן הלוואות; עדותו בעמ' 19 שו' 1-8, שם העיד כי נתן לה הלוואות רק לאחר שהעסקאות באו לסיומן; הטענה כי מדובר בגמילות חסדים, עמ' 19 שו' 12), האימות עם הפתק בכתב ידה של החייבת שם נזכרו "הלוואות" והתשובה המתחמקת "זה פתק", ראו בעמ' 23 שו' 23-28.

     

56. אם אסכם עד כה, אזי המשיב לא פעל על פי האמור בהסכמי המכר; אלו אינם משקפים את המציאות, בוודאי בכל הנוגע ללוחות הזמנים והמנגנונים הקבועים בהם, וככל הנראה גם לעניין התמורה. עוד יש לזכור שעד היום לא נמסרה החזקה בנכס ברמת גן לידי המשיב ומתגוררת בו אודליה, מבלי לשלם שכר דירה, ראו עדותו בעמ' 21 שו' 21-25.

    האם רוכש תמים יסכים למצב שכזה, שמועד החזקה בהסכם היה קבוע ל – 90 יום מיום תשלום התמורה?

     

57. מהמקובץ עולה מסקנתי – בכל הנוגע לחריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2), הנאמנים עמדו בנטל המוטל עליהם וניתן לקבוע כי המשיב ידע בעת רכישת הנכסים על הקשיים הכלכליים של החייבת ועל כך שללא נכסים אלו יקשו הנושים לגבות את חובם. משכך ובהתאם לקבוע בעניין אל-יה ועניין ינקוביץ, המשיב אינו תם לב בעסקאות אלו. על חוסר תום ליבו ניתן ללמוד גם ממקבץ העובדות שתוארו לעיל, לא כל שכן משקלן המצטבר, והן בהפעלת מבחני השכל הישר וההיגיון המסחרי העסקי. למעשה, מדובר באיש עסקים מתוחכם, אשר מנצל הזדמנויות עסקיות שנקרות בדרכו עת אנשים נקלעים למצוקה ומבקשים לממש את רכושם, לעיתים בנזיד עדשים. המשיב הודה כי רוכש הוא נכסים "בעייתים" ולוקח את הסיכון על עצמו. גם אם לא לקח בחשבון את האפשרות שהחייבת תקלע להליך חדלות פירעון ותוגש בקשה לביטול הענקה (ראו האמור בסעיף 57 לתצהירו השני), אזי "סיכון" זה הינו חלק אינהרנטי מעיסוקו של המשיב ואין לכנותו רוכש ב"תום לב".

     

58. על פי ההלכה, די בכך כדי לקבוע שדין שלושת העסקאות להתבטל, אף ללא צורך לבחון את רכיב התמורה. למעלה מן הצורך אעיר כי סבורה אני כי גם לעניין התמורה הוכח בפניי שהתמורה בגין כל אחד ואחד מהנכסים נופלת באופן ניכר משווי השוק; אין לתלות זאת במצב הנכסים "הבעייתי", וראו בעניין זה חקירת המשיב בפני הנאמנים שם טען ההיפך מטענתו היום "העסקה עם בילה יחסית לא הייתה כל כך מורכבת אלא יותר בירוקרטית להוציא כמה שקלים לסדר את העניין הרישומי" (הדגשות שלי, עמ' 4 שו' 146-147). האם ה"כמה שקלים" הנדרשים על מנת להסדיר עניין רישומי, גם לשיטת המשיב עצמו, מצדיקים הפחתת שווי בשיעור ניכר של כ – 40-50%, כפי שיפורט להלן?

     

59. כך לגבי הנכס ברמת גן – זה נמכר כביכול כנגד סך של 1,305,000 ₪. גם לשיטת המשיב כל שנותר בידי החייבת, לאחר סילוק המשכנתא, הוא סך של 100,000 ₪, אשר אמור להתחלק עם אסף (קרי, תמורה של 50,000 ₪ לחייבת). המשיב עצמו מבקש להפנות לחובות נוספים שרבצו על הנכס, אשר הוא כביכול נשא בהם, ראו הסך הנטען של 85,000 ₪ לעירית ר"ג ותשלום לעו"ד נטוביץ בסך של 8,374 ₪. אזכיר כי לפי הסכם ר"ג היה על המוכרים לשאת לכאורה בחובות אלו. מכאן – שהתמורה הנקובה הינה הפסדית לחייבת. דומה המקרה לעניין זה פש"ר 26420-08-16 מדליס בע"מ נ' יפה ואח' (19.10.20) [פורסם במאגרים, אושר בבית המשפט העליון ביום 12.7.21 במסגרת ע"א 1914/21] (להלן: "עניין מדליס") : " יתר על כן, מסכום התמורה יש להפחית את מס השבח והיטל ההשבחה שהוטלו על החייב לפי ההסכמים, בסכום כולל של 719,608 ₪, מה שהופך את העסקה כולה לעסקה הפסדית מבחינתו של החייב, קרי, לא רק שהוא לא מקבל לידיו דבר, אלא שהוא אף יידרש להוציא כספים מכיסו כדי לשלם את המיסים. ברי כי אף אדם בר דעת לא היה נקשר בעסקה מעין זו, שלא רק שאין היא מקנה לו טובת הנאה כלשהי, אלא שהיא מותירה אותו בחסרון כיס ממשי... פשיטא שעסקה כזו אינה יכולה להיחשב כעסקה בה ניתנה תמורה בת ערך. למעשה, מבחינה כלכלית, לא רק שלא ניתנה בה תמורה בת ערך, אלא שלא ניתנה תמורה כלל".

     

60. למעלה מן הצורך ומבלי שנדרשת אני למסמכים אלו, תשומת הלב מופנית לשמאות ברהום מיום 10.7.18 המעריכה את הנכס בשווי של 3.5 מיליון ₪, ולשמאות השמאי ריז'בסקי שהוגשה בתיק כינוס הנכסים בזמן אמת, אשר העריכה את הנכס בסך של 1,950,000 ₪. ערה אני לכך ששמאות ברהום מאוחרת בארבע שנים, מתייחסת לנכס פנוי ולא הוגשה כראיה באמצעות עורכה; ערה אני לכך כי שמאות ריז'בסקי מתייחסת לנכס פנוי, ובמקרה הנדון הנכס נמכר בכפוף לזכויות אודליה (הגם שהסכם המכר אינו מזכיר את המונח "נכס תפוס"). עם זאת, אין בנמצא שמאות מטעם המשיב לזמן אמת התומך בטענתו לפיה הסכום ששולם משקף את שווי הנכס, על בעיותיו באותה עת, ודומה כי השווי החוזי נופל בצורה ניכרת משוויו המלא של הנכס.

     

61. לעניין הנכס באשדוד – המשיב עצמו העריך את הנכס בסכום של 1.5 מיליון ש"ח, ראו חקירתו בפני הנאמנים בעמ' 3 שו' 110: "לדעתי הוא שווה כמיליון וחצי שהוא נקי ורשום. לא היתה שמאות. 5 חדרים, הדירה הרוסה לגמרי לא ראיתי אותה בזמנו שקניתי אותה". כבר כאן יש לעצור ולשאול, האם קונה תמים לא מבקר בנכס לפני שהוא רוכש אותו? האם לא נערכת שמאות לדירה? וכיצד יודע המשיב כי הדירה "הרוסה לגמרי" אם הוא לא ראה אותה? ראו גם השומה של ברהום ביחס לדירה באשדוד, הנוקבת בסכום של 1,825,000 ₪. גם כאם אציין כי השומה מאוחרת ב-3 שנים למועד כריתת העסקה וברהום לא נחקר על חוות דעתו, אם כי לא הומצאה כל שמאות ע"י המשיב התומכת בטענתו כי הסכום ששולם תאם את מצב הנכס באותה עת. סבורה אני כי "קשיים ברישום" (כפי שכינה זאת המשיב בחקירתו בפני הנאמנים) אינם מצדיקים הפחתת תמורה בכ – 40-50%.

     

62. מעבר לכך, המשיב כלל לא הוכיח ששילם סך של 900,000 ₪ עבור הנכס באשדוד, ראו הטרמינולוגיה בה הוא בוחר להשתמש בסעיף 184 לתצהירו השני : "המחיר המופיע בחוזה של רכישת הדירה באשדוד הוא 900,000 ₪. כן, שילמתי סך של 250,000 ₪ לקבלן...". המשיב עצמו עושה אבחנה בין המילה "מופיע" לבין המילה "שילמתי", אין מילה וחצי מילה ממנה עולה כי הסכום הנקוב בהסכם שולם, אלא טענה כללית בדבר תשלום ביתר עבור שלושת הנכסים. כשנשאל המשיב בחקירתו בפני הנאמנים האם יכול להצביע על הסכומים ששילם עבור הנכס באשדוד והאם תאמו הם את המועדים הנקובים בהסכם אשדוד, השיב: "לא יכול להצביע איזה סכום שייך לאיזה דירה. לא יודע, אסביר לך כי הבטיחה להמציא מסמכים ולא המציאה, אז לא כל סכום תאם את המועדים שבהסכם המכר".

     

63. בעניין זה אפנה לפס"ד אל-יה בפסקה 21, שהממצאים שם יפים גם לעניינו: "יתירה מזאת, בית המשפט קמא הדגיש בפסק דינו כי המערערת לא הציגה "כל טענה או ראיה" לכך ששילמה כספים כלשהם לחנאי בתמורה לזכויותיו בנכס; וכאשר עובדיה העיד בפני בית המשפט כי העביר תשלומים בתמורה לנכס לחנאי, לא ידע לציין מהו הסכום הכולל שהועבר לחנאי בתמורה לנכס ואף לא זכר באילו מועדים סכומים אלו שולמו...לנוכח הסתירות הרבות בטענות המערערת באשר לסכומים ששולמו בעד הנכס; העובדה שלא הוצגה כל ראיה באשר לסך התמורה ששולמה בפועל בעד הנכס; והפגמים המשמעותיים והסתירות שבעדותו של עובדיה, לא ראיתי לנכון להתערב בקביעת בית המשפט קמא שלפיה לא ניתנה "תמורה בת-ערך" עבור הנכס" (הדגשות שלי).

64. לעניין הנכס בסביון – בפנינו הונחו שתי שמאויות, האחת של השמאי פן משנת 2012 אשר העריכה את הנכס בסכום של 7 מיליון ₪, ראו נספח 19 לבקשה למתן הוראות; ושל השמאי ערן עומר מטעם רמ"י, שבחלופה הנמוכה שלה, עומדת על 5.6 מיליון ₪ כולל מע"מ, ראו נספח 20 לבקשה. מדובר בשמאויות הקודמות למכירה ובהחלט יש בהן כדי להוות אינדקציה לשווי, ועל פניו ניתן להבחין כי התמורה החוזית נמוכה ב – 1.1 מיליון מהשמאות הנמוכה של רמ"י. שוב אזכיר כי המשיב לא הציג כל שמאות מטעמו, וכן אפנה לגרסת החייבת באשר למכירת הנכס באשדוד, וזאת מבלי לקבוע ממצא כלשהו בעניין, ראו חקירתה שו' 88-176. בנוסף, גם בעסקת סביון התשלומים לא בוצעו על פי לוחות הזמנים שנקבעו; לא הופקדו כספים בנאמנות אצל עו"ד מושקוביץ'; תשלום המיסים כביכול ע"י המשיב בגין עסקה זו אמורה הייתה להתבצע ע"י החייבת ולא כתמורה נוספת ע"י המשיב (ומן הסתם אם הדבר אכן כך נעשה, יש לכך השלכות מבחינת מחיר העסקה ותשלומי המיסים המתחייבים).

     

65. לעניין התמורה אוסיף את הממצא העובדתי שנקבע כבר לעיל, לפיו היו העברות כספיות נוספות בין המשיב לבין החייבת, בתחומי זמן אשר חרגו ממועדי ביצוע העסקאות. העברות אלו כונו לעיתים "הלוואות", לעיתים "גמילות חסדים". המשיב עצמו הודה כאמור כי אינו יכול לזהות את כל התשלומים שבוצעו עבור הנכסים עצמם, ראו הציטוט בסעיף 62 לעיל. משלא ניתן לבצע זיהוי חד ערכי של כל תשלום ותשלום עבור כל נכס ונכס, אין לשלול תרחיש לפיו המשיב מבקש ל"שדרג" חובות כלפיו בטענה כי הינו רוכש הנכס בתמורה מלאה, ובכך ליצור העדפת נושים. יש לזכור כי המשיב, על אף שטוען הוא כי שילם לחייבת סכומים רבים מעבר לתשלומים עבור הנכסים, לא הגיש תביעת חוב, על כל המשתמע מכך.

     

66. שוב ראוי להפנות לדברים שנקבעו בעניין מדליס, שדומה שיפים גם לעניינו: " טוענים המשיבים כי בפועל שולם לחייב סך כולל של 800,000 ₪, בין היתר במזומן ובשיקים שלא נכללו במסגרת הסכמי המכר הרשמיים, זאת בעקבות דרישת החייב. אכן, נראה כי היחסים בין החייב למשיבים כללו גם העברה של שיקים ומזומן, שביטוי להם לא נמצא בהסכם. משמע, התמורה הנקובה בהסכמי המכר היתה תמורה פיקטיבית, ובמילים אחרות, מדובר בחוזים למראית עין בכל הנוגע לרכיב התמורה. ניתן רק לשער כי הדבר נועד להונות את רשויות המס".

     

    סוף דבר

     

67. הנאמנים הוכיחו כי עומדים הם בתנאי סעיף 96 לפקודה, המאפשרים את ביטול הענקות של שלושת הנכסים. המשיב לא הוכיח כי החייבת הייתה כשרת פירעון במועד כריתת ההסכמים; לא הוכח כי המשיב זכאי להגנת תום הלב והתמורה. משכך יש להורות על ביטול שלושת ההסכמים שנכרתו ואלו מוקנים לנאמנים. שקלתי את הסעד החלופי המבוקש ע"י הנאמנים, לפיהם יש להורות למשיב להשלים את התמורה ההולמת עבור הנכסים, אך שוב אפנה לפס"ד מדליס, שם בקשו מקבלי הענקה לפעול להשלמת התמורה: "משעה שנפסק כי מדובר בהענקה שדינה בטלות, יש לדחות את בקשתם של המשיבים לאפשר להם כעת לשלם לקופת פשיטת הרגל את ההפרש בין מה ששילמו בפועל לחייב, לבין שוויו של המגרש באותה עת, רק כדי להציל את העסקה מבטלות. עסקה המהווה הענקה אסורה היא עסקה בטלה לכל דבר וענין. בנסיבות המקרה דנן לא יהיה זה ראוי לאפשר למשיבים להחיותה ולהצילה מבטלות, שהרי משמעות הדבר היא מתן תמריץ לצדדים שלישיים להתקשר בעסקאות המהוות הענקה אסורה עם חייבים. במה דברים אמורים: אם הנאמן לא יחשוף שמדובר בהענקה אסורה- מה טוב. ואם יחשוף זאת- אזי תמיד ניתן יהיה להציל את העסקה בדיעבד באמצעות תוספת תשלום המגלמת את שווי טובת ההנאה שקיבל הנעבר מאת החייב. מצב דברים זה איננו רצוי ויש בו כדי לעודד ביצוע הענקות אסורות. ודוק. רצונם זה של המשיבים להציל בדיעבד את העסקה מבטלות נובע כל כולו מן העובדה שמאז נכרתו הסכמי המכר ועד היום, עלה שוויו של המגרש באופן משמעותי ביותר. על כן, אם יתאפשר להם כעת להציל את העסקה, הם צפויים ליהנות מעליית שווי המקרקעין. לעומת זאת, אם העסקה תבוטל, מי שיהנה מעליית השווי הם נושיו של החייב, שכן המגרש יחזור לרשותם. כאשר בוחנים על כף המאזניים מי אמור יותר ליהנות מעליית השווי, דומה שהתשובה לכך היא ברורה: ראוי שהנושים, ולא המשיבים, הם שייהנו מעליית השווי". (הדגשות שלי).

     

68. לפיכך, ובהתאם לכל ממצאי המתוארים לעיל, אין מנוס אלא להורות על ביטול הענקות בשלושת הנכסים. עם זאת, ביטול והשבה בצידה, על הנאמנים להשיב למשיב את הסכומים בהם הכירו ככאלו ששולמו עבור הנכסים עצמם; ואם וככל שהמשיב טוען כי שילם סכומים נוספים מעבר לכך, מעמדו כנושה רגיל ורשאי הוא להגיש תביעת חוב. אם וככל שנדרש ליתן אורכה לצורך הגשת תביעת החוב, ניתנת היא בזאת.

     

69. וכמה מילים לקראת סיום – המשיב מעיד על עצמו כאשי עסקים המזהה הזדמנויות עסקיות; רוכש נכסים "בעייתים" ומפחית את התמורה בהתאם לסיכון; קבעתי כממצא שבעובדה כי בעת כריתת ההסכמים המשיב ידע גם ידע שהחייבת מצויה בקשיים כלכליים. אחד מסיכונים האינהרנטיים ברכישות שכאלו הינו הקלעות לחדלות פירעון של המוכר המסובך כלכלית והאפשרות כי העסקה תיבחן על ידי בעל תפקיד שימונה ותהא ניתנת לביטול, בהתאם להוראות הדין. סיכון זה התממש במקרה הנדון, ואין לי אלא לסיים בדברי כב' השופט רובינשטיין בפס"ד ינקוביץ': "על בית המשפט הדן בפשיטות רגל לבדוק בשבע עיניים את תום הלב של המעורבים בעסקות סביב פשיטת הרגל, נוכח יצר לבם של חייבים להפחית מקופת פשיטת הרגל. המקרה דנא, כמות שכתבה חברתי השופטת ברק-ארז, שונה מע"א 4352/15 קורן נ' הראל (2.8.17) [פורסם בנבו] . נזדמן לי לומר בע"א 7170/13 נכסים יזום ופיתוח נ' דן (2015, פסקה א' לחוות דעתי) [פורסם בנבו] כי "לטעמי ככלל בחדלות פרעון אין ליתן לנושה לצאת נשכר על חשבון נושים אחרים, בכפוף לקדימויות שבדין, ומה שיקרה ל'עם ישראל' שהם כלל הנושים ראוי שיקרה ל'ר' ישראל' – הנושה היחיד. עסקינן, מטבע האנוש, במדרון חלקלק, ולדידי פתחים ליצירת העדפה בלבוש כזה או אחר 'בעזרת השם' – קרי, בשינוי שם, אינם ראויים". בשינויים המחויבים כך גם לגבי מקבלי הענקות אחרים, ובנידון דידן עלו סימני שאלה קשים לגבי תום לבה של המשיבה, הכל כפי שפירטה חברתי, ואצטרף איפוא לדעתה".

     

70. לאור התוצאה אליה הגעתי, איני נדרשת לבקשת המשיב למחיקת סעיפים מסיכומי התשובה של הנאמנים, שכן כל הטענות והמסמכים עליהם ביססתי את פסק הדין נכללו בכתבי הטענות והסיכומים העיקריים.

     

71. סוף דבר, עתירה א' מתקבלת. המשיב ישלם לנאמנים את הוצאות הבקשה בסך של 25,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

     

    ניתן היום, י"ג חשוון תשפ"ב, 19 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.