פש"ר 1809-06 משה סטולר ואח' נ' שריה עופר ואח'

מבוא

1. לפניי בקשה למתן היתר להגשת תביעת נזיקין נגד הנאמן על נכסי שריה עופר הי"ד (להלן: "המנוח"). המנוח הוא החייב בתיק הפש"ר.
2. המנוח נרצח בפיגוע טרור ביישוב ברוש הבקעה ביום 11.10.2013.
3. המבקשת, אלמנתו של המנוח, הגישה תביעת נזיקין נגד הנאמן על נכסי המנוח (להלן: "הנאמן") ונגד נתבעים נוספים בבית המשפט המחוזי מרכז (א' 446-02-14). בכתב התביעה טוענת המבקשת כי הנאמן והנתבעים הנוספים התרשלו ולא מנעו את האירוע בו נרצח המנוח. המבקשת טוענת כי הנאמן אחראי מתוקף תפקידו על נכסי המנוח אלא שהוא התעלם מדרישות האבטחה של המנוח אשר התריע מספר פעמים על אפשרות ממשית לפגיעה בו כחלק מאירוע טרור.

עיקר הטענה היא שהנאמן לא דיווח לבית המשפט על מידע שמסר לו המנוח בדבר הצורך המיידי במימון אבטחה במקום מגוריו. הכוונה למכתבו של המנוח לנאמן מיום 1.5.2013, בו הזהיר המנוח את הנאמן כי יישא באחריות אישית בגין כל פגיעה ברכוש או בנפש, וכן למכתבו מיום 29.9.2013, כשבועיים לפני הירצחו, בו ביקש המנוח מהנאמן, כמי שאמון על כספו ונכסיו, כי יאפשר לו לפעול ולשמור על חיי משפחתו ורכושו.

1. תביעת הנזיקין נגד הנאמן הוגשה בלא נטילת רשות מבית המשפט של פש"ר. בעקבות כך ביקש הנאמן לעכב את ההליכים נגדו. הבקשה התקבלה על ידי כב' הרשמת בבית המשפט המחוזי מרכז, שהורתה בהתאם על עיכוב ההליכים בתביעה. המבקשת ערערה על החלטה זו. ביום  2.10.2014 נדחה הערעור ונקבע כי אכן נדרש אישור בית המשפט של פש"ר לשם ניהול התביעה נגד הנאמן. מכאן הבקשה שלפניי.

5. המבקשת טוענת כי המנוח פנה בכתב לנאמן מספר פעמים והתריע על הצורך לאבטח את מקום מגוריו. לטענתה, עיקר התובענה נסב על פעולות שנעשו מחוץ לתיק הפש"ר ועל כך שהיה על הנאמן לדווח על טענות המנוח לבית המשפט. לדידה, רשלנותו של הנאמן איפשרה את רציחתו של המנוח.

1. הנאמן דוחה מכל וכל את טענות המבקשת ומתנגד לבקשה. הנאמן טוען כי יש לסלק את התביעה נגדו על הסף מחמת מעשה בית דין, מאחר שטענות דומות מצד המבקשת לגבי התרשלות הנאמן בנושא מימון האבטחה נדחו, הן על ידי בית משפט המחוזי בתל אביב (החלטות בבקשות 64 ו-79 בתיק הפש"ר) והן על ידי בית המשפט העליון במסגרת ערעור שהגישה המבקשת.

הנאמן מציין כי המבקשת לא צירפה תצהיר לבקשתה ולדידו יש לדחות את הבקשה אף מן הטעם הזה.

עוד טוען הנאמן כי הבקשה לוקה בחוסר תום לב ואי ניקיון כפיים. לטענתו, הבקשה כוללת טענות עובדתיות הסותרות את האמור בתביעה הנזיקית, שם טענה המבקשת כי התביעה מבוססת על פעולות הנאמן במסגרת תיק הפש"ר בעוד שבבקשה דנן נטען כי התובענה מבוססת על פעולות הנאמן מחוץ לתיק הפש"ר.

לגופה של בקשה טוען הנאמן כי סיכויי התביעה אפסיים. לטענתו, המבקשת לא הצביעה על בסיס משפטי המקנה לה ולמנוח את הזכות למימון האבטחה מקופת הנושים, המצויה גם כך בחסר.

הנאמן טוען כי התנגדותו למימון האבטחה נבעה מכך שהמנוח בחר להתגורר במקום מרצונו, לא שילם דמי שכירות ותשלומי ארנונה ויצר חובות של מאות אלפי שקלים. יתרה מכך, המנוח לא שילם את התשלומים העיתיים ודרש כי קופת הנושים תממן את אבטחתו במקום.

הנאמן מפנה להחלטת בית המשפט המחוזי (כב' סג"נ השופט א' אורנשטיין) בבקשה 62, במסגרתה ציין בית המשפט כי המנוח עצמו ביקש לבסוף שלא לדון בבקשה האבטחה.

הנאמן טוען כי מדובר בהליך סרק שמנהלת המבקשת נגדו, מתוך מטרה להקשות עליו בביצוע תפקידו ולהלך עליו אימים. לטענתו, המבקשת אף הגישה נגדו תלונה במשטרה בגין סיוע לרצח המנוח וכן תלונות ללשכת עורכי הדין ולכנ"ר.

1. בתשובה לתגובת הנאמן, טוענת המבקשת כי בית המשפט הדן בתביעת הנזיקין הוא שצריך לדון בטענות המקדמיות שטען הנאמן ביחס לתביעה. בנוסף, טוענת המבקשת כי אין בתגובתו של הנאמן כל בסיס משפטי למניעת ההגשה של תביעת הנזיקין נגדו.

המבקשת דוחה את הטענה כי חל לגביה מעשה בית דין. לדידה, ההחלטות בבקשות הקודמות אינן מהוות מעשה בית דין מאחר שאף ערכאה שיפוטית לא דנה ברשלנות הנאמן שבאה לביטוי בכך שלא דיווח לבית המשפט על התרעות המנוח בדבר פיגוע צפוי. יסוד התביעה הוא אי דיווח לבית המשפט במטרה למנוע את הרצח, שכן כל כספי המנוח היו בשליטת הנאמן. נוסף על כך, הדיון בבקשה לאבטחת המקום התקיים לאחר הרצח ואין מעשה בית דין כלפי המנוח.