השעיית חוב כנגד עיתון "מקור ראשון – הצופה" בפירוק

ערעור על הכרעת מנהל מיוחד בתביעת חוב של המערערת, Business Systems Consultants Ltd (להלן: "המערערת") כנגד מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ בפירוק (להלן: "החברה").

הרקע לערעור

1.ברקע לערעור הקמת החברה בשנת 2007, אז הייתה בבעלות החברה לקידום מדיה יהודית (קדמ"י) בע"מ (להלן: "קדמ"י"), אשר הוקמה אף היא באותה עת והחזיקה ב-100 אחוז ממניותיה. החל מיום 7.2.11 מניותיה של קדמ"י היו בבעלות מר מוריס קונרד המנוח ובנו דייויד קונרד, עד שהועברו לבעלותו של מר שלמה בן צבי, חתנו של מר קונרד ביום 5.5.13. בהמשך, נקלעה החברה להליכי חדלות פירעון וביום 9.3.14 ניתן כנגדה צו הקפאת הליכים בהתאם לסעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק"), במסגרתו גם מונה לה נאמן. ביום 23.5.14 ניתן כנגדה צו פירוק זמני והנאמן מונה למפרקה הזמני, עד שלבסוף ביום 4.9.14 ניתן צו פירוק קבוע כנגד החברה והנאמן מונה למנהלה המיוחד.

2.במרכז תביעת החוב שהוגשה ביום 8.11.14, הלוואות שניתנו על ידי המערערת לחברה, בסך כולל של 37,611,450 $, וזאת לטענת המערערת בהתאם להסכמי הלוואה אשר נחתמו בינה לבין החברה ביום 30.5.13 וביום 27.10.13. הסכם ההלוואה מיום 30.5.13 התייחס להלוואות שהלוותה המערערת לחברה - מרביתן קודם למועד החתימה - מיום 1.1.13 ועד ליום 17.6.13 (להלן: "תקופת ההלוואה הראשונה"), בסך כולל של 30,208,014 $ (להלן: "הסכם ההלוואה הראשון"); והסכם ההלוואה מיום 27.10.13, התייחס להלוואות שניתנו גם הן קודם למועד החתימה מיום 8.7.13 ועד ליום 9.10.13 (להלן: "תקופת ההלוואה השנייה") בסך כולל של 7,403,436 $ (להלן: "הסכם ההלוואה השני"). בהסכם ההלוואה השני צוין גם מתן הלוואות נוספות על ידי המערערת לחברה אחרי יום 9.10.13 (ביום 15.10.13 בסך של 1,280,000 $ וביום 27.10.13 בסך של 1,070,000 $), אך במסגרת תביעת החוב, כמו גם בערעור זה, לא נתנה המערערת דעתה והתייחסותה לשתי הלוואות נוספות אלה. תביעת החוב נדחתה על ידי המנהל המיוחד ביום 19.2.15.

הכרעת המנהל המיוחד

3.בהכרעת החוב קבע המנהל המיוחד כי אין מחלוקת כי הסכומים האמורים אכן ניתנו לחברה במשך השנים. ברם, לאור כלל מאפייני העסקה וההתקשרות בין הצדדים, עולה כי אין מדובר בעסקת הלוואה "אמיתית" ו"מסחרית", אלא בהלוואת בעלים לכל דבר ועניין. באשר למעמדה של המערערת, קבע המנהל המיוחד כי לגבי תקופת ההלוואה הראשונה, הרי שהמערערת הייתה אז בעלת השליטה בחברה באמצעות אחזקת מניותיה של קדמ"י על ידי מר קונרד ובנו, שהם גם בעלי השליטה במערערת, במישרין או בעקיפין. לגבי תקופת ההלוואה השנייה לאחר העברת מניותיו של מר קונרד לחתנו, מר בן צבי, הרי שגם אז המערערת המשיכה לתפקד בחברה כבעלת מניות ואף קיבלה לידיה דיווחים שוטפים בקשר לניהול החברה ומצבה הכספי. באשר לנסיבות מתן ההלוואה, מהעובדה שההסכמים נחתמו בדיעבד, ללא העמדת בטחונות כלשהם ומבלי שהמערערת הבטיחה לעצמה את החזר ההלוואה מצד החברה, עולה כי אין מדובר בהסכמי הלוואה "מסחרית". בעלי המניות גם ניהלו את החברה תוך "מימון דק" הואיל ולחברה לא היה הון עצמי מספיק בכדי לעמוד בהתחייבויותיה. על כן, ובהתאם להוראות סעיף 6 לחוק, יש להשעות את החזר פירעון ההלוואה למערערת עד לפירעון חובות החברה כלפי יתר נושיה.

4.עוד קבע המנהל המיוחד כי הלכה למעשה הלוואת הבעלים לא היוותה הלוואה כי אם הזרמת הון לחברה, באופן המאפשר גם את יישומו של סעיף 248 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"), הקובע כי בהליכי פירוק תידחה זכותו של בעל מניות לקבלת רווחים או סכומים אחרים שהחברה חבה לו עד לאחר פירעון חובות הנושים הכלליים. גם אם מעמדה של המערערת לאחר חודש מאי 2013 לא היה כבעלת מניות לכל דבר ועניין, מכל מקום, לפי הלכת קריספי (ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116 (2003)) סעיף 248 לפקודה יחול גם על מי שהיה בעל מניות במהלך השנה שלפני כניסת החברה להליך חדלות הפירעון. בנסיבות העניין ניתן אפוא גם להחיל את סעיף 248 לפקודה ולקבוע כי חוב החברה למערערת הינו חוב נדחה.

טענות הצדדים בערעור

5.לטענת המערערת, היא לא שימשה כבעלת מניות או כבעלת שליטה בחברה או בקדמ"י ומשכך אין להשעות את פירעון ההלוואות שנתנה לחברה. גם אין כל בסיס לטענה בדבר "מימון דק". לגבי תקופת ההלוואה השנייה, הרי שאף המנהל המיוחד מודה כי בתקופה זו - לאחר חודש מאי 2013 - המערערת לא הייתה בעלת השליטה בחברה. לגבי החלת סעיף 248 לפקודה, הרי שלא ניתן ליישם בעניין זה את הלכת קריספי, לפיה ניתן לדחות חוב של נושה גם אם מדובר במי שהיה בעל מניות בחברה במהלך השנה שקדמה למתן צו הקפאת הליכים. זאת מכיוון שסעיף 248 לפקודה, כמו גם הלכת קריספי, אינם עוסקים כלל בפירעון הלוואה שניתנה לחברה. ועוד, החל מחודש מאי 2013 חל שינוי מהותי באחזקות החברה המלמד בין היתר על כך שלא ניתן כלל לראות במערערת כבעלת שליטה בחברה. כך, הועברו מניות קדמ"י לבעלותו של מר בן צבי אשר אין חולק כי לא היה בעל שליטה במערערת; הלוואות המערערת הוסדרו לראשונה בכתב; המערערת מינתה נציג מטעמה בישראל; הוחלט על פתיחת חשבון בנק נפרד למימון פעילותה השוטפת של החברה ועל העברת כספי ההלוואות באמצעות הנציג ולא ישירות לידי החברה. מכל מקום, הכספים הועברו לחברה משיקולים עסקיים בלבד, שתכליתם שימור פעילות החברה כ"עסק חי" וחיזוק סיכויי הישרדותה, והם אכן שימשו בפועל להצלת החברה ומניעת קריסתה המיידית. אילולי סכומים אלה, הייתה החברה חדלה מפעילותה.

6.ובאשר ל"מימון דק" הנטען על ידי המנהל המיוחד. מימון דק כשלעצמו אכן מצדיק הדחיית חובות אך זאת רק בנסיבות קיצוניות וחריגות, מה שאין כן בענייננו, שכן לא ניתן לטעון כי העמדת ההלוואות לחברה הרעה את מצבם של נושי החברה. אדרבה, ההלוואות אך מנעו את קריסתה. סכומי ההלוואות אף שימשו לפירעון מסיבי של התחייבויות החברה עד לחודש מאי 2013. יש גם ליתן את הדעת לכך שההלוואות ניתנו ללא כל בטוחות - ובניגוד לטענת המנהל המיוחד אשר ביקש למצוא בכך אינדיקציה לכך שמדובר בהלוואות שאינן "אמיתיות" - הרי שהדבר מעיד על כך שכוונת המערערת הייתה להצלת החברה ולא להעדפת מעמדה על פני נושים אחרים.

7.מנגד, טען המנהל המיוחד כי סכומי ההלוואות שהועברו לחברה הועברו על ידי בעלת השליטה בפועל בחברה, במישרין או בעקיפין. המנהל המיוחד הבהיר כי עד לחודש מאי 2013 הייתה המערערת בעלת השליטה בחברה, שכן בעל המניות בקדמ"י, מר קונרד, היה גם בעל השליטה בפועל במערערת. סכומי ההלוואה שהעברתם עוגנה בהסכם ההלוואה הראשון בסך כולל של 30,208,014 $, תועדו באופן מסודר רק לאחר מעשה בשנת 2013 והסכם ההלוואה האמור נחתם רק בדיעבד ובסמוך להחלטה להעביר את מניות החברה לידי מר בן צבי ומבלי שניתנו למערערת בטחונות כלשהם להבטחת החזר ההלוואה. מכאן, שללא ספק מדובר בהלוואת בעלים שיש לדחות את פירעונה עד לאחר שהחברה תפרע את מלוא התחייבויותיה כלפי נושיה האחרים. אדרבה, ניכר מתוך טיעוני המערערת שהיא עצמה זנחה בכתב הערעור את טענותיה באשר לתקופת ההלוואה הראשונה ונראה כי קיבלה את קביעת המנהל המיוחד כי כספי הלוואה אלו מהווים הלוואת בעלים שיש להשעותה.