פר"ק 41736-02-16

בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 14.7.16, בה קבעתי כי על המבקש להעביר לקופת הפירוק את הכספים שנגבו על ידו מלקוחות החברה והוא אינו זכאי לגבות כספים מלקוחות החברה על חשבון חוב שכר הטרחה כלפיו.

חברת א.ז. שרות הספקת עובדים בע"מ (להלן – "החברה") עסקה במתן שירותי נקיון. בדצמבר 2015 נעצר בעל המניות בחברה, מר דימיטרי צ'בלוסקי (להלן – "בעל המניות") בחשד לעבירות מס ובסמוך לאחר מכן הופסקה פעילות החברה וזו נקלעה לחדלות פירעון. ביום 18.2.16 הוגשה בקשה לפירוק החברה ומינוי מפרק זמני. ביום 23.2.16 מונתה עו"ד ליזה חדש כמפרקת זמנית לחברה וביום 5.6.16 ניתן צו פירוק לחברה ועו"ד חדש מונתה כמנהלת מיוחדת לחברה.

ביום 15.2.16 - שלושה ימים לפני הגשת בקשת הפירוק - שכרה החברה את שירותיו המשפטיים של עו"ד רומן קצמן (להלן – "המבקש"). בהסכם שכר הטרחה הוסכם, כי התמורה עבור שירותיו המשפטיים של המבקש תהא 150,000 ש"ח עבור היצוג בנושאים שהוסכמו, פרט לנושא גביית החובות אשר עבורו יהא המבקש זכאי לתשלום של 20% בתוספת מע"מ מכל סכום שיגבה על ידו. עוד סוכם, כי שכר הטרחה ישולם מתוך הסכומים שיגבה המבקש מלקוחות החברה, כאשר לשם כך נחתם כתב המחאת זכויות בלתי חוזרת בו המחתה החברה למבקש את זכויותיה לקבלת כספים מלקוחותיה, עד לסכום של 150,000 ש"ח. במסגרת הטיפול בענייני החברה, פנה המבקש ללקוחות החברה וגבה מהם סכום של 76,037 בגין חובותיהם לחברה, אות ביקש לזקוף כנגד שכר הטרחה המגיע לו, בהתאם להסכם המחאת הזכויות.

ביום 30.5.16 הגישה המנהלת המיוחדת בקשה לבית המשפט (בקשה 11) בה ביקשה, בין היתר, להורות למבקש לחדול מגביית חובות החברה ולהשיב לקופת הפירוק את הסכומים שנגבו על ידו עד כה. בו ביום הוריתי למבקש לחדול לפנות בשם החברה ללקוחותיה, ולהגיב ליתר הבקשה. במקביל, הגיש המבקש ביום 6.6.16 בקשה לאפשר לו להוסיף ולגבות את חובות החברה (בקשה 15). מאחר והמדובר בבקשות שעניינן זהה, הן נידונו יחד.

ביום 14.7.16 קבעתי, כי המבקש אינו רשאי להוסיף ולגבות כספים מנושי החברה ועליו להעביר את כלל הכספים שנגבו על ידו לקופת הפירוק, מאחר וגבייתם מהווה העדפת נושים אסורה לאור הוראות סעיף 355(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג – 1983 וסעיף 98(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980. נקבע, כי התנאים לקיומה של העדפת נושים אסורה מתקיימים, שכן כבר בעת עריכת ההסכם היה המבקש מודע לכך שהחברה הינה חדלת פרעון; ההסכם נחתם שלושה ימים בלבד טרם הפירוק והזכות לקבלת הכספים הומחתה למבקש מתוך כוונה ברורה להעדיף את החוב למבקש על פני חובם של מבקשים אחרים, על אף שבעת המחאת הזכויות טרם היה נושה של החברה. עוד הפניתי לע"א 4269/11 עו"ד ברמי נ' רו"ח אלקלעי (פורסם בנבו) (19.6.13) בו נקבע, בנסיבות דומות לאלה של המבקש, כי המחאת הזכות לעורך הדין בסמוך לפירוק החברה היוותה העדפת נושים אסורה. הובהר, כי על אף שהכספים נגבו על ידי המבקש בתמורה לעבודה שנעשתה על ידו לא היה בכך כדי להתיר לו לגבות את חובו באופן ישיר בנסיבות בהן המדובר בחברה בחדלות פרעון.

מכאן הבקשה לעיון חוזר.

המבקש טוען, כי הסכם שכר הטרחה הסדיר את יצוג החברה מול רשויות המס, עבורם נקבע שכר טרחה של 150,000 ש"ח, ואת גביית חובות החברה על ידי המבקש, עבורם נקבע שכר טרחה של 20% מכלל הסכומים שיגבו, בית המשפט לא דן ולא הכריע בחלק השני של ההסכם, הקובע את זכאותו של המבקש ל - 20% מהסכומים שיגבה ומכאן הבקשה לעיין מחדש בהחלטה ולקבוע, כי המבקש זכאי לתשלום זה.

המבקש הבהיר, כי החל את עבודתו בחברה טרם החלו הליכי הפירוק, ועבודתו הועילה לחברה ולקופת הפירוק; לטענתו, לא ניתן להשוות את מעמדו לזה של שאר הנושים, שכן הוא - ולא הנושים האחרים - גבה את הכספים. המבקש מוסיף, כי לו ידע, שלא יקבל דבר בתמורה לכספים שגבה, לא היה טורח לעסוק בגבייה והכספים לא היו מגיעים לקופת הפירוק; לאור מצבה של קופת הפירוק המבקש אינו צפוי לקבל דבר בתמורה לעמלו, ואין לכך הצדקה. המבקש מעיר, כי גם המנהלת המיוחדת מסכימה כי הוא זכאי לשכר עבור עמלו שכן במסגרת פגישה עימה הסכימה כי יותיר בידו 20% מהכספים שגבה.