פר"ק 37665-11-10 נשר (רענן) נ' ד. אסעד לשיווק בע"מ ואח'

לפני בקשה לחייב את המשיבה, דחלה סוהא, גיסתו של בעל המניות בחברת ד. אסעד לשיווק בע"מ (להלן: "החברה") להשיב לקופת הפירוק של החברה סך של 285,440 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת הבקשה ועד לתשלום המלא בפועל.

על פי הנטען בבקשה, העסקה הנטענת בין בעל המניות בחברה (החייב) לבין המשיבה, אשר במסגרתה רכשה, לכאורה, המשיבה את כל המלאי והציוד של החברה מבעל המניות, שהנו גיסה, היא עסקה פיקטיבית שנעשתה ללא תמורה כדי לרוקן את החברה מתוכן ולהפסיק את כל פעילותה העסקית, וכי עסקה זו ממילא מנוגדת לתנייה המגבילה אשר באגרת החוב, שנרשמה מבעוד מועד לטובת בנק לאומי, כאשר עסקה זו לא נעשתה במהלך העסקים הרגיל של החברה ובתנאי "תקנת השוק", וכל מטרתה למלט את רכוש החברה מכלל הנושים ומבנק לאומי בפרט. בנוסף טוענת המפרקת כי בכל מקרה, המשיבה לא הייתה רשאית לקזז מהתמורה בגין העסקה חוב פרטי שחייב לה בעל המניות בחברה (החייב) בשל הלוואות פרטיות שעל פי הנטען נתנה לו בזמנו, ככל שאכן שולמה תמורה כלשהי במסגרת העסקה, דבר שלא הוכח.

מחדלי המשיבה – הן בהגשת תגובתה לבקשה, הן בניהול התיק והתייצבות לדיונים שנקבעו, הן בהגשת תצהיריה וסיכומיה, ובאופן כללי בקיום החלטות שיפוטיות – פורטו בהחלטתי מיום 2/4/14, שבמסגרתה נדחתה בקשת המשיבה להתיר לה להגיש ראיות נוספות ותצהירים נוספים. גם לאחר שניתנה החלטה זו ונקבע מועד חדש להגשת סיכומי המשיבה, התברר כי המשיבה לא הפנימה את המסר כי החלטות שיפוטיות יש לקיים במועדן והיא איחרה בהגשת סיכומיה, אף שבית המשפט האריך את המועד להגשתם, פעם אחר פעם. מחדליה של המשיבה והזלזול הבוטה שהפגינה כלפי בית המשפט והצד שכנגד יקבלו ביטוי בעת פסיקת הוצאות בקשה זו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחים שצורפו להם, השתכנעתי כי יש להיעתר לבקשה, מהטעמים שיפורטו להלן. יחד עם זאת אבקש להבהיר כבר כאן כי טענותיה החדשות של המשיבה ביחס להתנהלות המפרקת בתיק הפירוק (לרבות הטענות לניגוד עניינים והטענות בנוגע למטרה ביסוד בקשת הפירוק), שלא בא זכרן קודם לכן, אין להן מקום במסגרת בקשה זו, וככל שהמשיבה סברה כי התנהלות המפרקת טעונה בירור ובדיקה נוספים, היתה פתוחה בפניה הדרך להגיש כל בקשה שתמצא לנכון במסגרת הבקשה דנא המתנהלת נגדה. לפיכך מצאתי לדון רק בעיקרי טענותיה של המשיבה ביחס לעסקה העומדת ביסוד הליך זה, ולא אתייחס לסוגיות נוספות שאינן משמעותיות לצורך ההכרעה הסופית ושממילא המשיבה לא נדרשה אליהן קודם לכן.

בטרם אכנס לעובי הקורה, מצאתי לנכון להקדים ולהבהיר דבר מה בעניין נטלי ההוכחה בבקשה מעין זו. במסגרת הבקשה דנא טוענת המפרקת בעיקר ל"הברחת נכסים" ולאי תשלום תמורה אמיתית במסגרת העסקה בין החברה לבין המשיבה, כאשר מן העבר השני טוענת המשיבה כי המדובר בעסקת אמת שכל תמורתה שולמה כנדרש. משנכנסה המפרקת בנעלי החברה שמצויה בפירוק ואין בידיה נתונים המצביעים על תשלום בפועל של התמורה המלאה במסגרת העסקה, די בכך שתניח תשתית בסיסית לטענתה, ואז מועבר הנטל לכתפי המשיבה להוכיח כי התשלום שולם בפועל. יובהר כי חשבונית וקבלה יכולות להימצא בידי שני הצדדים לעסקה, ואולם הוכחות בדבר ביצוע התשלום בפועל, דוגמת תדפיסי חשבון בנק, העתקי שיקים שנפרעו או עדויות אחרות על ביצוע התשלום בפועל – כל אלה נמצאים בידי המשלם, שהנטל עובר לכתפיו להוכיח את ביצוע התשלום. בנסיבות אלה, בסיטואציה של הבקשה דנא, על המפרקת להצביע על הנתונים המניחים תשתית עובדתית וראייתית המלמדת על חשש להברחת נכסים והעדר תמורה, וככל שיעלה בידה לעשות כן, כי אז מועבר הנטל לכתפי המשיבה להוכיח את אמיתות העסקה ואת תשלום מלוא התמורה בפועל.

במקרה זה, לדידי, עלה בידי המפרקת להצביע על חשש להברחת נכסים במסגרת עסקה פיקטיבית שנרקמה בין החייב, בעל המניות בחברה, לבין המשיבה, שהיא גיסתו, וזאת בין לנוכח קרבת המשפחה בין הצדדים לעסקה, בין משום העברת כל מלאי החברה, תוכנה ונכסיה, בבחינת "מכירת חיסול", כפי שהיטיבה המפרקת להגדיר, כאשר החייב ממשיך להפעיל את הנגרייה מאותו מקום ובאמצעות אותו ציוד ואותו מלאי, ובין משום שהעברת הנכסים נעשתה ללא עריכת תיעוד בדבר מהות העסקה ומבלי שנותרו עקבות המלמדים על ביצוע התשלום. בנסיבות אלה, מועבר הנטל לכתפי המשיבה לשכנע כי העסקה בין הצדדים היא עסקת אמת וכי שולמה עבורה מלוא התמורה.

אקדים אחרית לראשית ואציין כי לטעמי לא עלה בידי המשיבה לעמוד בנטל המוטל עליה במובן זה שגם אם אכן הייתה עסקה למכירת הציוד והמלאי של החברה, ומבלי לקבוע מסמרות בנדון, הרי שלא הוכח כי שולמה תמורה בגין עסקה זו, ומשכך, יש להיעתר לבקשה ולהורות למשיבה לשלם לקופת הפירוק את שווי הציוד והמלאי שהועברו לרשותה, כשהוא משוערך להיום.

בראש ובראשונה אבקש להדגיש כי חרף גרסתה הברורה והעקבית של המפרקת בדבר היותה של העסקה דנא בטלה בהיותה "חוזה למראית עין", לא עלה בידי המשיבה לסתור גרסה זו ולהציג חוזה או ראיות אחרות בדבר קיומה של עסקה אותנטית ומלאה בין הצדדים, המסדירה את מכירת הציוד והמלאי של החברה תמורת סכום מוגדר.