יצחק נ' עו"ד אריק אמיר – הנאמן על נכסי החייב אליהו חנאי ואח'

מדובר בבקשת המבקש, יצחק חנאי, (להלן: "המבקש") לביטול החלטת כב' השופטת נצר מיום 23.1.2011 שבה אושר הסכם פשרה בין בנק הפועלים לנאמן (להלן: "ההחלטה"). הסכם הפשרה כלל בין היתר הסכמה למינוי הנאמן וב"כ הבנק, ככונסי נכסים משותפים למימוש משכנתא למכירת נכסי החייב ברחוב סוקולוב 74-76 בחולון (להלן: "הנכסים"), וכן כלל הסכמה בדבר אופן חלוקת תמורת מכר הנכס, כאשר מתמורת הנכס יקבל הבנק סך של 3.1 מיליון ₪ והנאמן יקבל את יתרת התמורה.

בנוסף, כללה הבקשה בקשה נוספת להורות על עיכוב הליכי מימוש הנכסים, עד מתן החלטה בבקשה אחרת של המבקש למתן הוראות ביחס לזכויותיו כנושה מובטח בכספים.

בבקשתו לביטול הסכם הפשרה, טען המבקש כי בשנת 1996 הוא נטל הלוואה מן הבנק, ובאמצעות כספי ההלוואה, פרע את כל חובותיו של החייב בגין הלוואת המשכנתא על הנכסים והפך בעצמו לחייב העיקרי מול הבנק. לדבריו, הבנק חתם על הסכם הפשרה עם הנאמן, בו ויתר לנאמן על חלק מתמורת הנכס המשועבד, תוך כוונה לגבות יתרת חובו מנכס אחר שבבעלות המבקש. לדבריו במעשה זה הפר הבנק חובותיו כלפי המבקש, וביצע מעשה קנוניה עם הנאמן בלי ידיעת המבקש ותוך פגיעה בזכויותיו. לטענת המבקש הסכם הפשרה נועד לתקוף את בקשתו למתן הוראות בעניין זכויותיו כנושה מובטח. בנוסף, טען המבקש כי הסכם הפשרה עומד בניגוד להסכמי ההלוואה שנחתמו עם הבנק ועל כן מהווה הפרה יסודית של הסכמי ההלוואה. עוד הוסיף המבקש וטען כי נוכח טענותיו בדבר נשייה מובטחת בכספים, היה לכל הפחות לזמנו לדיון בהסכם הפשרה, בין הבנק לנאמן בטרם מתן החלטה המאשרת את הסכם הפשרה, זאת לטענתו נוכח הפגיעה הקשה שיגרום לו אישור ההסכם.

הנאמן והבנק מצידם ביקשו לדחות הבקשה.

ביום 2.5.16 נערך דיון בבקשה לביטול ההחלטה מיום 23.1.11 (על נסיבות עיכוב הדיון ראה בהמשך) ,ובדיון זה נחקרו המבקש ונציג בנק הפועלים, מר שוסטר. כמו כן, נערך דיון הוכחות נוסף ביום 16.6.16 להמשך חקירתו של מר שוסטר.

סיכומי הצדדים

בסיכומי המבקש צוין, בין היתר, כי המבקש לקח הלוואת משכנתא מן הבנק ופרע את כל חובותיו של החייב לבנק ונותר כחייב עיקרי מול הבנק בהסכם המשכנתא. עוד נטען כי החוב המקורי עמד על סך 5.3 מיליון ₪.

עוד טען המבקש, כי בנסיבות העניין מחוייב היה הבנק לממש נשייתו המובטחת באמצעות מכר הנכסים בחולון ולפרוע את החוב המגיע לו מהמבקש, אך תחת זאת בחר הבנק לפעול בצורה דורסנית כנגד המבקש, ולוותר לטובת הנאמן על חלק מתמורת הנכס המשועבד, מכיוון שהעדיף לחסוך מעצמו את אי הנעימות שנגרמה בשל השתלחויות הנאמן בב"כ הבנק.

עוד טען המבקש, כי הוכח שלא היה שום שיקול ונימוק ענייני בהחלטת הבנק להתקשר בהסכם הפשרה מול הנאמן ולהסתפק בסכום של 3.1 מיליון ₪ בלבד, מתוך תקבולי הנכסים, וההחלטה נבעה אך משום שראו במבקש כחולייה החלשה שניתן להקריבה מול הנאמן.

המבקש טען כי יש לבטל את הסכם הפשרה, בין היתר בשל כך שהמבקש פנה מבעוד מועד אל הבנק לצורך הגשת בקשה לתיק פשיטת הרגל לקבלת דמי השכירות מן הנכסים, אך הבנק לא עשה כן ודמי השכירות, בסך של מליוני ₪,נגבו בסופו של יום ע"י הנאמן והועברו לקופת הפש"ר.

לדברי המבקש יש לבטל את הסכם הפשרה שנחתם בין הנאמן לבין בנק הפועלים.

עמדת הבנק בסיכומיו היתה כי יש לקבוע שהסכם הפשרה מהווה הסדר ראוי והוגן, המאזן באופן הולם בין האינטרסים השונים ועל כן אין לבטלו. עוד נטען כי לנוכח חלוף הזמן, יש לקבוע כי בנוסף לסך של 3.25 מיליון ₪ שכבר הועברו לבנק, זכאי הבנק לסכומים נוספים של ריבית שנצברה על החוב, סכום נוסף אשר יהווה 60 אחוז מכלל התקבולים או 60 אחוז מסכום החוב הנוכחי.

עוד טען הבנק כי הנכסים בחולון שועבדו ע"י החייב עוד בשנת 1992, במשכנתאות אחרות לטובת הבנק לצורך הבטחת פרעון חובותיו של החייב לבנק. כן נטען כי בשנת 1996 נטל המבקש הלוואה ששימשה לפרעון חובותיו של החייב, ופרעון זה הובטח במשכנתאות. עוד נטען כי גם המבקש, נוסף על החייב, שיעבד נכסים בבעלותו (נכס פרטי בראשון לציון) להבטחת פרעון חובותיו לבנק.

לטענת הבנק, כאשר מונה הנאמן במסגרת תיק פשיטת הרגל דנן, החל הנאמן לפעול למימוש נכסי החייב לרבות הנכס בחולון. כמו כן, נטען כי משלא נענה המבקש לדרישות הבנק להעמיד לטובתו בטחונות חלופיים חלף הנכסים בחולון, נאלץ הבנק להעמיד את חובותיו של המבקש לפרעון מיידי. עוד נטען כי במכתב מטעם המבקש מיום 11.11.2009 ביקש המבקש לממש תחילה את הנכסים בחולון.

לטענת הבנק בחודש מרץ 2010 הגיש בקשה למימוש הנכסים בחולון, כאשר על פי חוות דעת שמאי האושנר, היה שווי הנכס במימוש מהיר 6.7 מ' ₪ ולאחר עלויות והוצאות המימוש (25% מתמורת המימוש) שווי הנכס תאם לסכום החוב באותו מועד, קרי 5.1 מ' ₪. כמו כן, צוין כי בתגובת הנאמן אשר התנגד לבקשה נטען כי מדובר בנכס היחיד ממנו עתידה להיפרע קופת הפש"ר, ועל כן אין לאפשר לבנק מימוש הנכס.

לטענת הבנק, הסכם הפשרה ראוי והוגן והוא נועד להשיג מטרות ראויות של פרעון מהיר של החוב וקניית סיכון בשל טענות הנאמן כלפיו. כמו כן, טען להגינות מול המבקש שכן המבקש ביקש לממש תחילה את הנכסים בחולון, וכן להגינות מול החייב והנאמן בשל כך שהבנק קיבל 60% מהחוב. עוד נטען כי הסכם הפשרה לא פגע בזכויות המבקש, ומבחינה מוסרית המבקש שחובו לא נפרע כלפי הבנק לא יכול לדרוש מהבנק להיפרע רק מהנכסים בחולון בלא תוספת מצידו.

הנאמן מצידו ביקש בסיכומיו להורות על דחיית בקשת המבקש. לטענת הנאמן, לא יכול היה המבקש לבקש לבטל את הסכם הפשרה היות ולא היה צד להסכם הפשרה. עוד טען הנאמן כי המבקש הרחיב ושינה חזית בסיכומיו בטענה שיש הסכמה לעיון חוזר חרף התנגדותו של הנאמן לכך.

הנאמן טען כי ההחלטה מיום 23.1.11 המאשרת את הסכם הפשרה מהווה מעשה בית דין. לדבריו ביום 23.1.11 הומצאה למבקש ההחלטה מיום 23.1.11 והיה על המבקש להגיש את הבקשה לביטול ההחלטה עד ליום 23.2.11 ולא כפי שהגיש באיחור ביום 1.3.11. הנאמן טען כי למרות האיחור בהגשת הבקשה, לא הוגשה על ידי המבקש בקשה להארכת מועד, על כן טען כי ההחלטה מיום 23.1.11 הפכה חלוטה. בנוסף, טען הנאמן כי הסמכות העניינית לדון בסוגיה נתונה לבית משפט העליון במסגרת ערעור או בקשת רשות ערעור.

לטענת הנאמן, למבקש אין זכות נשייה מובטחת בנכסים, ולא ניתן על ידי המבקש כל הסבר או ראייה להפריך את החזקה, שמדובר בהחלטה ראויה. הנאמן טען כי מדובר בהחלטה מושכלת וראויה, שניתנה לאחר בחינת כלל הטענות בבקשות ובתצהירי הצדדים.

ביחס לטענות המבקש כלפיי הבנק, טען הנאמן כי טענות המבקש לעניין חוסר סמכות להתקשר בהסכם אינן רלוונטיות היות ומדובר במעשה בית דין. עוד טען הנאמן ביחס לטענת "קנוניה " כי בכל קנוניה יש צורך לפחות בשניים, ואילו המבקש לא העלה כל טענה נגדו אלא רק נגד הבנק.

הנאמן טען כי טענת המבקש כי הבנק הפר חובותיו החוקיות כלפיו סותרות את עקרון חופש החוזים. לדבריו, זכויות הבנק גוברות על זכויותיו של המבקש. כמו כן, טען הנאמן כי די בכך ששני צדדים מוסמכים, קרי הנאמן בעצמו והבנק, חתמו על ההסכם כדי למנוע התערבות בתוכנו.

ביחס לטענת המבקש לבטלות הסכם, בהיותו הסכם שמטרתו בלתי חוקית, טען הנאמן כי טענה זו אינה אמורה להתברר במסגרת תיק הפש"ר אלא במסגרת התביעה המתנהלת בין המבקש לבנק בבית משפט מחוזי תל אביב. לדבריו, בית המשפט של פשיטת הרגל אינו המקום לבירור מערכת היחסים בין המבקש לבנק.

לטענת הנאמן הבנק מנוע ומושתק מלחזור בו מתגובתו מיום 11.4.11, מחמת האיסור על הרחבה או שינוי חזית.

הנאמן טען כי סעיף 14(ד) לחוק החוזים מונע מהבנק לתקוף את הסכם הפשרה, גם אם מדובר בטעות, שאז הענין בגדר "טעות בכדאיות העסקה", ששוללת את זכות הביטול. לדבריו, כוונת הצדדים היתה ברורה, והבנק שקל את כל השיקולים טרם חתימתו על ההסכם.

בסיכומים מטעם הכנ"ר, נטען כי לאור החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב בהמרצת פתיחה שהגיש המבקש, והקביעות שניתנו בבקשות אחרות בתיק זה, למבקש אין כל זכויות בנכסים, ואין לו זכויות המקנות לו מעמד של נושה מובטח. ביחס למשכון הנוסף נטען כי המשכון נוצר להבטחת החזר הלוואות שנטלו המבקש ו/או החייב מהבנק, ובפועל שימש כערובה. לטענת הכנ"ר, אין מקום להורות על ביטול הסכם הפשרה היות ולמבקש אין מעמד בנכסים.

ביחס לטענות הבנק בדבר שינוי נסיבות, נטען בסיכומי הכנ"ר כי מדובר בטענה הנטענת בחוסר תום לב בניהול ההליך הן מבחינה פרוצדוראלית, היות והוגשה במסגרת הסיכומים, והן מבחינה מהותית. לטענת הכנ"ר לכל היותר מדובר בטענה של טעות בכדאיות ואין בכך כדי להביא במסגרת הפש"ר לשינוי או ביטול הסכם הפשרה.

דיון והכרעה

השאלה המרכזית העומדת לדיון בבקשה זו היא האם לבטל החלטת בית משפט שאישרה הסכם פשרה, במסגרתו הסכים הבנק לוותר לטובת הנאמן, על חלק מתמורתו של נכס ששועבד לו השייך לחייב, תוך כוונה לגבות את יתרת חוב המשכנתא מן המבקש, וזאת כאשר מדובר במבקש ששנים לפני כן לקח הלוואה מן הבנק, ופרע בעצמו את כל חובות החייב לבנק (מבלי לרכוש הנכס) והפך לחייב העיקרי לבנק.

כללי

ביום 1.3.11 הוגשה בבית משפט זה, בקשה לביטול החלטת בית המשפט שניתנה על ידי כב' השופטת נצר מיום 23.1.11. במסגרת ההחלטה אושר הסכם פשרה בין הנאמן לנכסי החייב, לבין בנק הפועלים, במסגרתו אושר בין היתר, כי ימכרו נכסים המצויים בבעלות החייב ברח' סוקולוב 74/71 בחולון על ידי באי כוח הצדדים שימונו ככונסי נכסים, ומתוך תמורת הנכסים יועבר לבנק בהקדם האפשרי סך של 3,100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה, והיתרה בניכוי הוצאות תיוותר בקופת הנאמן.

עוד הוסכם שעם מתן תוקף של החלטה להסכם יסתיים הדיון בכל הבקשות הפתוחות בין הצדדים, ויראו את הצדדים כמי שמוחלים על טענותיהם.

דחיית הדיון בבקשה

דיון בבקשה לביטול הסכם הפשרה נקבע בפני ליום 19.1.12, ובתחילת הדיון הוסכם על ידי הצדדים כי בטרם הדיון יתקיימו דיונים בבקשה אחרת של המבקש להכרה בחוב שלו כחוב מובטח, סוגיה שאמורה היתה להשפיע על המחלוקת מושא דיוננו. לאחר הסכמת הצדדים הורה בית המשפט כי דיון בבקשה דנן ייקבע לאחר שתינתן החלטה בבקשה האחרת.

לאחר מתן ההחלטה בבקשה האחרת ביום 5.3.13 לא עורר איש מן הצדדים (כל צד ומניעיו), כל בקשה לחידוש הדיון בבקשה דנן לביטול הסכם הפשרה, ולאחר שכבר נקבע דיון בבקשה אף הוגשו בקשות לדחיית הדיון. יוער כי יתכן והתנהלות הצדדים נבעה בין היתר מתוך רצון לגיטימי, שלא לפגוע במאמצים למכר הנכסים במחיר מירבי, דבר שבסופו של דבר השתלם והנכסים נמכרו (המכירה הושלמה ביום 19.11.15) ביותר מפי שתיים (18 מ' ₪) מהמחיר המוערך בעת הסכם הפשרה. בנסיבות האמורות קויים הדיון הראשון בבקשה בו נשמעו עדים רק ביום 2.5.16 .

בטלות הסכם הפשרה

בסיכומיו טען הנאמן שלמבקש לא היתה זכות לעתור לבטלות החוזה, שנכרת בין הנאמן לבנק.

בעניננו מדובר בבקשה לאישור הסכם בין נאמן בפשיטת רגל לבין בנק, ובבקשה למימוש נכס בכינוס נכסים.

נאמן בפשיטת רגל כפוף להוראותיו של בית המשפט, ומובן שחוזה מסוג החוזה הנדון בעניננו הינו מתוך מהותו חוזה המותנה באישור בית המשפט. כמו כן מובן שבנסיבות העולות מתוך ההסכם, אם לא יאושר ההסכם לא יהיה לו כל תוקף.

למותר לציין, כי העובדה ששני הצדדים, (וביניהם הנאמן הכפוף בפעולותיו לבית המשפט), ביקשו אישור בית המשפט, תבהיר שהיה ברור לשניהם שמדובר בהסכם המותנה באישור בית המשפט. גם יתר הפרטים המפורטים בבקשה מיום 20.1.11 מעלים כי מובן היה לצדדים שתוקף ההסכם מותנה באישור בית המשפט.

מאחר ומדובר בפועל בחוזה שהותנה באישור בית-המשפט, הרי שבהעדר אישור שכזה, לאחר ביטול החלטת כב' השופטת נצר, יתייתר הצורך לדון בהסכם שבפועל לא נכנס לתוקף (לאחר שהתנאי המתלה שהיה בו לא התקיים).

עיון בבקשת המבקש מיום 1.3.11 לביטול החלטת בית המשפט מעלה שבקשתו הבסיסית של המבקש היתה להורות על ביטול החלטת בית המשפט, וביטול ההסכם עצמו נתבקש רק כהמשך ישיר לביטול החלטת בית המשפט.

מאחר וכפי שיובהר בהמשך, דין בקשה זו להתקבל באופן שבו תבוטל החלטת בית המשפט מיום ,23.1.11 שאישרה ההסכם (בסייגים שיוצגו), מתייתר מאליו הדיון בתוקף ההסכם.

הבקשה לעיון חוזר

במהלך הדיון בבקשה מיום 2.5.16 הסכימו נציגי הבנק והמבקש שהדיון בפני יקוים כדיון בעיון חוזר בהחלטת השופטת נצר מיום 23.1.11. הנאמן מצידו טען כי הוא שומר טענותיו למעשה בי-דין . בהמשך הסכימו הצדדים שבית המשפט יתן תוקף של החלטה להסכמות שהוצגו.

מדובר בבקשה שלא הוגדרה ע"י המבקש כבקשה לעיון חוזר. יחד עם זאת, מדובר בבקשה לביטול החלטה שניתנה על ידי בית המשפט, הבקשה הוגשה כחודש ומספר ימים לאחר מתן ההחלטה, ובבקשה התבקש בית המשפט בכותרת הבקשה, להורות על ביטול ההחלטה, ועל עיכוב תוצאות ההחלטה, קרי הליכי מימוש הנכסים.

כאשר מדובר בבקשה לביטול החלטה המוגשת לבית המשפט של פשיטת רגל שנתן את ההחלטה (על ידי גורם שלא היה צד לבקשה שעל בסיסה ניתנה ההחלטה), אין כל הגדרה אחרת שאותה ניתן להגדיר את הבקשה, אלא כבקשה לעיון חוזר לפי סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ח – 1980, המאפשר לבית המשפט של פשיטת הרגל לחזור ולעיין בכל צו שנתן, מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו.

בנסיבות האמורות לעיל, אני קובע כי על אף שהבקשה לא הוגדרה בכותרתה כבקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט, מדובר בפועל בבקשה לעיון חוזר, והדיון בבקשה ייערך בהתאם לסעיף האמור.

האם לאפשר עיון חוזר בהחלטה

בבקשת המבקש מיום 1.3.11 טען ב"כ המבקש כטענת בסיס, שהבנק והנאמן הגיעו להסכם ביניהם וביקשו את אישור בית המשפט בלא לצרף את המבקש כצד לבקשה, ובלא להציג בפני בית המשפט עובדות הרלוונטיות למבקש, וזאת על אף שבעת חתימת ההסכם כבר עמדה בבית המשפט בקשת המבקש לקבוע כי הוא נושה מובטח בתיק.

עיון בעובדות התיק מעלה כי אכן בעת הגשת הבקשה לאישור הסכם פשרה, כבר עמדו בפני בית המשפט בקשות שונות שהוגשו על ידי המבקש, יצחק חנאי, וביניהן בקשה להכיר בחובו של החייב אליו כחוב מובטח. (בקשה שכפי שעולה מהחלטתי מיום 5.3.13 לא היתה בקשה מופרכת)

בנסיבות האמורות לעיל, נראה כי אכן בעת הגשת הבקשה לאישור הסכם הפשרה, מחויב היה הבנק לצרף את המבקש כצד לבקשה לאישור ההסכם ולפרט עובדות הנוגעות למבקש. כמו כן, מובן שלו היה מצורף המבקש כצד לבקשה היה על בית המשפט לבקש את עמדת המבקש, שהיה עלול להיפגע מההחלטה, בין היתר בשל העובדה שבעת הגשת ההסכם לאישור, כבר ידע הבנק שאת יתרת הסכום עליו ויתר במסגרת ההסדר לטובת הנאמן, יגבה מנכס אחר השייך למבקש בראשון לציון.

בנסיבות האמורות לעיל, ובין היתר מאחר וקיימת אפשרות שלפיה אם לא היתה מאושרת בקשת הפשרה, יכול היה הבנק לממש הנכס בחולון לבדו, ולפרוע את רובו של חוב המבקש בלא צורך במימוש הנכס בראשון לציון, מחויב היה הבנק לצרף את המבקש לבקשה לאישור ההסכם, ומן הסתם מחויב היה בית המשפט לשמוע עמדת המבקש בטרם מתן החלטתו (ראה סעיף 15.1 לסיכומי הבנק).

למותר לציין שבנסיבות האמורות, מתוקף תפקידו וחובותיו, מחויב היה גם הנאמן לצרף את המבקש כצד לבקשה (לעניין זה ראה: רע"א 9227/13 עו"ד שי גרנות , כונס נכסים נ' רות שפייזר , עמ' 15 –

מיום 27.8.13 , פש"ר (ת"א) 1062/01 אורי צמח נגד שרון ויצמן בתפקידו ככונס נכסים של חברת מ.רייז, רזידנס 1994 בע"מ, פסקה 18 – מיום 11.12.03.

לאור זאת, ובהתאם לאמור בסעיף 181 לפקודה, יש לאשר בקשת המבקש לקיום דיון בעיון חוזר בהחלטה מיום 23.1.11, ולדון בבקשה לאישור ההסכם לאחר שמיעת הצדדים, (כפי שאכן נעשה בפועל במהלך הדיונים שבפניי).

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי

בסיכומיו הפנה הנאמן לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, וטען כי לאור האמור בתקנה הפכה ההחלטה מיום 23.1.11 לחלוטה.

מדובר, כאמור, בבקשה לעיון חוזר בפשיטת רגל, ומשום כך אין לעשות היקש לענין זה מתקנה 201 הדנה בביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד.

מסקנה זו מתחדדת מכוח קל וחומר, מאחר שמדובר בתקלה שארעה בשל התנהלות הנאמן והבנק, שלא צירפו את המבקש כצד בבקשה, וגם לא ידעו את בית המשפט בדבר הצורך לבקש את תגובת המבקש.

טענת הנאמן שלפיה בעת מתן ההחלטה כבר ידעה כב' השופטת נצר עובדות הנוגעות למבקש, לא תעלה ולא תוריד לאחר שהפרטים הנוגעים למבקש ולאפשרות שייפגע מן ההחלטה לא פורטו בבקשה, והמבקש גם לא צורף לבקשה על אף שחובה היתה לצרפו לבקשה ולמסור הפרטים האמורים. זאת ועוד, כפי שיצוין בהמשך, בפני בית המשפט גם לא הובאו עובדות רלוונטיות נוספות הנוגעות לחוות דעת השמאי ולמועד הוצאת חוות הדעת עליה נסמכה הסכמת הבנק לפשרה, עובדה שהיתה עשויה להביא את בית המשפט להתנות אישורו להסכם בהצגת חוות דעת עדכנית והכל כפי שיפורט בהמשך.

לא למותר לציין שככל הנראה, חובת הבנק ליידע את המבקש בדבר כוונותיו מחויבת היתה גם לאור סעיף 19ב' לחוק המשכון, אך ענין זה לא יוכרע בהחלטה זו, ויישאר בצריך עיון.

האם רשאי בית המשפט לבחון את הסכם הפשרה, על רקע יחסי הבנק עם המבקש

לטענת הנאמן בסיכומיו, יש לדחות טענת המבקש שלפיה הסכם הפשרה בטל בשל הפרת חובותיו של הבנק כלפי המבקש, כאשר לדבריו בין היתר יש לדחות הטענה בשל עקרון חופש החוזים, שאיפשר לבנק לחתום על הסכם הפשרה בתנאים שבחר.

מדובר בנאמן שמונה על ידי בית המשפט לנכסי החייב, ובבנק שלטובתו רשומה בטוחה על נכס השייך לחייב. כפי שיובהר בהמשך, מדובר בענייננו במקרה יחודי של מבקש שלקח הלוואה מן הבנק ושילם באמצעותה את כל חובותיו של החייב לבנק, שבגינם שועבד מלכתחילה הנכס לבנק, וכל זאת בלא לרכוש הנכס בעצמו. בעת הגשת הבקשה המבקש היה הלווה העיקרי מן הבנק.

זאת ועוד, מתוך עובדות המקרה עולה שלטובתו של הבנק עמדה בטוחה נוספת להבטחת חובו האמור של המבקש לבנק, ובטוחה זו היתה הנכס בראשון לציון שבבעלות המבקש. החלטת בית המשפט, שדן בעת הגשת הבקשה לאישור ההסכם, בעניני פשיטת הרגל של החייב, היתה אמורה להשפיע כאמור גם על הנכס האחר של המבקש בראשון לציון, אותו התכוון הבנק לממש לצורך גביית יתרת חובו.

מתוך העובדות האמורות עולה שבנסיבות המתוארות נראה, כי בית המשפט שלפתחו הובאה הבקשה לאישור ההסכם בין הבנק לנאמן, רשאי היה לבחון את ההסכם האמור בטרם אישורו, וזאת מאחר ובמסגרת הסכם הפשרה ויתר הבנק לטובת הנאמן על חלק מתמורת הנכס בחולון, וכוונתו היתה לגבות את אותו סכום, ממימוש נכס אחר של המבקש בראשון לציון.

יחד עם זאת, מאחר ומדובר בהסכם שלכל הדעות היטיב עם קופת פשיטת הרגל, תישאל השאלה האם יכל בית המשפט שלא לאשר ההסכם האמור רק בשל נזק שאמור היה לגרום למבקש, שהוא לקוחו של הבנק.

הסוגיה הראשונה הנוגעת לעניין זה קשורה לשאלה האם בית-משפט זה הוא בית-המשפט המתאים לדון בסוגיית אישור החוזה. כפי שצוין, מדובר בענייננו ביחסים שבין הבנק לבין המבקש. מבקשת המבקש עולה כי לטענת המבקש, ייגרם לו עוול אם יאושר הסכם הפשרה, מאחר והבנק ימשיך וינשה בו באמצעות נכסיו האחרים, המשועבדים לבנק.

מכיוון שסך חובו של המבקש לבנק גבוה מהסכום שיקבל הבנק (במסגרת הפשרה) מתמורת הנכס בחולון, התכוון הבנק כאמור בעת חתימת הסכם הפשרה לממש גם הנכס בראשון לציון (השייך למבקש) כדי לגבות יתרת חובו. על פי האמור בסעיף 7 לתצהירו של נציג בנק הפועלים, להבטחת התחייבויותיו לבנק, שיעבד המבקש את הנכסים בחולון, מושא הסכם הפשרה, ובנוסף שיעבד גם נכס בראשון לציון השייך לו (חלקה: 184, גוש: 3934), ובפועל, מדובר בעסקת הלוואה, שבמסגרתה שועבדו מספר נכסים, כך שכוונת הבנק לפעול למכר אותו נכס בראשון-לציון וממנו לגבות את הכספים עליהם ויתר הבנק במסגרת הסכם הפשרה עם הנאמן, נוגעת ישירות לסוגיית אישור הסכם הפשרה.

בנסיבות האמורות בהן המבקש הוא צד להסכם במסגרתו שועבד הנכס, יש לקבוע, כי בית-משפט זה רשאי לבחון את היחסים בין הבנק לבין לקוחו, המבקש, בעת שהוא בוחן את סוגיית התקשרות הבנק בהסכם עם הנאמן.

יצוין לעניין זה, שכפי טענת הנאמן, הוגשה בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב תביעה (ת.א. 12401-06-15 יצחק חנאי נגד בנק הפועלים) מאת המבקש כנגד הבנק, בין היתר בנוגע לנזקים שנגרמו לו עקב התקשרותו בהסכם ההלוואה, אך תביעה זו (שצורפה לתגובת הנאמן) נוגעת גם לנושאים אחרים, וככל שהיא נוגעת לנושאים אחרים, ידון בית-המשפט בתל-אביב באותם נושאים. יחד עם זאת, ודאי שבית-משפט זה, שאישר ההסכם, רשאי לדון גם בביטולו במסגרת בקשה לעיון חוזר (במסגרתה נחקרו עדים), גם אם בית-משפט אחר יהיה זה שידון בנגזרות אחרות של אותה החלטה שניתנה ובוטלה.

למותר לציין כי לאור החלטתי מיום 5.3.13 שבה נדחתה בקשת המבקש להכרה בחובו של החייב אליו כחוב מובטח, מתייתר הצורך לדון בטענת המבקש כי הינו נושה מובטח על כספים בתיק.

האם לבטל החלטת השופטת נצר מיום 23.1.11.

השאלה המרכזית העומדת בפני בית-משפט להכרעה היא האם לבטל את החלטת כב' השופטת נצר מיום 23.01.11.

על מנת להשיב לשאלה זו יש לבחון בשלב זה האם היה בית-המשפט מבטל ההסכם מיד לאחר שהיה שומע את טיעוני כל הצדדים, לרבות טיעוני המבקש, זמן קצר לאחר הגשת הבקשה ולפחות בשלב הראשוני, אין לבחון המצב כפי שהוא כיום.

כיסוי חובות החייב בידי המבקש, ורווח הנאמן בעקבות זאת

בראשית הדברים תצוין עובדת בסיס שלפיה כאמור, בעת חתימת ההסכם ידע הבנק וידע גם הנאמן, כי באופן ייחודי, מדובר בענייננו במבקש שעל מנת לסייע לאחיו, החייב, סילק את כל הלוואות החייב שלהבטחתן נרשמה מלכתחילה המשכנתא על הנכס לטובת הבנק.

כך בהחלטתי מיום 05.03.13, שניתנה לאחר הדיון מיום 09.01.12, בבקשת המבקש לקבוע כי הוא נושה מובטח על כספים בתיק, נדחתה הבקשה, אך יחד עם זאת נקבע כדלקמן (על ההחלטה הוגש ערעור לבית המשפט העליון – ע"א 2530/13 –שנמחק לבקשת המבקש/המערער):

"ממסכת הראיות אשר הובאה בפניי יש יסוד סביר להניח כי החייב נקלע לקשיים פיננסיים בעטיים התקשה לפרוע התחייבויותיו לבנק, והמבקש נרתם לסייע לו בכך שסילק את ההלוואות שלהבטחתן נרשמו המשכנתאות. מבקשת הבנק למימוש נכסים מיום 17.03.10, כמו גם מתצהיר שהוגש מטעם המבקש של הגב' צפלוביץ מנהלת חשבון הבנק שלו, עולה כי המבקש פרע את ההלוואות של החייב שלא במסגרת רכישת הנכסים אלא על מנת להיטיב עם אחיו בהיותו שרוי בחובות..... 

אכן סביר להניח כי היתה למבקש ציפייה להרוויח בעתיד מהסיוע שהעניק לחייב וכל תכליתו היתה להוביל מהלך עסקי מסוים שבסופו יכול לרכוש את הנכסים אלא שנסיבות אלו אינן נופלות לגדרי הוראות סעיפים ס' 13-14 לחוק המשכון."

הנה כי כן, מדובר בענייננו במבקש שקיימות ראיות לכך שככל הנראה מתוך רצונו לסייע לאחיו החייב, פרע את כל חובות החייב בגין הלוואות המשכנתא על הנכס בחולון. יצוין, כי קיימת אמנם סבירות שהיתה למבקש ציפייה לרכוש הנכס, אך בפועל בשל טעות של המבקש (שהיתה ידועה לבנק) ציפיה זו התבדתה ולא מומשה. כפי שיפורט בהמשך בעת עריכת ההסכם בין הנאמן לבנק, יכלו הצדדים, לאור מצב שוק הנדל"ן באותה עת (כפי שאכן קרה באופן דרמטי), להניח שעיכוב קל של מכר הנכס בידי הנאמן יניב לנאמן מיליוני ₪ לאחר תשלום החוב של 3.1 מיליון ₪ לבנק (ראה לדוגמא, חוות דעת שעמדה בידי הבנק כבר בחודש פברואר 2012, מיד לאחר הסכם הפשרה, שלפיה לפי ערך הנכס עלה במיליון ₪ ובערכי "נטו" עמד על כ-5.8 מיליון ₪) וכל זאת רק בזכות פעולתו של המבקש שפרע מכספיו את כל הלוואותיו של החייב ומנע את מכירת הנכס שנים לפני הסכם הפשרה.

כפי שהיה ידוע לצדדים, המבקש אף משכן נכסים נוספים מנכסיו האישיים כדי לפרוע הלוואת המשכנתא של אחיו, שמנעה מימוש הנכס בחולון ואפשרה לנאמן לצפות לרווחים רבים ממכר הנכס.

בין סוגריים יצוין ויודגש, כי בפועל נמכר הנכס כעבור כשלוש שנים, בסכום של כ-10 מיליון ₪ מעל הסכום אותו ציפו הנאמן והבנק לקבל בעת ההסכם ביניהם, וכל זאת כאמור עקב כיסוי חובות החייב בידי המבקש, וחלק מיתרת הכספים יוותר בידי הנאמן.

פגיעת הסכם הפשרה במבקש

זאת ועוד, כפי שצוין לעיל, הוכח שכבר בעת הגשת הסכם הפשרה לאישור בית-המשפט, ידע הבנק ובפועל ידעו שני הצדדים, כי מי שייפגע מן ההסכם הוא המבקש, שישלם בפועל את תמורת ויתור הבנק לנאמן מתוך נכס השייך לו בראשון לציון, שימומש על ידי הבנק (ראה עמ' 66 לחקירת מר שוסטר, נציג הבנק, בפרוטוקול מיום 11.06.16).

מתוך האמור לעיל עולה, כי בית-המשפט שהיה דן בבקשה לאחר שמיעת הצדדים וביניהם המבקש, היה רשאי לבחון, ראשית, האם יאשר הסכם פשרה שעלול לפגוע במבקש שלא כדין.

בע.א 1691/11 , בנק לאומי למשכנתאות נ' רחל צוברי ואח', מיום 15.12.15 נכתב מפי כב' השופט רובינשטיין, כדלקמן:

"פערי הכוחות בין בנק ללקוח הם אינהרנטיים למערכת היחסים בין הצדדים; ... העוצמה הכלכלית של הבנק מונעת מן הלקוח להתמודד עם הבנק כשוה, יוצרת פער בין כושר המיקוח של הלקוח ובין זה של הבנק, ומאפשרת לבנק להכתיב את תנאי ההתקשרות מבלי שניתן כמעט לשנותם ...........

אמות המידה ההתנהגותיות המחמירות מצאו את ביטוין בין היתר בחובת האמון הבנקאית. חובה זו מגלמת בתוכה את ציפייתו הלגיטימית של הלקוח כי הבנק יתנהג עימו ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות; כפי שמציין פרופ' בן אוליאל, "על הבנק לנהוג ברמה של זהירות מופלגת, ולכן עליו לנקוט הסדרי עבודה אשר יבטיחו כי האיכות ורמת השירותים יהיו גבוהים מאלה שאדם אחר היה נותן בנסיבות דומות" (ר' בן-אוליאל דיני בנקאות- חלק כללי 104 (1996); ראו גם ע"א 5893/91 טפחות נ' משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573 (1994)"  (עמ' 42 ו-43)

בע.א 5893/91, טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבח, פ"ד מח(2) 573, 591 נקבע בין היתר כדלקמן:

"לענין החובות המוטלות על הבנק, יש להוסיף ולמנות אף את החובות המוטלות עליו מכוחו של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981, המטיל על הבנק חובות נוספות, שהן ייחודיות למערכת יחסים זו.

הפסיקה בארץ פירשה את מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח כמערכת שמטילה על הבנק חובות נאמנות ביחס ללקוחותיו. כך נפסק בע"א 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל [3], בעמ'101, כי:

.... 'הנאמנות הכפולה', העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקו בייעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להיווצר זמינות למעשי שחיתות".

על מנת להכריע בשאלה האם בעת חתימת הסכם הפשרה נהג הבנק בהגינות במבקש יש לבחון ראשית את מצב פני הדברים ביחס לבקש ,בעת ההגעה להסכם הפשרה.

לא יכולה להיות מחלוקת על כך שבדרך כלל בנסיבות מתאימות רשאי היה הבנק (אם האינטרס שלו הצדיק זאת) להתפשר עם הנאמן. יחד עם זאת בענייננו יהיה על בית המשפט לבחון, האם בנסיבות הספציפיות של המקרה, אין מדובר במקרה שבו נשמר אינטרס הבנק במלואו גם בלא הסכם הפשרה, ולפיכך היה על הבנק מתוקף חובתו לנהוג אחרת ביחסו כלפי המבקש. (ראה ע"א 64/09 אלף ג'ני נכסים בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ,עמ' 11 – מיום 7.4.11).

על מנת לבחון סוגיה זו יש לברר ראשית, האם עמד הבנק בסיכון כלשהו מצד הנאמן בעת שחתם עימו על הסכם הפשרה, ולצורך כך יש להציג את מצבו הכלכלי של הנאמן והרווחים שהשיג (ושעתיד היה להשיג) כתוצאה מזיקת החייב לנכס, גם בלא הסכם הפשרה, ומנגד יש לבחון את משקל טענותיו המשפטיות של הנאמן בטרם ההגעה לפשרה, כפי שהוצגו לבנק וכפי שהציגם הבנק בפני.

דמי השכירות שגבה הנאמן - ראשית, בהתאם להסכמי המשכנתא עמדה לבנק הזכות לגבות דמי שכירות משוכרי הנכסים בחולון לאחר אי העמידה בתשלומי המשכנתא. הבנק וויתר על זכות זו ובפועל מי שגבה את דמי השכירות לאורך השנים היה הנאמן, שגבה בסופו של יום דמי שכירות בסך כ- 3,500,000 ₪ (ראה הודעת הנאמן בפרו' מיום 19.11.15 בפש"ר 8264/08). יצוין כי כבר בהחלטת כב' השופטת אבניאלי בתיק זה מיום 30.9.2009, ציין בית המשפט כי הבנק לא מצא לנכון להגיש בקשה בכל הנוגע לזכות עכבון על דמי השכירות, וכי הנאמן הוא שגובה את כספי דמי השכירות מאת השוכרים ומעבירם לקופת פשיטת הרגל – (עמ' 8 להחלטה). מובן שבעת עריכת שיקוליו לקראת הסכם פשרה, היה הבנק אמור ליתן משקל מכריע לעובדה האמורה, אך ככל הנראה בשל חוסר תשומת לב מצד הבנק לא נעשה הדבר. בחקירת בבית המשפט מיום 16.6.16 של מר שוסטר נציג הבנק (עמ' 66 לפרוטוקול) אכן הודה נציג הבנק כי בפועל לא גבה הבנק את דמי השכירות בגין הנכסים המשועבדים והכספים נגבו על ידי הנאמן.

שמאות הנכס - זאת ועוד, את טיעוניו שלפיהם מדובר בהסדר פשרה הוגן מבסס הבנק על חוות הדעת של השמאי מר האושנר שעמדה בפניו בעת חתימת הסדר הפשרה ולפיה נאמד ערכו של הנכס בכ- 8 מיליון ש"ח.

דא עקא שחוות הדעת עליה ביסס הבנק את שיקוליו להסדר הפשרה ׁׁׁׁ נערכה ע"י ביום 23.12.09 (ראה סעיף 25 לתצהיר נציג הבנק מר שוסטר בבקשת מימוש הנכס) , קרי כשנה וחודש לפני הגשת בקשת הבנק והנאמן לאישור ההסדר מיום 20.1.11 . חוות הדעת האמורה ומועד הוצאתה כלל לא הובאו לידיעת בית המשפט בעת הצגת הבקשה לאישור הסדר הפשרה. לו ידע בית המשפט כי הבנק מתבסס על חוות דעת בלתי עדכנית, ככל הנראה לא היה בית המשפט מסתפק בחוות דעת השמאי האמורה, והיה דורש חוות דעת מעודכנת ( ראה לעניין זה ע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ ואח' עמ'93 –פורסם בנבו, וכן רע"א 5609/03 אד מרי השקעות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות עמ' 104 – פורסם בנבו , וכן ע"א 2501/01 –חיפה- פבל זולוטרבסקי נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פורסם בנבו) .

זאת ועוד, כפי שהסתבר (סעיף 12 לסיכומי הבנק), כחודש לאחר אישור הסכם הפשרה, הומצאה חוות דעת נוספת שהעריכה את שווי הנכס בכ-9 מיליון ₪ קרי כמיליון ₪ מעבר לשמאות עליה התבסס ההסדר.

מתוך האמור לעיל עולה כי לו היתה מוגשת לבית המשפט, בטרם אישור הסכם הפשרה חוות דעת מעודכנת היה מתגלה ששווי הנכס עלה מאז השמאות הבסיסית בכמיליון ₪, דבר שהיה מותיר ממכירת הנכס כ – 5.8 מיליון ₪ נטו, ומותיר לנאמן כ700,000 ₪ לאחר העברת מלוא החוב לבנק (5.1 מיליון ₪). העובדה האמור היתה מן הסתם ככל הנראה מייתרת הצורך להגיע להסכם הפשרה (ראה סעיף 12 לסיכומי הבנק).

ערך הנכס - זאת ועוד, לעובדה האמורה שלפיה בתוך כשנה מיום עריכת השמאות הבסיסית העלה הנכס בערכו במיליון ₪, מצטרפת העובדה, שכארבע שנים לאחר אישור ההסדר (בחודש מרץ 2015), נמכר הנכס בכ - 18 מיליון ₪ קרי ב – 10 מיליון ₪ מעבר לאותה שמאות בסיסית עליה התבסס ההסכם.

בנסיבות האמורות יש לקבוע כי בתנאי השוק הנתונים שהיו אמורים להיות ידועים לבנק, הזדרזותו לחתום על הסכם הפשרה תוך ויתור על כ- 1.9 מיליון ₪ לטובת הנאמן, תוך ידיעה שיגרם נזק למבקש, ותוך אי ידוע המבקש היתה לא הוגנת כלפי המבקש.

כיסוי חובות החייב בידי המבקש והמנעות מרכישת הנכס מהחייב - בנוסף, בענייננו מדובר במבקש שכאמור היה זה שמימן בפועל כיסוי חובות החייב לבנק, (מכספים שלווה מהבנק) אך בשל כשל מצדו שהיה ידוע לבנק, נותר הנכס בבעלות החייב. בתצהירו מיום 16.3.10 (בבקשת מימוש הנכס), הודה נציג הבנק, מר שוסטר, כי על פי הסכמת החייב והמבקש היו הנכסים המשועבדים אמורים לעבור לבעלות המבקש, אולם העברת הבעלות מעולם לא הושלמה. במצב דברים זה כאשר הבנק ידע שעל אף שהמבקש כיסה את כל חובות החייב (ואף הביא נכסים "מן הבית" להבטחת ההלוואות), הוא נקט בצעד מוטעה ולא רכש בפועל הנכס מאחיו, ולכן לא יוכל להפרע מן הנכס בדרך כלשהי, מחוייב היה הבנק, בהתאם לחובות המוטלות עליו, לנקוט יתר זהירות בזכויות המבקש, ולא להתקשר בהסכם הפשרה שעתיד היה לפגוע במבקש.

זאת ועוד, כפי שמציין ב"כ הבנק, בעת חתימת ההסכם עמדה בפניו חוות-דעת שלפיה שווי הנכס בערך נטו עמד על חמישה מיליון ₪ (סעיף 9 לסיכומי הבנק), כאשר חובו של המבקש באותה עת עמד על 5.1 מיליון ₪, וסכום החוב (סעיף 9 לסיכומי הבנק), נשק לשוויו נטו של הנכס בחולון, ומכירת הנכס כולו בידי הבנק היתה למעשה מוחקת רוב חובות המבקש לבנק והיתה מייתרת הצורך לממש נכס נוסף של המבקש.

העובדה האמורה, בצירוף כל העובדות שפורטו לעיל, בין היתר, בדבר מיליוני ₪ שקיבל הנאמן גם בלא הסכם הפשרה, לא תאפשר אישור הסדר הפשרה שתוצאתו העברת סכומים נוספים לנאמן וגביית אותם סכומים מנכסיו האחרים של המבקש.

משקלן של טענות הנאמן שעמדו בפני הבנק בעת חתימת הסכם הפשרה

על פי טענת המבקש בסיכומיו (סעיף 17), בשל השתלחויות הנאמן בבאי כח הבנק באופן אישי, כולל איומים בהגשת תלונות כנגדם לוועדת האתיקה, כפי שציין הבנק עצמו בסעיף 47 לבקשתו למימוש הנכס, העדיף הבנק לבחור בדרך הקלה, ובמקום להתעמת חזיתית מול הנאמן העדיף להקריב את אינטרס המבקש שהיה החוליה החלשה בשרשרת.

על מנת לבחון סבירות והגינות התנהלות הבנק בעת שחתם על הסכם הפשרה עם הנאמן תוך פגיעה במבקש, יש לבחון גם את טענות הנאמן, כפי שראה אותם הבנק בטרם חתימת הסכם הפשרה.

כבר מן הבקשה למימוש הנכס בחולון שהוגשה על ידי הבנק, עולה כי הבנק אינו מייחס משקל כלשהו לטענות הנאמן בעניין זכויותיו .

גם כאשר בוחנים טענות הבנק בזמן אמת, קרי בזמן התנגדותו לבקשת המבקש לבטל החלטת בית-המשפט מיום 03.01.11, מוצאים כי בפועל הבנק לא הציג טענות ממשיות שהועלו בידי הנאמן וחייבו את הבנק להתפשר עם הנאמן.

בנוסף, ואולי החשוב מכל, על פי סיכומיו של הבנק (סעיף 10), בחודש נובמבר 2010 הציג הנאמן התנגדות לבקשת מימוש הנכס, וטען טענות שניתן להגדירן כ"טענות כבשת הרש". על פי טענות הבנק הסיבה לויתור על חלק מתמורת הנכס נעוצה בטענות שהשמיע הנאמן, שלפיהן לרשות הבנק בטוחות נוספות, ולתיק הפש"ר נכס אחד בלבד בחולון שאם ימומש, יהווה הדבר מכת מוות לתיק הפש"ר, ולכן אין לאפשר לבנק לערוך קנוניה עם המבקש. בדבריו הדגיש הבנק, כי הוא חלק ועודו חולק על טענות הנאמן.

עיון בטענות הבנק בכל הנוגע לטענות הנאמן, עמן היה אמור הבנק להתמודד, מעלה שבפועל לא מציג הבנק כל טענה ממשית שהחזיק הנאמן, שאמורה היתה באופן אמיתי להביא הבנק לרצון להתפשר ולשלם לנאמן כ-40% מתמורת הנכס, שהיה משועבד לבנק. בפועל נראה שהבנק לא עמד באמת מול טענות בעלות משקל, והסכמתו לפשרה נבעה רק מתוך העובדה שיכל לגבות באופן קל יחסית כספים מנכסיו האחרים של המבקש. (ראה תשובתו של נציג הבנק מר שוסטר בחקירתו מיום 16.6.16 עמ' 64 שו' 3).

גם הנאמן, בסיכומיו, לא מציג כל טענה ממשית שהחזיק בעת חתימת ההסכם, שהיתה אמורה להביא הבנק לידי מסקנה, שעליו להתפשר עם הנאמן (בהסדר שלפיו יקבל כ -40% מתמורת הנכס) ובודאי שלא מדובר בטענות שסיכנו בכל דרך את זכותו של הבנק כנושה לממש הנכס כנושה מובטח ולהפרע מן התמורה.

בנסיבות האמורות יש לקבוע, כי גם אם עמדו בפני נציגי הבנק חששות כלשהם מפני טענות שטען הנאמן כלפיהם, עדיין לא עמדה בידי הנאמן כל טענה רצינית שיכולה היתה לפגוע ממשית בזכות הבנק כנושה מובטח על הנכסים בחולון, וגם אם עמדה בידי הבנק הזכות לקדם המכר ובכך לחסוך התדיינויות עם הנאמן, שהיו מאריכות את מועד מכירת הנכס, עדיין לא היה רשאי לבנק "לתמחר" את אותם סיכונים בויתור על כ-40% מערך הנכס וגביית הסכום מהמבקש, ונראה כי בסופו של דבר הסכים הבנק להסדר שכזה מאחר וכאמור, עמד בידיו פתרון נוח וקל של גביית יתרת חובו עם מימוש נכס המבקש בראשון-לציון, תוך היענות לטענות "כבשת הרש" שטען הנאמן, שלהן, כפי שהתברר בהמשך, גם לא היה בסיס אמיתי, מאחר ושווי תביעות החוב שהוגשו לנאמן בלא תביעת המבקש, עמד על כ-10 מיליון ₪ ולא על 50 מיליון ₪ כפי שטען הנאמן לדברי נציגי הבנק.

יתכן ובמצב רגיל (שבו לא היה עומד בידי הבנק נכס מובטח נוסף) היה זה סביר שהבנק יסכים להסכם שלפיו יוותר על 10% מערך הנכס בחולון כדי לחסוך התדיינויות מיותרות מול הנאמן. יחד עם זאת, במצב הדברים החל בענייננו כפי שפורט באריכות לעיל, נראה כי אילו עמדה הסוגיה בזמן אמת בפני בית המשפט, וטענות המבקש היו נשמעות, היה בית המשפט דוחה בקשת הנאמן והבנק להסדר כלשהו שיחייב בפועל מכר נכס אחר של המבקש, כדי לממן ויתור כלשהו של הבנק על חלק מתמורת הנכס בחולון.

בחינת המצב היום

למותר לציין, שכיום, כאשר הסתבר שבידי הנאמן יישארו מיליוני ₪, כתוצאה ממכר הנכס בכ - 18 מיליון ₪, וכתוצאה מקבלת דמי השכרת הנכס, ודאי שלא יהיה זה סביר בכל דרך לאפשר הותרת הסכם הפשרה על כנו.

טענות נוספות שהוצגו בידי הבנק

בסיכומיו טען הבנק טענות נוספות הנוגעות למערכת שיקוליו בעת שהגיע להסכם הפשרה. לטענת הבנק, מבחינה מוסרית המבקש לא יכול היה לדרוש מן הבנק להיפרע אך ורק מן הנכס בחולון, בלי שום תמורה מצדו.

איני מקבל טענה זו. כפי שהיה ידוע לבנק כבר בחתימת הסכם הפשרה, ההנחה שהנכס בחולון היה שייך לחייב היתה טענה נכונה משפטית בשל אופי ההסכם בין הבנק למבקש, אך בפועל, באופן ייחודי, מי ששילם את חוב המשכנתא של החייב (הערב למבקש) היה המבקש, שפרע את חובותיו של החייב, אך בשל טעותו לא דאג לרכוש הנכס. בפועל פעולתו זו של המבקש הניבה לתיק הפש"ר מיליוני ₪ כפי שתואר, כך שמוסרית בוודאי שהמבקש עמד על קרקע מוצקה כאשר דרש שחוב המשכנתא לא ייפרע מנכסיו.

הנימוק השני שמעלה הבנק בסיכומיו נוגע בזכות שלדעתו קיימת ממילא לנאמן לחזור אל המבקש.

גם טענה זו אין לקבל, שכן אין זה מתפקידו של הבנק להביא בחשבון נימוק שכזה, הנוגע ליחסים בין הנאמן למבקש, מה גם שבטענתו מבטל הבנק את זכותו של המבקש לטעון לכספים ששילם עבור החייב, כאשר מימן תשלום המשכנתא.

יצויין עוד כי בסיכומיו טען המבקש שלאחר שניסה לרכוש הנכס וטעה במהלך משפטי, (כאשר לא השלים הרכישה) קמות לו זכויות על פי חוק החוזים תרופות (וחוק החוזים) הנוגעות לצד לחוזה שטעה בעת התקשרותו בחוזה. איני רואה צורך להכריע בשלב זה בטענות המבקש שנטענו בתמצית בלבד אך עדיין בנסיבות העניין נראה שהבנק לא יכל להתעלם מן העובדה שמדובר במבקש שככל הנראה ביצע טעויות קשות (שככל הנראה אינן בכדאיות העסקה) בהתנהלותו החוזית מול הבנק ומול החייב.

מסקנה זו מתייחסת גם לטענות הבנק הנוגעות לשאלת יכולת קיזוז חובו של המבקש מול הנאמן בהתאם לסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. בשל העובדה שמדובר במקרה ייחודי ביותר, שבו פדה המבקש בפועל את חובו המשועבד של החייב, ובשל כשל לא זכה להיחשב כנושה מובטח ולא זכה בנכס, יש לקבוע כי שאלת זכות הקיזוז נוגעת בטענות משפטיות מורכבות, שאמורות היו בסופו של יום להגיע לפתחו של בית-המשפט שהיה מכריע בהן, והבנק לא היה רשאי "להכריע" בהן לטובת הנאמן וכנגד המבקש בעת עריכת הסכם הפשרה.

לא למותר לציין שכאשר הביא הבנק בחשבון זכותו של הנאמן להיפרע מן החייב הוא התעלם שלא בצדק מן הפער האדיר בין הריביות שהיה המבקש משלם בגין חובו לנאמן, לריביות העולות מתוך חובו המשועבד לבנק.

שינוי נסיבות

בסיפא לסיכומיו טען הבנק טענות שאינן נוגעות ישירות לבקשה אלא למצב שנוצר בחלוף שנים מעת חתימת הסכם הפשרה . לטענת הבנק מעדויות שהובאו עולה, שהסכם הפשרה נועד לאפשר מימוש מיידי של הנכסים, ללא צבירה משמעותית של ריבית באמצעות תשלום של 3.1 מיליון ₪. לדברי הבנק, כוונת הצדדים לאפשר מימוש מהיר של הנכסים לא התממשה בשל ההליכים המשפטיים הרבים בהם נקט המבקש, שגרמו לכך שרק בחודש 11/15 הועבר לבנק סך של כ-3.25 מיליון ₪ על חשבון החוב, כאשר במשך התקופה שעד התשלום האמור, חל שינוי מהותי בכל הפרמטרים שעמדו בבסיס הסכם הפשרה.

לדבריו, בסופו של יום נמכרו הנכסים בחולון בכ-18 מיליון ₪ והנאמן קיבל במהלך השנים תקבולים נוספים של כ-7.8 מיליון ש"ח, כך שבפועל יזכו הנושים הבלתי מובטחים בפשיטת הרגל לכ-100% דיבידנד ויותר, לעומת פרעון חזוי של 4%.

לטענת הבנק, מנגד השתנה גם מצבו, כאשר לאור הריביות שחלו על הלוואת המשכנתא, יזכה הבנק בסופו של יום לפרעון של כ-25% בלבד מן ההלוואה, זאת לעומת שיעור פרעון חזוי של 60%.

לדבריו, נסיבות הענין מחייבות התאמה של סכום התשלום לבנק בין היתר בהתאם לסעיף 4 לחוק החוזים, הקובע שבית המשפט רשאי להתנות אכיפת חוזה בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות הענין.

לאור זאת, ביקש הבנק לקבל סכום נוסף השווה לסכום הריבית שנצברה על החוב ממועד אישור הפשרה.

כפי שצוין לעיל, בעת הדיון הראשון בבקשה הסכימו הצדדים לדחות הדיון עד שתוכרע בקשה אחרת, ולאחר מכן נמנעו הצדדים מלעורר דרישה לקיום הדיון, ככל הנראה בשל רצונם לאפשר מכירת הנכס בלא הפרעה של מי מהצדדים, ובשל הנחתו של הבנק שצבירת הריביות על ההלוואה תיטיב עימו . העובדה האמורה הביאה לכך שההחלטה בבקשה ניתנת מספר שנים לאחר מתן ההחלטה מיום 23.1.11, ובאותן שנים השתנו נסיבות כך שהנאמן שיפר מצבו בלא הכר ובידו עומד כיום סך שיאפשר דיבידנד בשיעור נכבד, בה בשעה שהריביות שנצברו על נכס לטובת הבנק תפחו עד מאוד.

בסופו של יום בוטל הסכם הפשרה ובקופת הנאמן נותרו סכומי כסף גבוהים בהרבה מהסכום לו ציפו הנאמן והבנק. מנגד, קיימת כאמור אפשרות, ולו תאורטית, שסך הריביות שייאלץ המבקש לשלם, בשל חתימת הסכם הפשרה, ודחיית הדיון בבקשה לביטולו, יהיה גבוה אף הוא, באופן שיפגע בו בצורה בלתי הוגנת.

לא יכולה להיות מחלוקת על כך שכלל העובדות שתוארו מתארות נסיבות מיוחדות, שארעו בעקבות מתן החלטה שאישרה הסכם פשרה.

בע.א 442/83, משה קם נ' דבורה קם, פ"די לח(1) 767, 769 נקבע כי "... גם משניתן פסק דין המאשר הסכם הרי אם הוכח, שמאז הינתנו חל שינוי מהותי בנסיבות, וכי יהא זה בלתי צודק להשאירו על כנו ניתן לפתוח הענין מחדש. פסק דין מבוסס על מערכת נסיבות מסוימת, הקיימת בעת הינתנו, ועם שינוי הנסיבות באופן מהותי עלול המשך קיומו של פסק הדין להפוך לבלתי צודק. " (ראה גם בע"מ 3984/15, פלוני נ' פלונית, עמ' 18).

עיון בנסיבות עניננו, מעלה כאמור שנסיבות חתימת הסכם הפשרה לא יאפשרו הותרתו על כנו, וכמו כן עולה כי הנסיבות המיוחדות שנוצרו בעקבות אישור ההסכם ובעקבות הגשת הבקשה לביטול אישור ההסכם ודחיית הדיון בבקשה, יחייבו התערבות בית המשפט ופתיחת הענין מחדש על מנת שלא לפגוע במי מן הצדדים באופן בלתי מידתי:

מדובר כאמור בהסכם פשרה שבוטל וכתוצאה ישירה של הביטול יש להורות לנאמן להשיב לבנק ראשית את הסכומים שהיה אמור לקבל בעת עריכת הסכם הפשרה, קרי 1.9 מליון ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הסכם הפשרה.

לאחר שהועבר הסכום האמור יש להכריע בשאלה מה ייעשה ביתרת הסכום נטו שנתקבלה בקופת הנאמן וכונס הנכסים כתוצאה ממכר הנכס.

בנסיבות שתוארו, נראה כי על מנת לשמור על איזון בין המשתתפים נכון יהיה לחלק את הסכום באופן הבא:

על פי דו"ח שהגיש הנאמן, תמורת שני הנכסים בחולון בניכוי הוצאות עמדה על 7,354,000 ₪. לאחר שיופחת מסכום זה הסך של 1,900,000 ₪ יוותר בקופה סך נטו של 5,454,000 ₪.

כפי שצוין הסכמת הצדדים מלכתחילה היתה כי הבנק יקבל 60% מתמורת הנכס בערכי נטו.

בנסיבות האמורות לעיל, יש לקבוע כי הנאמן יעביר לבנק סך נוסף נומינלי של 60% מתמורת הנכס שתיוותר, קרי סך של -11 3,272,000 ₪, (5,454,000 כפול 60%).

סוף דבר

לאור האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה ומורה על ביטול החלטת בית המשפט מיום 23.1.11, ככל שהיא נוגעת לחלוקת יתרת התמורה של הנכסים ברחוב סוקולוב 74-76 בחולון, ועל ביטול הסכם הפשרה בין הנאמן לבנק באותו עניין. מאחר והנכסים האמורים כבר נמכרו מתייתר הצורך בהחלטה בעניין מינוי הכונס והמכירה.

אני קובע כי הנאמן יעביר לבנק את הסכומים הבאים:

סך של 1,900,000 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.1.11.

סך נוסף של 3,272,000 ₪ .

יתרת תמורת הנכסים תיוותר בידי הנאמן.

מובן שהחלטה זו נוגעת אך ורק לביטול הסכם הפשרה, ואין בה כדי לקבוע מסמרות בענינים האחרים המונחים בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב.

כן מובהר שאם יוכרע בהליך אחר שהריביות וההפרשים (על הלוואת המשכנתא) להם היה זכאי הבנק, לאחר קבלת הסך של 1,900,000 ₪, הם פחותים מהסך של 3,272,000 ₪, יוחזר סכום ההפחתה האמורה לנאמן.

הבנק והנאמן ישלמו למבקש, כל אחד בנפרד, סך של 10,000 ש"ח כהוצאות משפט.

ניתן היום, יא' באב תשע"ח, 23 ביולי 2018, בהעדר הצדדים.