שיהוי בהגשת בקשה לאכיפת איגרת חוב על ידי רשות מינהלת

החלטה זו באה בהמשך להחלטה מפורטת שניתנה ביום 9.11.2015 (להלן: "ההחלטה הראשונה"), במסגרתה הוכרעו מירב השאלות השנויות במחלוקת שבין הצדדים למעט שאלת השיהוי בהגשת התובענה. לפיכך פטור אני מלחזור ולפרט את מלוא יריעת המחלוקת שבין הצדדים ונציין רק את עיקרי הדברים ואת תמצית ההכרעה שניתנה בהחלטה הראשונה כאמור.

תמצית טענות הצדדים

1.התובעת, מדינת ישראל – משרד הכלכלה, העניקה ביום 11.4.91 לנתבעת י.מ. מועדון ים כנרת 1989 בע"מ, כתב אישור בהתאם לחוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט-1959 לצורך הקמת כפר נופש על שפת אגם הכנרת (להלן: "כתב האישור") בתחום המושב מגדל, במקרקעין הידועים כגוש 15515 חלקות 13 ו- 14 (להלן: "הנכס"). כחלק מתנאי כתב האישור חתמה הנתבעת ביום 20.10.91 על כתב התחייבות במסגרתו התחייבה להשיב את המענקים שיינתנו לה במידה ולא תבצע את המוטל עליה לפי ההסכמות שבין הצדדים תוך שבע שנים. כן חתמה הנתבעת על אגרות חוב לטובת התובעת ומכוחן נרשמו בתאריכים 6.11.91 ו-15.7.92 שעבודים שוטפים לטובת התובעת. מכוח כתב האישור קיבלה הנתבעת בין השנים 1992-1996 מענקים בסכומים שונים ובסך כולל של 21,741,508 ₪.

2.אלא שלטענת התובעת, הנתבעת לא מילאה אחר התחייבויותיה: היא לא שיתפה פעולה עם התובעת ולא הגישה דוחות מתאימים; מונה כונס נכסים על נכסיה; והיא השכירה את כפר הנופש לצדדים שלישיים בניגוד לכתב ההתחייבות. לכן, לאחר מסכת ארוכת שנים של התראות והתדיינויות בין הצדדים, ביום 9.12.01 החליטה התובעת לבטל את כתב האישור למפרע מיום הוצאתו, תוך משלוח דרישה להחזרת כל המענקים. בהתאם לכך, ביום 31.12.01 נשלחה לנתבעת דרישה להחזרת המענקים אשר באותו מועד עמדו על סך של 22,752,068.17 ₪. הנתבעת לא השלימה עם רוע הגזירה וביום 7.2.02 הגישה ערר לפני השרים הממונים (שר האוצר ושר התיירות או שר התעשייה, המסחר והתעסוקה) על החלטת ביטול כתב האישור, אך ביום 23.7.03 הודיעה התובעת לנתבעת על דחיית הערר. נוכח זאת נשלחה אל הנתבעת דרישה נוספת ביום 20.10.13 להחזר המענקים שעמדו נכון לאותו מועד על סך של 28,852,380 ₪.

3.כך חלפו להם השנים עד שביום 1.7.09, פנתה התובעת בדרישה נוספת לנתבעת להחזר המענקים שכבר טפחו לכדי סך של 50,669,842 ₪. מאז לא החזירה הנתבעת את סכומי המענק שניתנו לה ולכן ביום 29.7.15 הגישה התובעת את התובענה נשוא הדיון למימוש אגרות החוב והשעבודים הרשומים לטובתה על נכסי הנתבעת על מנת לקבל את החזר מלוא סכום המענקים, אשר עמדו נכון להגשת התובענה על סך של 79,605,359 ₪. כן נתבקש להורות על מינוי כונס נכסים על כל זכויות הנתבעת בנכס, על נכסי המיטלטלין של הנתבעת ועל כל זכויותיה מכל סוג שהוא מכוח היות התובעת בעלת שיעבוד שוטף על כל זכויותיה.

4.מנגד, טענה הנתבעת כי היא השקיעה עשרות מיליוני שקלים בכפר הנופש אשר פעל במשך שנים, והשתרע על פני שטח של למעלה מ-27 דונם. רק בחודש דצמבר 2001, כתשע שנים לאחר העברת המענקים, החליטה התובעת בהליך מנהלי פגום וללא שניתנה לנתבעת זכות טיעון ושימוע כדין, לבטל את כתב האישור. גם ההחלטה בערר שהוגש על ידי הנתבעת ניתנה ללא כל נימוק. התובעת אף נמנעה מלתבוע את השבת המענקים במשך למעלה מ-12 שנים.

5.הנתבעת גם הכחישה את טענת התובעת כי היא לא הגישה דוחות מתאימים ולא שיתפה פעולה עם נציגי התובעת; היא הודתה שמונה לה כונס נכסים זמני על כפר הנופש מטעם בנק לאומי לישראל שנשה בה (להלן: "הבנק"), אך מינוי כונס הנכסים בוטל לבסוף על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 14.2.07 תוך שבית המשפט מתח ביקורת חריפה ונוקבת על הבנק; וכי בעניין השכרת כפר הנופש, הרי שהמדינה עצמה פנתה לנתבעת בבקשה דחופה לשכן בכפר את חיילי צד"ל ומשפחותיהם, והנתבעת נאותה לעשות זאת באמצעות האגודה למען החייל. האגודה גם לא עמדה בהתחייבויותיה ופינתה את כפר הנופש בטרם עת, תוך שהיא מותירה את כפר הנופש עם נזקים כבדים שנגרמו לרכוש ולמבנים. במסגרת תביעה שהגישה הנתבעת כנגד האגודה, אף ניתן ביום 19.11.14 פסק דין חלקי במסגרתו חויבה האגודה בתשלום סכום של 900,000 ₪ לנתבעת.

6.עוד עמדה הנתבעת על מספר טענות מקדמיות אשר היה בכוחן לדעתה לדחות את התובענה על הסף. כך טענה הנתבעת להיעדר יריבות בכל הנוגע לחלקה 13 אשר גם עליה נבנה כפר הנופש, בעוד שהיא בעליה של חלקה 14 בלבד, ואילו חלקה 13 שייכת למשפחת אלעזר, הבעלים ומנהלי הנתבעת, והחכרת חלקה זו על ידי הנתבעת מהבעלים הסתיימה זה מכבר בשנת 2000. הנתבעת גם טענה להתיישנות התובענה, מפני שעילת התביעה נולדה במועד דחיית הערר, היינו בחודש יולי 2003, ועל כן לטענתה, התביעה התיישנה זה מכבר בחודש יולי 2010. כן נטען כי דין התובענה להידחות אף מחמת השיהוי הרב בהגשתה, משנמנעה התובעת להגיש את התובענה במשך למעלה מעשר שנים. במשך תקופה זו הנתבעת מצדה המשיכה והשקיעה כספים רבים בפיתוח כפר הנופש תוך כדי שהיא מסתמכת על כך שהתובעת ויתרה על כל זכות שהייתה לה נגדה. הנתבעת אף הסתמכה על הבטחה שניתנה לה בעל-פה מאת מנכ"ל מרכז ההשקעות דאז, רו"ח צאיג והיועצת המשפטית של מרכז ההשקעות דאז עו"ד גרינבוים, כי לא יבוטל כתב האישור. עם חלוף הזמן המשמעותי גם נגרם נזק ראייתי אשר בא לידי ביטוי מוחשי בקושי לאתר מסמכים רלוונטיים.

7.בשל כל אלה, טענה הנתבעת כי כתב האישור בוטל שלא כדין ולכן אין כל עילה לתובענה ואכיפת אגרת החוב אינה צודקת בנסיבות העניין; התובעת אף פועלת בחוסר תום לב ובניגוד לחובת ההגינות; אכיפת אגרת החוב בעת הזו גם תגרום לה נזק ממשי אשר לא יכלה לצפותו במועד קבלת המענקים; והתכלית שעמדה בבסיס המענק, לעודד את פיתוח התיירות, התמלאה במלואה וממשיכה להתמלא גם כיום, שכן כפר הנופש מופעל כיום לרווחת תיירים ונופשים רבים. לעומת זאת, אם תמומש אגרת החוב, לא יהיה מנוס אלא לסגור את כפר הנופש.

תמצית ההחלטה הראשונה