פש"ר 34896-09-15

לפניי בקשה למנות כונס זמני על פי סעיף 21 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, שהוגשה יחד עם בקשה למתן צו כינוס.

המבקשים הינם חלק מהחברים ב"קבוצת רכישה" שהתאגדה לשם הקמת פרויקט מגורים בעיר בית שמש. לשיטת המבקשים, הסכם השיתוף שנערך בין חברי הקבוצה יצר שותפות שאיננה רשומה, היא החייבת בבקשה למתן צו כינוס והמשיבה 1 לבקשה למינוי כונס זמני. יתר המשיבים לבקשה למינוי כונס זמני הינם, לפי הנטען, מנהלי עסקי השותפות או מי שמחזיקים או החזיקו כספים השייכים לשותפות.

כפי שעולה הן מהבקשה למתן צו כינוס והן מתגובות המשיבים לבקשה למינוי כונס זמני, בשלב מסוים נתקל פרויקט הבנייה בקשיים בשל מציאתם של קברים במקום, בעקבותיה התגלעה מחלוקת בין חברי הקבוצה, הנמנים על המגזר החרדי, בדבר הדרך ההלכתית הראויה לטיפול בבעיית הקברים. לטענת המבקשים אין קשר בין אותה מחלוקת ובין הבקשות שעומדות כיום על הפרק.

בבקשה שלפניי מבוקש למנות את ב"כ המבקשים לכונסים זמניים, אשר בשלב הראשון יהיו בעלי סמכויות חקירה, איתור ותפיסת כלל הנכסים הנוגעים לקבוצת הרכישה וזאת עוד לפני מתן צו כינוס, לשם הגנה על הנכסים ומניעת הברחתם במרמה. על פי הבקשה, בהמשך יתבקש בית המשפט להסמיך את הכונסים הזמניים לבחון מתווים שונים לצורך השלמת הפרויקט.

לטענת המבקשים, התנהלותה של השותפות לוותה כבר מרגע הקמתה במעשי הטעיה ומרמה, והמשיבים ביצעו מספר מעשים שעולים לכדי מעשי פשיטת רגל על פי הוראות סעיף 5 לפקודה.

לפי הנטען, לצורך הקמת השותפות עשו מארגני קבוצת הרכישה שימוש בשמה של עמותה מחוקה בשם "גבעת ירושלים", ככל הנראה כדי ליהנות מהמותג המוכר של אותה עמותה, אולם לא ידוע למבקשים טיב הקשר בין העמותה שנמחקה למארגני קבוצת הרכישה; בהסכם השיתוף הוכנס שמו של אדם בשם דב בר כהן כמי שרכש לעצמו 29 יחידות בפרויקט, בעוד דו"ח חוקר פרטי מראה כי מדובר בעני מרוד המוכר היטב ליזמי העסקה; רוכשים ששילמו רק חלק מהסכום הראשוני שהתבקשו חברי הקבוצה לשלם נכללו בתוך רשימת הרוכשים; כספי הפרויקט הופקדו בחשבון בנק הרשום על שם מארגני קבוצת הרכישה באופן אישי ולא בחשבון נאמנות כמקובל; לא מונה לפרויקט רואה חשבון למרות שהסכם השיתוף קובע במפורש שיש למנות רו"ח שיגיש דו"ח מדי 6 חודשים; על פי דיווחי ועדת ההיגוי נוצרו התחייבויות גדולות לחברת "יסודות צור", למרות שזו לא מונתה כמנהל ההנדסי של הפרויקט והיא פועלת מטעם בעלי הקרקע; המשיב 3, עו"ד אהרוני, שמונה על פי הסכם השיתוף כנאמן על כספי השותפות, טען שההתנהלות הכספית לא נעשית דרכו וכי הוא לא מחזיק בדו"ח של חברת איילון שנשכרה כמפקח פיננסי; לטענת ועדת ההיגוי, חברת איילון נשכרה כמפקח פיננסי ללא כל הסמכה או אישור של האסיפה הכללית; למרות שחלפה מאז כינוס האסיפה הכללית הרבה יותר משנה היא לא כונסה מחדש כמתחייב על פי הסכם השיתוף; נדרשים מחברי הקבוצה סכומים נוספים ללא כל דיווח מוסמך על הכספים שכבר שולמו.

בבקשה נטען כי מינוי כונס זמני בעל סמכויות חקירה לצורך איתור ותפיסת נכסי ומסמכי הקבוצה הינו הדרך היחידה לחלץ את הפרויקט מקיפאון ארוך שנים.

עוד נטען כי ככל הידוע למבקשים מינוי הכונס הזמני לא אמור לפגוע בעבודות המתנהלות בפרויקט, שכן אלו אינן מתקיימות מזה זמן, ככל הנראה עקב כך שקבוצת הרכישה הגיעה למצב של חדלות פרעון, ובשל כך שמספר הרוכשים ששילם את התוספת שהתבקשה אינו גבוה.

בתגובותיהם לבקשה למינוי הכונס הזמני העלו המשיבים טענות רבות ושונות לגופו של עניין וכן מספר רב של טענות סף המצדיקות, לטענתם, את דחיית הבקשה. להלן אתמקד בטענות העיקריות שהועלו.

לפי הנטען בתגובות, הגרעין הקשה של המבקשים בבקשה זו הינו אותם מבקשים בהליכים משפטיים קודמים, מסוגים שונים, שהוגשו נגד המשיבים או חלקם לאורך כל תקופת קיומו של הפרויקט שכל מטרתם לחבל בסיכוי כי הבנייה תחל ולהרתיע את הבנק מלתת ליווי בנקאי לפרויקט, וזאת במסגרת מאבק בן שנים אותו מנהלים המבקשים, המנסים לכפות את השקפת העולם ההלכתית של כ-4% מחברי קבוצת הרכישה על כל מאות חבריה. תחילה הועלו נגד הפרויקט טענות הלכתיות ולאחר שאלו נכשלו הלינו המבקשים על פגיעה בדיני הארכיאולוגיה, על הפרת דיני התכנון והבניה, על חוסר חוקיות בהתנהלות הקבוצה, וכעת מנסים המבקשים את מזלם בהליכי פשיטת רגל ומינוי כונס נכסים. אין מדובר במבקשים תמי לב אלא במבקשים המנצלים לרעה את ההליכים המשפטיים.

עוד נטען כי קבוצת הרכישה איננה שותפות וממילא לא ניתן היה כלל להגיש בעניינה בקשה למתן צו כינוס. הסכם השיתוף לא יצר שותפות בלתי רשומה שכן כדי ליצור שותפות שכזו יש צורך שזו תהיה שותפות מסחרית אשר תעמוד בקריטריונים של קשרי שותפות. המבקשים לא הציגו ולו תקדים אחד במסגרתו הוגשה בקשה לפשיטת רגל נגד קבוצת רכישה שחתמה על הסכם שיתוף, וזאת משום שמערכת הדינים החלה על קבוצת רכישה אינה מערכת דינים של פקודת השותפויות אלא מערכת הדינים הקבועה בפרק השיתוף בסעיפים 29 ואילך לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. בהקשר זה נטען כי ועדת מומחים שהקימו שלטונות מס הכנסה בנושא קבוצות רכישה קבעה בדוח שפרסמה כי "אמנם הסכם השיתוף הנחתם בין חברי הקבוצה מעיד על משטר של שיתוף, אך אין בכך עדיין כדי להעיד על קיומה של מסגרת של שותפות על פי דין, באשר בהתאם לפקודת השותפויות (נוסח חדש תשלה – 1975) שותפות נועדה לשם הפקת רווחים". עוד נטען כי טופס ההרשמה עליו חתם כל אחד מחברי הקבוצה (נספח ו' לבקשה) כלל התחייבות שהדירות לא ישמשו למטרות רווח או מסחר וכדומה, וכי בהסכם השיתוף נקבע כי פקודת השותפויות לא תחול. לטענת המשיבים בנסיבות אלה לא ניתן להגיש נגד הקבוצה בקשה לפשיטת רגל והסמכות העניינית לדון בטענות המבקשים נתונה לבית משפט השלום המופקד על פירוק שיתוף ולא לבית משפט זה.

עוד טוענים המשיבים כי הסכם השיתוף כלל מגבלות האוסרות על הצדדים לנקוט בכל פעולה שיש בה כדי לעכב את הוצאתו לפועל של הפרויקט, לרבות נקיטת הליכים משפטיים, כאשר לכל שותף שמורה הזכות לתבוע תביעה כספית. תנאי זה נבחן על ידי כב' השופט גרינברגר בהליך קודם שנוהל בין הצדדים (הפ"ב (מחוזי י-ם) 36653-12-13 גריינימן נ' אהרוני (פורסם במאגרים, 27.1.2014)), בו נקבע כי אין בסעיפים הללו כל פסול וכי הצדדים להסכם מנועים מלהגיש בקשות שיעכבו את הוצאת הפרויקט לפועל.