פר"ק 42153-05-14 יורשי מייקל ואסתר כריש בע"מ נ' מקור ראשון המאוחד בע"מ ואח'

ביום 9.3.14 ניתן כנגד חברת מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה") צו הקפאת הליכים בהתאם לסעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, במסגרתו מונה לה נאמן. ביום 23.5.14 ניתן כנגד החברה צו פירוק זמני והנאמן מונה למפרקה הזמני, עד שלבסוף ביום 4.9.14 ניתן צו פירוק קבוע כנגד החברה והנאמן מונה למנהלה המיוחד. במסגרת תפקידיו דן המנהל המיוחד בתביעות החוב שהוגשו כנגד החברה, כולל תביעתם של המערערים. זהו ערעור על החלטתו של המנהל המיוחד מיום 29.10.15, בה אושרה תביעת החוב של המערערים באופן חלקי על סך של 1,525,894 ₪ בדין רגיל. תביעת החוב על סך 1,979,010 ₪ הוגשה ביום 13.4.14 והעובדות הנצרכות לעניין כמעט ואינן שנויות במחלוקת.

הרקע לערעור

1.בבסיס תביעת החוב הסכם שנחתם ביום 13.3.03 בין חברת עיתון מקור ראשון החדש (1999) בע"מ (להלן: "מקור ראשון"), מר מייקל כריש וחברת "רונש השקעות בסד בע"מ" (בעלי המניות במקור ראשון) מצד אחד לבין חברת "הירש מדיה בע"מ" (להלן: "חברת הירש מדיה") מצד שני. מאוחר יותר, ביום 1.9.03 נחתמה תוספת להסכם (ההסכם המקורי והתוספת ייקראו להלן: "ההסכם"). ההסכם היה לרכישת 85% ממניות מקור ראשון על ידי חברת הירש מדיה וכן החזרת הלוואת בעלים שניתנה על ידי מר כריש למקור ראשון. בהתאם להסכם התחייבה מקור ראשון להשיב את ההלוואה בתשלומים חודשיים בסך של 5,200$ לכל חודש במשך 19 שנה. מר כריש הלך לבית עולמו ביום 20.12.03 ורעייתו הגב' אסתר כריש יורשתו על פי צו ירושה מיום 22.2.04, רשמה ביום 7.12.04 שעבוד צף ברשם החברות על נכסי מקור ראשון להבטחת החזר ההלוואה לפי ההסכם. במסמכי השעבוד נקבע כי "אין לשעבד או להעביר ללא הסכמת בעל השעבוד". חרף האמור במסמכי השעבוד, בשנת 2007 העבירה מקור ראשון את מלוא נכסיה והתחייבויותיה לידי החברה המצויה כיום כאמור בהליכי פירוק. למרות העברת הפעילות ולמעט חריגות מסוימות, ההלוואה הוחזרה מדי חודש בחודשו על ידי החברה, אלא שהחל מחודש אפריל 2013 לא התקבלו התשלומים החודשיים כמוסכם ולפי טענת המערערים, נכון ליום הגשת תביעת החוב, עמד החוב כלפיהם על סך של 1,979,010 ₪ בתוספת ריבית שנתית של 5%.

2.לטענת המערערים העברת הפעילות של מקור ראשון לחברה נעשתה ללא ידיעתם והסכמתם והם אף פנו אל המנהל המיוחד עוד טרם נמכרה החברה במסגרת הליך ההקפאה והציגו לפניו את עמדתם שכל הפעילות הקשורה למקור ראשון והחברה כפופה לשעבוד הצף לטובת המערערים והם נושים מובטחים הקודמים לנושים הבלתי מובטחים האחרים של החברה.

3.להשלמת התמונה יצוין כי ביום 28.3.13 גם הגב' אסתר כריש הלכה אף היא לבית עולמה ובהתאם לצוואתה הועברו זכויותיה לשבעת ילדיה, המערערים דנן. כמו כן, בהחלטתו הראשונה של המנהל המיוחד מיום 1.12.14 הוא דחה את תביעת המערערים ורק בהחלטתו המשלימה (עליה מוגש הערעור) הוא הכיר בחוב באופן חלקי על סך 1,525,894 ₪ בדין רגיל כאמור.

תמצית טענות הצדדים

4.שתי מחלוקות נטושות בין הצדדים: הראשונה בסיווג החוב - כחוב מובטח בשעבוד או כחוב רגיל; השנייה, בגובה החוב ובשיעור הריבית הנלווית לו.

5.לטענת המערערים, הואיל ובמסמך היוצר של השעבוד הצף הייתה הגבלה האוסרת על מקור ראשון להתקשר בעסקאות הנוגעות לרכוש המשועבד שאינן עסקאות במהלך העסקים הרגיל ללא הסכמת בעל השעבוד (שהמערערים באים היום במקומו), די ברישום השעבוד כדי לקבוע כי זכותה של החברה בנכסים שהעבירה אליה מקור ראשון, כפופה לשעבוד הצף הרשום לטובת בעל השעבוד. דברים אלו נכונים לדעת המערערים במשנה תוקף משתי סיבות: הראשונה, שהעברת הפעילות ממקור ראשון לחברה נעשתה ביוזמתו של מר שלמה בן צבי בעל המניות ובעל השליטה של שתי החברות שידע היטב על קיומו של השעבוד של מקור ראשון לטובת המנוח מר כריש; השנייה, שאין המדובר במקרה זה בפעילות במסגרת מהלך העסקים הרגיל של מקור ראשון, אלא בניסיון לרוקן אותה מכל נכסיה.

6.מנגד, לטענת המנהל המיוחד, בעל השעבוד ידע על העברת הפעילות ממקור ראשון לחברה עוד טרם נקלעה החברה לחדלות פירעון. כך, התשלומים האחרונים ששולמו לידי בעל השעבוד בשנת 2013 שולמו על ידי החברה ולא על ידי מקור ראשון. לפיכך, המערערים מושתקים מלטעון כיום כי הם לא ידעו על העברת נכסי מקור ראשון לחברה עוד טרם כניסתה להליך חדלות פירעון. זאת ועוד, על אף הידיעה, לא דאג בעל השעבוד לבצע רישום של השעבוד כדי שזה ירבוץ על החברה שרכשה את נכסי מקור ראשון ואף לא ביצע כל פעולה כנגד העברת הנכסים שכעת המערערים טוענים שהועברו בניגוד לתניית ההגבלה שבשעבוד הצף. לפיכך, שעבוד שלא נרשם על נכסי החברה אינו תקף כלפי בעל התפקיד או הנושים האחרים של החברה. על אלו הוסיף המנהל המיוחד וטען כי השעבוד שנרשם על נכסי מקור ראשון, היה על נכסיה הממשיים ולא על החברה בכללותה, ובכלל זה המוניטין ונכסיה הרוחניים. והואיל והמערערים אינם יכולים להצביע כיום על ערך נכסיה הממשיים של מקור ראשון בשעת העברתם לחברה ואשר הלכה למעשה לא היו להם בעת ההעברה כל ערך, אף אם השעבוד היה תקף כלפי החברה, אין בו כיום כל משמעות.

7.המחלוקת השנייה היא כאמור בשיעור החוב ובריבית הקבועה בהסכם. לטענת המערערים, יש לחשב את יתרת החוב על פי ההסכם ממנו עולה כי מר כריש ז"ל היה זכאי לקבל 216 תשלומים של 5,200$ כל אחד החל מחודש פברואר 2004 ועד לחודש ינואר 2022. אלא שבפועל נכון לחודש ינואר 2013 הצטברו פיגורים בסך של 37,759$ והחברה שילמה על חשבון פיגורים אלו ביום 21.2.13 סך של 31,319$ (115,034 ₪) בלבד, היינו נותרה יתרה בסך של 6,440$. כמו כן, מאז חודש פברואר 2013 ועד לתום תקופת הלוואה יעברו 108 חודשים נוספים, כך שהחוב יעמוד על 1,979,010 ₪ (לפי שער יציג של 3.673 ₪ ל-1$) בתוספת הריבית ההסכמית הקבועה בשיעור 5% לשנה.