בפניי הליך שכותרתו "הודעת ערעור מטעם המוסד לביטוח לאומי".
1. ברקע ההתדיינות מצויות העובדות הבאות. בשנת 1968 נחתם הסכם בין הצופה, עיתון יומי (להלן – הצופה או העיתון) לבין ועד העובדים של העיתון (להלן – ההסכם) (נספח א' לבקשה למתן הוראות מיום 3.5.16). בהסכם הוסדר ביטוח פנסיה לעובדים באמצעות גלעד גמלאות לעובדים דתיים בע"מ (להלן – גלעד), וזאת החל מיום 1.1.68 (ראו הפסקה השנייה למבוא להסכם). בד בבד, הוסדרו זכויות פנסיה לעובדים לגבי התקופה שלפני 1.1.68, כאשר כספים אלה היו אמורים להשתלם מן העיתון (סעיפים 8, 9 להסכם, להלן – פנסיה תקציבית). לגבי תשלומים אלה נקבע, כי ישולמו לעובדים "באמצעות גלעד" (סעיף 10). נקבע, כי העיתון יעביר לשם כך לגלעד את המגיע ממנו עבור תשלומים אלה בכל חודש ביחד עם תשלום המשכורת לעובדים, וגלעד תשלם את הכסף האמור לפנסיונרים (שם).
2. לימים, פעילות הצופה הועברה למקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק) (להלן – מקור ראשון). ההסכם אומץ על ידי מקור ראשון. ביום 4.9.14 ניתן צו פירוק נגד מקור ראשון. במסגרת הליך הפירוק הוגשו לידי המנהל המיוחד שש תביעות חוב על ידי גמלאים של הצופה (להלן – תביעות החוב). התביעות סבו על הטענה כי הגמלאים זכאים לקבלת תשלומי פנסיה תקציבית בהתאם להסכם האמור.
3. המנהל המיוחד הגיש (3.2.15) בקשה למתן הוראות (להלן – הבקשה או הבקשה למתן הוראות). בבקשה, התבקש בית המשפט לאשר כי תביעות החוב יאושרו לתקופה של 10 שנים החל מיום כניסת הצופה להקפאת הליכים (9.3.14) ועד לשנת 2024. הוטעם, כי התשלום החודשי של הפנסיה התקציבית לכלל הגמלאים הוא בסך של 12,736 ₪ (פסקה 4 לבקשה). ניתנה החלטה (כב' השופט ד' מינץ, 3.2.15) בה נתבקשו הבהרות שונות.
4. בהמשך לכך, הודיע המנהל המיוחד על הסכמה אליה הגיע עם ב"כ כונס הנכסים הרשמי וב"כ הגמלאים, לפיה סכום הפנסיה שיגיע לכל עובד יכומת כך שיחול לגבי תקופה של 10 שנים, בהתאם לתשלום החודשי המגיע לכל גמלאי על פי ההסכם שיש לו (להלן – ההסכמה). ביום 21.4.15 נעתר בית המשפט, על רקע זה, לבקשה.
5. ביום 21.6.15 הוגש הערעור שבפניי על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל). הערעור מופנה כנגד החלטת המנהל המיוחד בנדון. בערעורו, טען המל"ל כי אין מקום לאשר לגמלאים שבנדון תשלומי פנסיה מקופתו, וכי הדבר מנוגד לדין ולפסיקה בנדון.
6. בטרם אדרש לעיצומן של טענות הצדדים, מתבקשת הערה דיונית. ההליך הערעורי הוגש לאחר שניתנה החלטה שיפוטית המאשרת את בקשתו של המנהל המיוחד. כאמור, הוא מופנה כנגד החלטת המנהל המיוחד בתביעות החוב. לא הועלו בפניי טענות סף הנוגעות לסמכותו של בית משפט זה להידרש לעניין, או בדבר ההליך הנכון אותו יש לנקוט בנסיבות העניין. בתוך כך, לא נטען כי בית משפט זה מנוע מלהידרש לעניין במסגרת ההליך שנקט המל"ל. במצב זה, לא אדרש לשאלות הדיוניות העשויות להתעורר בהקשר זה. אדון עתה בטענות הצדדים לגופם של דברים.
7. כאמור לעיל, טענתו העיקרית של המל"ל היא כי אין בסיס בדין לאשר לגמלאים תשלומי פנסיה מקופת המל"ל. נקודת המוצא המשפטית לדיון נמצאת בפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק או חוק הביטוח הלאומי). הפרק האמור נושא את הכותרת "ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד" (להלן – פרק ח'). תכליתו של הפרק היא תכלית סוציאלית: "לפרוש רשת ביטחון לרגלי המבוטח בשעה של מצוקה או אי השתכרות" (ע"א 10961/04 המוסד לביטוח לאומי נ' גוטר ואח' (4.9.06), פסקה י' לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין).
8. המבוטחים לעניין פרק זה הם עובד וקופת גמל (סעיף 181 לחוק). סעיף 182 לחוק קובע את הזכות לגמלה לפי פרק ח'. סעיף 182(2) לחוק קובע, כי עובד יהיה זכאי לגמלה לפי פרק ח', בין היתר, משניתן צו פירוק לחברה. סעיף 183 לחוק קובע את שיעור הגמלה המגיע לעובד. נקבע בו, כי הגמלה שתשולם לעובד לפי פרק ח' תהיה "...סכום חוב שכר העבודה ופיצויי הפיטורים שמעבידו חייב לו ... בכפוף להוראות סעיף 189 (ב), ובלבד שחוב שכר העבודה כאמור לא ישולם בעד תקופה שלפני 12 החודשים שקדמו בתכוף למועד שבו נותקו יחסי עובד ומעביד, או למועד מתן צו לפי הוראות סעיף 182, לפי המוקדם מביניהם". באופן התואם זאת, סעיף 188 לחוק קובע כי גמלה המשתלמת לפי פרק ח' יראו אותה כ"שכר עבודה, כפיצויי פיטורים או כתשלום לקופת גמל, לפי העניין". סעיף 189(ב), אליו מפנה סעיף 183, קובע כי הגמלה לפי פרק ח' "תשולם רק לגבי חובות בעד שכר עבודה או פיצויי פיטורים או לקופת גמל שהמפרק קיבל את תביעתם לפי הדין החל עליו...".
9. יצוין, כי המונח "שכר עבודה" מוגדר בסעיף 180 לחוק "כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, לרבות סכום שלפי כל דין רואים אותו כשכר עבודה...". סעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) מגדיר שכר עבודה "לרבות תשלומים בעד חגים, פדיון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו".
10. מהוראות אלה עולה, כי הגמלה לפי פרק ח' יכול שתהיה משולמת בגין חוב שכר עבודה, כהגדרתו האמורה, פיצויי פיטורים או תשלומים לקופת גמל. עולה עוד, כי הזכאות לגמלה בגין חוב שכר עבודה מוגבלת ל – 12 החודשים שקדמו לסיום יחסי עובד מעביד או למועד בו ניתן צו הפירוק, לפי המוקדם מביניהם. מן החומר שבפניי עולה, כי אין מחלוקת, שהגמלאים הפסיקו את עבודתם מספר שנים לפני המועדים האמורים. מכך עולה, כי אין בהוראות החוק אחיזה לזכותם של הגמלאים לתשלום מאת המוסד לביטוח לאומי לפי פרק ח'.
11. הגמלאים מפנים בטיעוניהם לפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה, לפיה "שכר עבודה" כולל גם הפרשות לקרן פנסיה (ע"ע 1529/04 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע"מ נ' מועצה מקומית יאנוח ג'ת (8.11.05), בפסקה 9 לפסק דינה של כב' השופטת ארד; פסק הדין עסק בשאלה אם אי העברת כספים לקרן השתלמות היא בגדר הלנת שכר). נפסק עוד, כי סעיף 183 לחוק המוסד לביטוח לאומי חל גם על חלקו של המעביד בהפרשות שהיה אמור להעביר עבור עובדים לקופת גמל (פר"ק (חי) 423/08 א.ב.ג.ל. בניה ויזמות בע"מ נ' עלי חליל עלי ואח' (13.11.08), בפסקה 12 לפסק דינה של כב' השופטת ב' גילאור, נשיאה). ברם, הלכות אלה אינן מלמדות כי ניתן לראות בפנסיה התקציבית נשוא ההליך שבפניי, "שכר עבודה" במובן חוק הביטוח הלאומי. משכך, הן אינן מסייעות לגמלאים.
12. המנהל המיוחד טוען, כי התשלום של הגמלה נשוא ההליך שבפניי איננו תשלום עתידי, אלא נובע מכניסתה של מקור ראשון להליכי חדלות פירעון, ותשלומו מתבצע לשיעורין בגין התקופה שקדמה לצאתם של הגמלאים לגמלאות. לטענה זו לא הונחה תשתית עובדתית ברורה. היא אף אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שפנסיה, במהותה, אינה בגדר "שכר עבודה", כפי שיבואר להלן. אין בטענה זו כדי לסייע באיתורו של מקור חוקי לחובתו של המוסד לביטוח לאומי לשלם לגמלאים את הפנסיה התקציבית, כהגדרתה לעיל.
13. הגמלאים טוענים, כי הפנסיה התקציבית היא בגדר "שכר עבודה", הנתון לדין קדימה לפי סעיף 354(א)(1)(א) לפקודת החברות, התשמ"ג – 1983. בדומה לחוק הביטוח הלאומי, מפנה הוראה זו להגדרה המצויה בחוק הגנת השכר. אף בטענה זו אין כדי לסייע לגמלאים.
14. סעיף 1 לחוק הגנת השכר קובע כי בגדר שכר עבודה באים, בין היתר, "... תשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו". הפנסיה התקציבית אינה תשלום המשולם לעובד במשך עבודתו, אלא לאחר הפסקת עבודתו. זאת ועוד, פנסיה "... אינה משתלמת תמורת עבודה שהעובד מבצע או תפקיד שממלא אלא בעקבות הפסקת עבודה" (ע"א 73/68 אשר נ' פקיד השומה, חיפה, פ"ד כג (1) 432 (1969), בעמוד 434 לפסק דינו של כב' השופט י' קיסטר). יוצא, כי התנאים המצטברים של "עקב" העבודה "ובמשך" העבודה, אינם מתקיימים במקרה זה.
15. ברוח דומה פסק בית המשפט העליון כי תכליתם של הסדרי הפנסיה (ובהם פנסיה תקציבית) היא "להבטיח כי רמת חייו של העובד היוצא לגמלאות לא תרד – יתר – על – המידה – ביחס לרמת חייו לעת שעבד – ובוודאי כי לא תידרדר לשפל המדרגה... תכליתו של הביטוח הפנסיוני, כחלק מעקרונות הביטחון הסוציאלי, היא להבטיח את הזכויות הפנסיוניות של אדם לעת זקנתו לצורך דאגה לרווחתו ושמירה על רמת החיים שהייתה לעובד ערב פרישתו" (ראו בג"צ 2944/10 קוריצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה (13.10.15), בפסקה 6; ההדגשות במקור). גם מכך עולה, כי הפנסיה התקציבית נשוא הערעור שבפניי אינה באה בגדר "שכר עבודה", במובנו בחוק הגנת השכר.