1. בפניי בקשה אשר הוגשה על ידי המנהל המיוחד, בה התבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו בהתאם לסעיף 96א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), ולהורות על ביטול הענקה שבוצעה ע"י החייב, לטובת המשיבה מס' 2, גרושתו של החייב (להלן: "המשיבה"), במסגרת הסכם הגירושין שנחתם בין בני הזוג ביום 27.3.13 (להלן: "הסכם הגירושין"), במסגרתו העניק החייב למשיבה מחצית מהזכויות בנכס המקרקעין הידוע כחלקה 4 בגוש 6826, והמצוי ברחוב העוגן 8 בראשון לציון (להלן: "הנכס"), וזאת כשנה ותשעה חודשים בלבד טרם כניסתו של החייב להליך פש"ר. בהתאם לכך, התבקש בית המשפט עוד, להורות על העברת מחצית מהתמורה נטו, שתיוותר לאחר מימוש הנכס על ידי הנושה המובטח ותשלום חוב המשכנתא, לקופת פשיטת הרגל. זה המקום לציין כי הנכס עדיין רשום על שם החייב והמשיבה בחלקים שווים.
העובדות הצריכות לבקשה
2. ביום 4.1.15 ניתן צו כינוס לנכסי החייב, לבקשתו, ועו"ד ארז חבר (להלן: "המבקש") מונה כמנהל מיוחד לנכסיו. ביום 10.3.15 נחקר החייב על ידי המבקש ופרוטוקול החקירה צורף כנספח 2 לבקשה לביטול הענקה (להלן: "החקירה ופרוטוקול החקירה").
3. ביום 1.1.15 פתח הבנק, אשר הזכויות בדירה שועבדו לו כנגד מתן אשראי לחייב ולמשיבה (המשיב 3 בבקשה זו, להלן: "הבנק"), בהליכי מימוש הדירה בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב בתיק 500605-01-15, כאשר ביום 9.2.15 עתר הבנק למתן אישור לניהול הליכי המימוש המתנהלים בלשכת ההוצאה לפועל (בקשה מס' 2). ביום 5.3.15 הגיש החייב את תגובתו לבקשה, במסגרתה טען כי אינו רואה בנכס כאחד נכסיו וכי נכס זה הועבר במסגרת הסכם גירושין לידי המשיבה, אשר לא עלה בידיה להעמיד את הבטוחות הנדרשות ולשלם את תשלומי המשכנתא כסדרם, וכתוצאה מכך לא הושלמה העברת הזכויות לידיה ברישום פורמאלי כחוק. ביום 25.3.15 הגיש המבקש את תגובתו, במסגרתה טען כי אין לו התנגדות לבקשת הבנק, וזאת בכפוף לקיומו של פיקוח של בית המשפט על הליך המימוש, במטרה למנוע פגיעה באינטרסים של החייב ושל הנושים הבלתי מובטחים. ביום 15.4.15 נעתר בית המשפט לבקשת הבנק לפעול למימוש הבטוחה, בכפוף לעדכון ופיקוח המנהל המיוחד, וזאת מבלי להתייחס לטענות החייב לזכויותיו או לזכויות האישה בנכס.
4. המבקש טוען כי מחקירתו של החייב ומעיון בתצהיר ההסתבכות המצורף לבקשת החייב למתן צו כינוס ולהכרזתו פושט רגל (מצורף כנספח 3 לבקשה), עולה כי קריסתו הכלכלית החלה בשנת 2012 ונבעה משלושה אירועים מרכזיים. האירוע הראשון, התרחש באפריל 2012, עת רכש החייב מכונת דפוס מתקדמת לבית העסק שהיה בבעלותו, כאשר לצורך כך נטל החייב הלוואה בהיקף של כ-300,000₪. המכונה התגלתה ככישלון מסחרי, כאשר בנוסף למחיר הגבוה בו נרכשה, הוצאות התפעול היומיומי הגבוהות שלה ואף תקלות חוזרות ונשנות בה, בית הדפוס לא עמד בהתחייבויותיו כלפי לקוחותיו והם החלו לנטוש את בית העסק. האירוע השני, היה נטישתו של לקוח מרכזי, עליו התבססו מרבית הכנסות העסק. האירוע השלישי, הינו סיום עבודתה של המשיבה כמנהלת חשבונות, כאשר בשל כך נגרעו הכנסות המשפחה ומשכך לא יכלו לכסות את הוצאות הבית השוטפות.
5. המבקש ממשיך וטוען כי ביום 27.3.13, עת מצויים החייב והמשיבה בחובות רבים עקב קריסתו הכלכלית של העסק שניהל החייב, נערך הסכם גירושין בין החייב ובין המשיבה, במסגרתו, בין היתר, הוסכם בין הצדדים כי חלקו של החייב בנכס, הזכויות והחובות גם יחד, יועברו במלואן למשיבה, זאת בתמורה לכך כי החייב יקבל לידיו את כל הזכויות בעסק (העתק הסכם הגירושין ואישורו על ידי בית הדין הרבני מצורף כנספח 4 לבקשה). ממשיך המבקש וטוען, כי הסכם גירושין זה מהווה הברחת נכסים קלאסית, מאחר והחייב העביר את כל נכסיו לידי המשיבה ונותר עם החובות בלבד. ביום 30.9.13 אושר הסכם הגירושין על ידי בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו וביום 4.11.13 התגרשו המשיבה והחייב בגט פיטורין.
6. המבקש מפנה לפש"ר 44749-11-13 חגי נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח' (טרם פורסם), וטוען כטענה מקדמית כי אמנם במקרה דנן מדובר בחייב אשר טרם הוכרז כפושט רגל, אך לפי הפסיקה הקיימת אין מניעה מלהגיש את הבקשה ולדון בה עוד בטרם ניתנה הכרזת פשיטת הרגל.
7. לטענת המבקש, עצם העובדה כי מדובר בהסכם גירושין שבעת כריתתו היה מצוי החייב בחובות כספיים גבוהים, מלמדת כי מדובר למעשה ב"הסכם הכנה לפשיטת רגל". משכך, הרי שמדובר במעשה פסול אף מבלי להיכנס לאיזון שנעשה בפועל בין הצדדים. מוסיף המבקש וטוען, כי אף אם מטרתם של בני הזוג בעת ביצוע ההענקה לא הייתה הברחת נכסים מנושי החייב, הרי שבפועל דבר זה אירע בפועל ודי בכך על מנת להורות על ביטול ההענקה כמבוקש. המבקש מפנה בעניין זה לע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד ואח', פ"ד נה(4) 925 עמ' 337 (להלן: "פרשת לוין"), שם נפסק, בין היתר, כי אין כל נפקות לשאלת המרמה והכוונה בשעת ביצוע ההענקה.
8. המבקש בבקשתו מפנה להוראות סעיף 96 לפקודה ולרציונל העומד בבסיסו, כמו גם לע"א 3853/98 עו"ד עמי סדן נ' אבירם רוזנטל ואח', פד"י נ"ז(4), 699 (להלן: "פס"ד סדן"), וטוען כי על פי לשון הסעיף והמבחנים שגובשו בפסיקה, מדובר במקרה מובהק של הענקה שנועדה להבריח נכסים מנושי החייב. ראשית, עסקינן בהענקה שבוצעה כשנה ותשעה חודשים בלבד עובר להגשת בקשת הכינוס על ידי החייב, ומכאן שלפי הוראות סעיף 96(א) לפקודה ההענקה בטלה ללא צורך הוכחת מצבו הכלכלי של החייב בזמן ההענקה, אך מוסיף כי במקרה דנן, מצבו הכלכלי של החייב החל להידרדר כבר בשנת 2012, כך שברור כי במועד ההענקה היה החייב מצוי בקריסה כלכלית. שנית, לטענת המבקש אף שלושת יסודותיו של סעיף 96 לפקודה מתקיימים, שכן מדובר בהענקת זכויות בדירה, שלחייב היו מחצית מהזכויות בה קודם לחתימת הסכם הגירושין. בכל האמור ליסוד ה"הענקה", המבקש מפנה לדברי המלומדים לוין וגרוניס, שסוברים כי יש לשים את הדגש על המשמעות הכלכלית של הפעולה. במקרה דנן, המשמעות הכלכלית של ההענקה הינה כי מחד המשיבה קיבלה לידה מחצית מזכויות הדירה, כאשר לחייב לא ניתנה כל תמורה בעבור ויתוריו, ולא זו אף זו, החייב אף לקח על עצמו את חובותיהם המשותפים בעסק.
9. המבקש טוען עוד, כי המשיבה אינה עומדת בחריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה. בעניין זה טוען המבקש שהמשיבה אינה חסרת תום לב, שכן ידעה על הקשיים הכלכליים בהם נמצא החייב בעת ביצוע ההענקה. המבקש מפנה בעניין זה לפרשת לוין, שם נפסק, בין היתר, כי קרבה משפחתית או עסקית בין המעניק ומקבל ההענקה יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק. בנוסף, מתצהיר ההסתבכות של החייב, ניכר כי בעקבות הקריסה הכלכלית התקשו החייב והמשיבה לשלם את החשבונות השוטפים. המבקש טוען בנוסף, כי גם אם החייב היה מקבל תמורה הולמת מהמשיבה, וזה אינו המצב במקרה דנן, דינה של ההענקה היה לבטלות, שכן לא ייתכן שחייב לפני פשיטת רגל יבצע הכנות באופן של חלוקה מחודשת של נכסיו, על מנת למנוע מהנושים לממש נכסים אלו.
10. המבקש טוען כי גם אם נבחן את יסוד התמורה, נגיע למסקנה כי לא מתקיים החריג הקבוע בסעיף 96(ג). לטענת המבקש, אין לקבל את טענת החייב לפיה מדובר באיזון משאבים לגיטימי, שכן במקרה דנן לא ניתנה לחייב כל תמורה הולמת עבור הנכסים שהעניק. תמורת העברת זכויותיו בדירה למשיבה, קיבל החייב במסגרת הסכם הגירושין את העסק, אשר נכון למועד עריכת הסכם הגירושין היה מצוי בקריסה כלכלית ובחובות כבדים, ומשכך הלכה למעשה החייב לא קיבל דבר, והמשיבה לא ויתרה על כל נכס אלא על חובות בלבד. לעניין זה מפנה המבקש לפש"ר (ירושלים) 6403-09 ניקולס דייויד אנדרו לוין נ' מרטין לוין ואח', תק-מח 2011(1), 6, עמ' 24, שם נקבע כי לצורך איזון משאבים מתחשבים הן בנכסים ובזכויות של בן הזוג, והן בחובותיו. מעבר לטיעונים המשפטיים, גם ההיגיון הפשוט מלמד כי מדובר בהענקה שדינה לבטלות, שכן נוכח חתימת הסכם הגירושין נותר בידי המשיבה נכס, ומנגד החייב נותר ללא נכסים כלל ויחד עם חובות העסק.
11. המבקש מפנה גם לחריג הקבוע בסעיף 96(ג)(1) אך שולל את תחולתו במקרה הנדון, שכן טוען הוא שאין מדובר בנכס שהגיע למעניק בעקבות נישואיו, אלא בנכס שנרכש על ידי בני הזוג יחדיו, לאחר נישואיהם, כאשר החייב עצמו מצהיר בחקירתו כי עד לעריכת הסכם הגירושין היה מדובר בנכס משותף, ולפיכך אין כל קשר בין הנישואין של בני הזוג ובין הנכס.
12. כן שולל המבקש את החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) וטוען כי לא הוכח שהנכס הגיע לחייב בזכות המשיבה. המבקש מפנה להלכות המשפטיות המחייבות את פרשנות הסעיף בצמצום (ראו סעיף 52 לבקשה). במקרה דנן, פער הזמנים בין מועד רכישת הנכס, שנרשם על שם החייב והמשיבה יחד, ובין המועד בו הוענק הנכס למשיבה, מונע את תחולת החריג במקרה זה ומקים חזקה כי הנכס נרכש על ידי שני בני הזוג. כמו כן, לטענת המבקש ישנן אינדיקציות רבות כגון רישום הנכס והעובדה ששני בני הזוג חיו בנכס ושילמו יחד את המשכנתא, המוכיחות כי עד לחתימת הסכם הגירושין וקריסתו הכלכלית של החייב, היה הנכס מבחינת החייב והמשיבה בעצמם, נכס משותף לשני בני הזוג. מכל הטעמים הללו מדובר בהענקה שדינה לבטלות בהתאם להוראות סעיף 96 לפקודה.
13. החייב הגיש תגובה לבקשה לביטול הענקה, בה הביע את עמדתו לפיה העברת הזכויות בנכס למשיבה הנה בגדר הענקה "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך", ולפיכך החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) מתקיים, ודי בכך כדי לדחות את בקשת המבקש. החייב דוחה את טענות המבקש לפיהן העברת זכויותיו עולה כדי הברחה של הנכס, כי העניק למשיבה את זכויותיו ללא תמורה, וכי מדובר בויתור למראית עין בלבד, וטוען כי העביר את זכויותיו למשיבה בתום לב, תמורת תמורה אמיתית וריאלית ותוך איזון כלל הנכסים של בני הזוג במסגרת הסכם גירושין כולל ומאושר כדין. לטענת החייב, נקלע הוא למצב אישי קשה שהביא לפירוק התא המשפחתי, ואף מעיר כי לאחר גירושיו, נישא בשנית לאישה אחרת. בנוסף, במקרה דנן מדובר בדירת מגורים של החייב והמשיבה, בה התגוררו שניהם לאורך שנים. לטענתו, זכויותיו בדירה הועברו למשיבה במסגרת הסכם גירושין שאף אושר ע"י ערכאה משפטית, וכדרך העברת זכויות הנעשית אגב גירושין. החייב אף טוען כי לולא האמין כי העסק ישוב וישגשג, לא היה מסכים במסגרת הסכם הגירושין להעביר את זכויותיו בנכס למשיבה.
14. טענה נוספת של החייב הינה כי הוא אינו רואה בנכס כאחד מנכסיו, ואף אינו מסכים עם פרשנותו של המבקש באשר למועד תחילת קריסתו הכלכלית. לטענת החייב, הוא אומנם רכש את מכונת הדפוס שהיוותה אחד הגורמים לקריסתו הכלכלית במהלך חודש 4/2012, אולם לטענתו קניית המכונה ושילובה בעסק הייתה אפיזודה במחזור חיי העסק, שתיפקד ופעל ללא דופי לאורך תקופה של כ-17 שנים. לטענת החייב, עת נחתם הסכם הגירושין, היה העסק נתון בחובות סבירים שלא חרגו ממסגרת האובליגו השוטף שהועמד ע"י הבנקים לטובת העסק, ומצבו הפיננסי נכון לאותה עת לא חרג ממצבים דומים בהם היה נתון מידי פעם. החייב ממשיך וטוען כי העסק לא היה נתון בעיצומה של הקריסה הכלכלית, אלא המשיך לתפקד וקרס רק כעבור למעלה מ-18 חודשים מיום חתימת הסכם הגירושין.
15. המשיבה בתגובתה דוחה אף היא את טענות המבקש, וטוענת כי דין הבקשה לביטול הענקה להידחות. ראשית, המשיבה טוענת כי בקשת המבקש אינה מעמידה תשתית ראייתית ראויה, שכן היא נתמכת אך ורק בתצהיר החייב ובפרוטוקול חקירת יכולת החייב. בנוסף, מציינת היא כי ישנו הליך תלוי ועומד בבית המשפט השלום תא"ק 1201-10-14 בעניין הזכויות בנכס, אשר בשל הליך פשיטת הרגל עוכבו הליכיו.
16. שנית, לטענת המשיבה העברת חלקו של החייב בנכס לטובתה, הינה העברה אגב גירושין אשר נעשתה בתמורה ובתום לב, ועל כן נופלת היא בגדרי החריג בסעיף 96(ג)(2) לפקודה. לעניין רכיב תום הלב, טוענת המשיבה כי הסכם הגירושין בין הצדדים נעשה בתום לב, תוך כוונה אמיתית ורצון כנה לפרק את קשר הנישואין ביניהם, שכן במשך תקופה ממושכת היחסים בין הצדדים היו מעורערים, וכל הניסיונות לגשר על המחלוקות והפערים לא צלחו, עד אשר לא היה מנוס מפרוק קשר הנישואין, כאשר החייב אף נישא בשנית לאישה אחרת זמן קצר לאחר מכן. בנוסף, אין מדובר בהענקה בטלה, אלא בהסכם גירושין המהווה ביטוי לרצונם של הצדדים באשר לחלוקה והפרדה רכושית ביניהם, לאור העובדה כי נערך כשנתיים בקירוב לפני קריסתו הכלכלית של החייב, וזאת ללא כל ייעוץ או ליווי משפטי. המשיבה טוענת עוד, כי יתר על החלוקה הרכושית, בהסכם הגירושין סוכמו בין הצדדים יתר הסוגיות הנדרשים אליהן בהליך גירושין, ואף מטעמים אלו ניתן להיווכח כי אכן מדובר בהסכם אמיתי.
17. עוד טוענת המשיבה, כי ביום עריכת ההסכם לא היה עליה לדעת כי כשנתיים לאחר מכן ייקלע החייב לקשיים כלכליים אשר יביאו לקריסתו הכלכלית. זאת מאחר והחייב הוא זה אשר ניהל את העסק כאשר כל ההחלטות בנוגע לתפקוד העסק התקבלו על ידיו באופן בלעדי, ולמשיבה לא היה אף חלק בכך. לא זו בלבד, אין להתעלם מן העובדה כי במועד הגירושין, שנת 2013, ניתן דווקא להיווכח מדו"ח שומת הכנסה כי העסק היה רווחי.